המתקפה הישירה חסרת התקדים של הרפובליקה האסלאמית של איראן על מדינת ישראל בליל ה-13.4.2024 העלתה את מפלס המתח בין המדינות לרמה היסטורית. המתקפה הוכיחה מעל כל ספק, שהאיום האיראני על ישראל וידידותיה במרחב הוא אמיתי ומוחשי. התיאוריה הפכה למציאות.

התגובה הישראלית הוכיחה את עוצמתה האפשרית של קואליציה אזורית ובינ"ל נגד "ציר הרשע" (איראן וגרורותיה – חזבאללה, חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, החות'ים בתימן. מפגש שיעי-סוני חסר תקדים; רוסיה של פוטין, למרות הבנות כאלה ואחרות בהיבטים נקודתיים עם גורמים במערב; ובמידה מסוימת סין וצפון קוריאה).

התגובה הישראלית הוכיחה את עוצמתה האפשרית של קואליציה אזורית ובינ"ל נגד "ציר הרשע" (איראן וגרורותיה, רוסיה של פוטין למרות הבנות נקודתיות עם המערב, ובמידה מסוימת סין וצפון קוריאה)

מצד אחד, ישראל הוכיחה מעל כל ספק את יכולות ההגנה האווירית שלה, תולדה של השקעה ארוכת שנים. מצד שני, ההצלחה חסרת התקדים של יירוט היכולות האיראניות הוכיחה כי ישראל זקוקה לידידות – בזירה הבינ"ל ובמזרח התיכון – על מנת לנטרל איומים מן הסוג הזה. הן ברמה המעשית (יכולת לסכל מתקפה שכללה יכולות מגוונות – כטב"מים, טילים בליסטיים וכו') והן ברמה הכלכלית (הערכת עלות הלילה הזה עבור מדינת ישראל נעה בין 2.1 לכ-4 מיליארד ש"ח).

על מנת לייצר מטריה אזורית וגלובלית נגד "ציר הרשע", המסע לעבר נורמליזציה אזורית צפוי להימשך, ואולי אף ביתר שאת. על מנת שזה יקרה, המקסימום שישראל תהיה מוכנה לתת יהיה חייב לפגוש את המינימום שסעודיה דורשת עבור נורמליזציה. מה שמכונה בספרות המקצועית (Zone of Possible Agreement) ZOPA – מרחב הסכמה בין דרישות צד א' לבין דרישות צד ב'.

ההתבטאות הסעודית נגד המתקפה האיראנית – "האיראנים הנדסו את המלחמה בעזה כדי להחריב את ההתקדמות ביחסים בינינו לבין ישראל. [איראן] הייתה צריכה להיבלם מזמן" – ממחישה שלמרות הסכם חידוש היחסים הדיפלומטיים שנחתם בין סעודיה לבין איראן בשנה שעברה, לא שוררת אהבה בין השתיים. האיום כפי שמזהה אותו סעודיה לא השתנה מבחינה מהותית.

ההתייצבות הירדנית לצד ישראל בסיכול מטח הכטב"מים ממזרח מוכיחה כי בשעת מבחן האינטרסים המשותפים – שמלווים את יחסי ההאשמים וישראל עוד מתקופת היישוב היהודי טרום הקמת המדינה – הם אלה שמכריעים את הכף. זאת, למרות התבטאויות ירדניות קשות מאוד נגד ישראל מאז ה-7.10.2023. יש לקחת בחשבון בהקשר זה גם את החתרנות האיראנית בירדן, ששואפת לערער את שלטון המלך עבדאללה השני.

כדי לייצר מטריה אזורית וגלובלית נגד "ציר הרשע", המסע לנורמליזציה אזורית צפוי להימשך, ואולי אף ביתר שאת. לשם כך, המקסימום שישראל תהיה מוכנה לתת חייב לפגוש את המינימום שסעודיה דורשת

בחודשים שקדמו למתקפת הטרור הרצחנית של ה-7.10, הדרישות הסעודיות מישראל ומארה"ב כתנאי לנורמליזציה היו די ברורות: ראשית, הסכם הגנה עם ארה"ב (מול האיום האיראני). שנית, תמיכה בתכנית גרעין אזרחית סעודית. ושלישית, קידום נתיב להקמת מדינה פלסטינית (על בסיס פתרון שתי המדינות והיוזמה הערבית).

כעת, יתכן שהדרישות הסעודיות בהקשר זה יתמתנו או ישתנו. האיום האיראני הופך מוחשי יותר ויותר, ומתקפת חמאס שינתה באופן משמעותי את עמדות הציבור הישראלי באשר לתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית.

בהנחה שעמדת מרבית הציבור הישראלי כלפי מדינה פלסטינית לא תשתנה בעתיד הנראה לעין, ולאור העובדה שישראל תצטרך להתמודד עם שאלת "היום שאחרי" במוקדם או במאוחר (ועדיף מוקדם), כדאי לישראל לשקול להחזיר למרכז הדיון פתרון שכבר סוכם עליו בעבר, מול מדינה ערבית מרכזית – מצרים.

