אי שם בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת התקיימו במערכת הביטחון, ובמיוחד בשב"כ, דיונים על תיאוריה שנקראה אז "תיאוריית העימות". תיאוריה זו עסקה בערבים תושבי ישראל, וקבעה כהנחת מוצא כי באיזשהו שלב עתידי יתפתח עימות עם הערבים החיים בה ובסופו יוכרע גורל הערבים בארץ.

רעיון תיאוריית העימות היה מבוסס על כך שתהליכי הקצנה לאומניים יביאו בסופו של יום לעימות המדובר. בדיונים הללו לא הוצגו משמעויות העימות, מה יהיו מאפייניו ומה תהיה תוצאתו הסופית.

רעיון תיאוריית העימות היה מבוסס על כך שתהליכי הקצנה לאומניים יביאו בסופו של יום לעימות המדובר. בדיונים הללו לא הוצגו משמעויות העימות, מה יהיו מאפייניו ומה תהיה תוצאתו הסופית

היו שלוש גישות לאופן הפעולה הנדרש בהקשר זה. גישה ראשונה טענה כי התיאוריה מופרכת מיסודה וכי לעולם לא נגיע למצב של עימות כזה. גישה שנייה הייתה גישת תכנון העימות. גישה זו גרסה כי העימות עשוי להתרחש בזמן ובנסיבות שלא יהיו נוחות לנו, ולכן כדאי ליזום אותו כבר עכשיו ולתכנן את כל מרכיביו כדי לשלוט בו ולנצח במקום להיגרר אליו.

הגישה השלישית הייתה גישת דחיית העימות. היא טענה כי אכן קיים חשש לעימות שכזה, אבל צריך לדחות אותו ככל האפשר. דחיית הקץ אמורה להתבצע על ידי שני מרכיבים עיקריים:

• המרכיב ראשון הוא סיכול ומניעה יעילים של כל התארגנות שתפעל נגד קיומה של מדינת ישראל באמצעים פוליטיים או חבלניים.
• המרכיב השני הוא פעולה לשילובם של הערבים בחברה הישראלית תוך השקעה בתשתיות, חינוך, כלכלה וכדומה כדי לאפשר להם חיים סבירים וטובים שיורידו את המוטיבציה לעימות.

שני המרכיבים הללו אמורים להוריד את גובה הלהבות ואת המוטיבציה לבצע פעילות לאומנית שתקדם את העימות המדובר. זו הייתה גם הגישה שנתקבעה, ובמושגים של ימינו גישה זו הייתה נקראת גישת "ההכלה" או "ניהול הסכסוך".

לימים נפסקו הדיונים בתיאוריית העימות בקרב ערביי ישראל, ואולם היא בהחלט רלוונטית לשליטה של ישראל בשטחי יו"ש שנכבשו ב-1967. גם כאן שולטת בכיפה גישת "ניהול הסכסוך". הרעיון הזה התקבל באחת מישיבות הממשלה הראשונות שהתקיימה סמוך לאחר 1967 בה אמר לוי אשכול:

"אני מציע שלא נגיע להצבעה או הכרעה היום כי דיה לשמחה בשעתה, ואולי מוטב לומר, די לצרות בשעתן… אין סיבה שהממשלה תקבע עתה עמדתה לגבי העתיד של הגדה המערבית. עברו עלינו 20 שנה עם שלוש מלחמות, יכולים לעבור עוד 20 שנה ללא הכרעה".

דברי אשכול זכו לגיבוי של השר משה כרמל שאמר:

"אם נשב 20 שנה, העולם יתרגל שאנחנו יושבים בשטחים אלה".

לימים נפסקו הדיונים ב"תיאוריית העימות" בקרב ערביי ישראל, ואולם היא בהחלט רלוונטית לשליטה של ישראל בשטחי יו"ש שנכבשו ב-1967. גם כאן שולטת בכיפה גישת "ניהול הסכסוך"

בינתיים עברו 58 שנים והמדיניות הזו נוחלת כישלון אחר כישלון – הטרור אינו ממוגר ואינו מחוסל ומערכת הביטחון משקיעה עוד ועוד משאבים בניסיון לסכלו. כך לדוגמה, אם בשנות ה-70 הספיקה פלוגת מג"ב לטיפול בביטחון השוטף באזור שכם, הרי שכיום מופקדות על זה אוגדות, יחידות עלית של צה"ל וגם חיל האוויר. מערכת הביטחון על כלל זרועותיה נדרשת להגדלת משאבים כל הזמן, וכך באופן הדרגתי מתממשת נבואתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ כי החזקת השטחים תהפוך אותנו למדינת משטרה.