במסגרת הסכמי קמפ דייוויד (ספטמבר 1978, שהובילו להסכם השלום עם מצרים ב-1979), הסכימו הצדדים לקדם אוטונומיה פלסטינית. קריסת תהליך השלום מול הפלסטינים מאז הסכמי אוסלו (קריסת פסגת קמפ דייוויד 2000, האינתיפאדה השנייה, "מפת הדרכים" של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, תהליך אנאפוליס ועוד) – כשפעם אחר פעם הצעותיה של ישראל להסדר כזה או אחר נדחו על-ידי ההנהגה הפלסטינית (יאסר ערפאת ואחריו אבו מאזן) – מחייבת חשיבה אחרת.

כעת, יתכן שהדרישות הסעודיות כתנאי לנורמליזציה יתמתנו או ישתנו. האיום האיראני הופך מוחשי יותר ומתקפת חמאס שינתה משמעותית את עמדות הציבור הישראלי לגבי מדינה פלסטינית

סוגיית היעדר פרטנר אמיתי בצד השני מציפה שאלות קשות בראייה ישראלית, כשלא נשמע שום גינוי משמעותי מצד גורמי הרשות הפלסטינית/פת"ח/אש"ף למתקפת ה-7.10.

התבטאות חריגה הגיעה מצד אסאמה אלעלי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית (אש"ף) – אבל נגד חמאס, שהביא לאסון לעם הפלסטיני בעזה. אותו אסאמה אלעלי התבטא לאחרונה גלויות בעד מתקפות על ישראל. האם ניתן לעשות שלום על בסיס פתרון שתי המדינות מול שחקן כזה, שבפועל אינו מכיר בזכותך להתקיים?

אין ברירה אלא להביט למציאות בעיניים (במיוחד גורמים בזירה הבינ"ל שמצפים מישראל ללכת בדרך זו במיידי, כאילו כלום לא השתנה בעקבות ה-7.10). מדינה פלסטינית שתנוהל על-ידי גורמים עוינים, משמעותה עוד מדינת אויב לישראל במרחב. כל עוד לא קמה מנהיגות פלסטינית אחרת, כזו שלא מסיתה לאלימות ולשנאה ולא משלמת משכורות למשפחות של מחבלים – יש על מה לדבר?

בפני ישראל נפתח חלון הזדמנויות אסטרטגי בעקבות המתקפה מצד איראן. ראשית, לקדם את הסכמי הנורמליזציה תוך מאמץ לשכנע את השחקניות הרלוונטיות שפתרון דוגמת אוטונומיה פלסטינית (עם התאמות הכרחיות למציאות הנוכחית ביחס לרעיון המקורי של 1978-79) הוא המקסימום שישראל תוכל להסכים לו ולאפשר, לפחות כרגע.

בפני ישראל נפתח חלון הזדמנויות אסטרטגי בעקבות המתקפה האיראנית. ראשית, לקדם נורמליזציה תוך מאמץ לשכנע שפתרון דוגמת אוטונומיה פלסטינית הוא המקסימום שישראל תוכל להסכים לו, לפחות כרגע

ובהנחה שלישראל אין אינטרס לשלוט במיליוני פלסטינים, אוטונומיה תוכל לתת להם את היכולת לשלוט על עצמם ברמה האזרחית במסגרת סידורי ביטחון ושת"פ כלכלי כאלה ואחרים – מול ישראל, מול מדינות ערב (ירדן, מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות וכו') ומול ארה"ב.

הדבר ידרוש בנייה מחדש של הרשות הפלסטינית – בפועל ולא "על הנייר", או הקמת מנגנון אזרחי-ניהולי חלופי ייעודי (האם תצמח מנהיגות פלסטינית חלופית, שמשלימה עם קיומה של מדינת ישראל, ושתוביל את עמה בדרך זו?).

הצעת מתווה דוגמת זה תאפשר לישראל להוכיח לקהילה הבינ"ל שהיא כן חושבת על "היום שאחרי", מה שעשוי להוביל ללחץ בינ"ל מתון יותר ולחיזוק הלגיטימציה של ישראל.

מעבר לכך, לישראל יש כרגע הזדמנות אסטרטגית להתמודד עם האיום מס' 1 – תכנית הגרעין האיראנית. משטר האייתוללות חשף את פניו ברבים בימים אלה, לאחר עשרות שנים של מאבק סתרים ובאמצעות "שליח" (Proxy). שחקניות בזירה הבינ"ל מבינות "עם מי יש עסק" (אם לא הבינו זאת קודם לכן).

על ישראל לעשות כל מאמץ כדי לגבש קואליציה נגד איראן – צבאית, דיפלומטית וכלכלית – כדי "לחנוק" את משטר האייתוללות מכל כיוון.

לישראל יש הזדמנות אסטרטגית להתמודד עם האיום מס' 1 – תכנית הגרעין האיראנית, ועליה לעשות כל מאמץ לגיבוש קואליציה נגד איראן – צבאית, דיפלומטית וכלכלית – שתחנוק את משטר האייתוללות

נפתחה כאן אפשרות להתמודד עם "ראש הנחש", זה שמתחבא מאחורי איומים ישירים ועקיפים על ישראל ועל העולם החופשי. האם מעז ייצא קצת מתוק?

סגן ראש התכנית הבינלאומית בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומרצה בתכנית. עוסק בתהליכי קבלת החלטות, מדיניות חוץ, אסטרטגיה וסוגיות מדיניות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור שלושה-עשר בארץ, חובב ספורט מושבע.