המכון למחקרי ביטחון לאומי הגדיר לפני מלחמת "חרבות ברזל" את הנושא הפלסטיני כנושא החשוב ביותר העומד בפני מקבלי ההחלטות בישראל בשנים הקרובות. בראייה הזו מוצע להחליף דיסקט ולבחון את מימוש רעיון תכנון העימות. זה מחייב חשיבה מסוג אחר במערכת הפוליטית והביטחונית. הנחות המוצא ליישום גישה זו:

• מדינת ישראל לא מתכוונת ואינה יכולה לסגת משטחי יו"ש. יש הרבה סיבות לכך – עומק אסטרטגי, חצי מיליון מתיישבים, ארץ אבות, הבטחה אלוהית ועוד.
• אין שום סיכוי להגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים. כל מה שנעשה עד היום (הסכמי אוסלו, התנתקות וכו') לא הניבו שום פתרון שהחזיק מעמד לאורך זמן.
• מלחמת "חרבות ברזל" והטרור המתמשך והגואה בשטחי יהודה ושומרון גרמו לחוסר אמון בוטה בקרב רוב החברה הישראלית ואין שום סיכוי להסכמה רחבה בדבר על רעיון "שתי מדינות". לכן, מוצע לפעול באופן יזום ומתוכנן עם תכנית סדורה, מפורטת וארוכת טווח.

המרכיבים העקרוניים ליישום הגישה הם:

• כל שטחי יו"ש יסופחו למדינת ישראל והחוק הישראלי יחול על שטחים אלה. הגבול הפורמלי הבינלאומי של ישראל יהיה הירדן.
• תושבי יו"ש הפלסטינים יוכלו לבחור בהגירה למדינות אחרות (בעידוד ומימון המדינה) או בקבלת תושבות (לא אזרחות) ישראלית – באופן זהה לתושבי מזרח ירושלים.
• הם יזכו לכל השירותים האזרחיים של מדינת ישראל – תשתיות, חינוך, רפואה, רווחה ועוד. אבל לא תהיה להם זכות לבחור ולהיבחר לכנסת ישראל והם לא ישרתו בצה"ל.
• ברור שהחלטה כזו תגרום לעימות ולכן המערכת הביטחונית, המדינית והכלכלית תהיה ערוכה עם תכנית מפורטת ומוכנה מראש לעימות מראש.
• בסופו של עימות זה נדע כולנו וידע כל העולם שיש לנו גבול מזרחי סופי.

בינתיים עברו 58 שנים ומדיניות זו נוחלת כישלון – הטרור אינו ממוגר ומערכת הביטחון משקיעה עוד ועוד משאבים בניסיון לסכלו. כך  מתממשת בהדרגה נבואת פרופ' ליבוביץ כי החזקת השטחים תוביל למדינת משטרה

יש לבטח עוד הרבה מרכיבים בהקשר זה, אבל הרעיון המרכזי הוא סיפוח ותכנון העימות מראש במקום "ניהול הסכסוך". זה ישים קץ למצב האנומלי בו אנו שולטים ולא שולטים בשטחי יו"ש.

נכון זו תהיה מדינת אפרטהייד בהגדרה. נכון, המערכות הבינלאומית והערבית יקימו קול זעקה מרה. נכון, חלק גדול מהציבור בישראל יביע התנגדות פסיבית או פעילה. נכון, יש חשש לאינתיפאדה קשה בשטחי יו"ש שתזלוג גם לרצועת עזה, לבנון, ואולי לערביי ישראל. נכון, יהיה חברות בינלאומיות ומדינות שינתקו אתנו את הקשר ויפעילו חרמות ועוד שאר מרעין בישין. אבל, כמו שאמר משה כרמל ב-1967: "עם הזמן העולם יתרגל".

מלחמת "חרבות ברזל" היא אולי ההזדמנות לעשות מעשה. הזדמנות שאולי היא בלתי חוזרת. יש לנו ממשלה של ימין מלא מלא והיא מסוגלת לקבל את ההחלטות הללו על אפם וחמתם של כל המתנגדים מתוכנו ומן העולם.

אנחנו עם חזק, ידענו שני חורבני בית, גלות של אלפיים שנים, מלחמות, שואות, גירושים, אינקוויזיציות, פרעות ועוד ועוד אבל שרדנו. ובל נשכח – אלוהים נמצא בצד שלנו והוא הבטיח לנו את הארץ הזו.

הניתוח וההצעה שלעיל נובעים מניתוח לוגי של המצב הפוליטי הפנימי והעובדתי שנוצר בשטח מאז 1967. מרכיבי הצעה זו דומים למרכיבים במאמרו של בצלאל סמוטריץ' משנת 2017, שהופיע תחת הכותרת "תכנית ההכרעה".

גישת "ההכלה" נכשלה כישלון חרוץ ולכן מוצע לבחון באופן מעמיק את המשמעויות האופרטיביות של יישום התכנית.

יש לבטח עוד הרבה מרכיבים בהקשר זה, אבל הרעיון המרכזי הוא סיפוח ותכנון העימות מראש במקום "ניהול הסכסוך". זה ישים קץ למצב האנומלי בו אנו שולטים ולא שולטים בשטחי יו"ש

ואולי רק אולי, ייתכן שתוך כדי הכנת התכניות לביצוע הסיפוח והבנת המשמעות הכוללת שלהן, נגיע למסקנה כי האופציה של סיפוח היא מתכון להשמדת הפרויקט הציוני ונתעשת.

זה שווה דיון ציבורי מעמיק.

חיים מנור הוא יליד 1947, תושב כפר סבא, גימלאי של מערכת הביטחון בתפקיד בכיר, תואר שני במנהל עסקים ותואר שני נוסף במדעי המדינה.