במאמרה "אי-ציות אזרחי" מ-1972, התייחסה הוגת הדעות חנה ארנדט להכרח הפרדוקסלי לסרב לעיתים לחוק – כדי לקיים אותו כהלכה תחת שלטון דיקטטורי שחוסר צדק ומוסר עומדים בלב הווייתו.

ארנדט טענה כי אי-ציות אזרחי לחוקים שאינם צודקים, במסגרת תבנית שאין בה שבריר של צדק ומוסר, לא יחשבו מעשה פרטי של הפרת חוק (כמו, נניח, לעבור באדום כי אין מכוניות מסביב או לא לשלם מיסים כי לא מתחשק) אלא צו פוליטי חשוב ואף הכרחי של הציבור, מתוך נאמנות לערכים חוקתיים ודמוקרטיים.

ובמילותיה שלה:

"אי-ציות אזרחי מתעורר כשמספר משמעותי של אזרחים שוכנעו שערוצים נורמליים של שינוי כבר לא מתפקדים, וטענותיהם אינם נשמעות".

הדילמה כיצד לפעול מול שלטון שאוטם אוזניו לחלוטין לא רק לרצון העם, אלא גם לצרכי הציבור הבסיסיים ביותר (כולל הזכות לחיים, למוסר אנושי או לגורל ילדיו שהופקרו) מעסיקה לאחרונה רבות את המחנה הליברלי בישראל.

מפגינים חוסמים כביש בתל אביב ביום המחאה לשחרור חטופים, 17 באוגוסט 2025 (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

הזהירים שבחבורה מזהירים כל העת "לא לחצות את הקו האדום". אלא שהקו האדום הזה טושטש מזמן. כשכל מערכות האיזונים והבלמים – כנסת, שב"כ, המשטרה, מבקר המדינה ובתהליכים הדרגתיים גם הפרקליטות, מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט – נכבשים בזה אחר זה בידי גורמים המשרתים את השלטון במקום לבקר אותו, הקווים האדומים ששורטטו בימי שגרה חייבים להיות משורטטים מחדש.

כשכל מערכות האיזונים והבלמים נכבשים בזה אחר זה בידי גורמים המשרתים את השלטון במקום לבקר אותו, הקווים האדומים ששורטטו בימי שגרה חייבים להיות משורטטים מחדש

בעת הזאת יש לברך על פעולות של אי-ציות אזרחי, קטנות ככל שיהיו, אשר בליבת הווייתם סירוב אזרחי לציית ל"כללים" ולחוקים, בכדי להדגיש עד כמה כללים וחוקים אלה אינם צודקים, מרושעים, שרירותיים, בלתי-מוסריים ומושחתים.

זה מתחיל בפעולות הקטנות והקרתניות ביותר. כמו במקרה של דפנה טלמון, שחיברה את מכונת הקפה במלון לחשמל בשבת, והפכה את האקט הסמלי הקטן הזה למחאה נגד ההדתה האוטומטית לה התרגלנו.

טלמון פעלה נגד ה"כללים" של המלון בשביל להדגיש שכללים אלה מפלים, ומייצגים כניעה לא סבירה בפני ציבור שבשם הסטטוס קוו הקדוש פוגע בזכות של חילונים ליהנות מקפה נורמלי בעבור הכסף הרב ששילמו.

מפגינים מוחים נגד ממשלת ישראל ולמען שחרור החטופים המוחזקים ברצועת עזה, מחוץ לבסיס הקריה בתל אביב, 5 ביולי 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

זה ממשיך בכנסת, שם מזמן האי-ציות הופך להכרח לנוכח האופן המביך, המשפיל והמבזה שבו מתנהלים דיונים בוועדות.

גיל דיקמן, בן דודה של כרמל גת שנחטפה ונרצחה בידי חמאס, לא היה מניח אננס על שולחן ועדת הכספים ונושא אודותיו נאום מגוחך אלמלא האבסורד שבסיטואציה. האם פעל על פי הכללים והחוק? לא בטוח. אורח בוועדה לא אמור להפוך אותה למיצג של פירות. הוא נקט בפעולה קטנה של "אי-ציות אזרחי" כדי להמחיש שוועדת הכספים הפכה לפארסה ואין עוד להתייחס אליה כפורום לגיטימי.

אורח בוועדה לא אמור להפוך אותה למיצג של פירות. אבל דיקמן נקט בפעולה קטנה של "אי-ציות אזרחי" כדי להמחיש שוועדת הכספים הפכה לפארסה ואין עוד להתייחס אליה כפורום לגיטימי

משמעותית עוד יותר הייתה מחוות האי-ציות של אופיר אנגרסט, אחיו של מתן ששבוי בידי חמאס כמעט שנתיים. אנגרסט מסר את צו הגיוס לידי יו"ר ועדת החוץ והביטחון הנכנס בעז ביסמוט והודיע לו "תחזיר לי את זה כשאחי יחזור". בכך הכריז כי אין עוד טעם לדיאלוג עם השלטון, והוא מוכן גם לשלם את המחירים הנלווים לסירוב לשרת, אם יוכרז כעריק.

את תפיסת האי-ציות האזרחי חייבים להרחיב למקומות נוספים, והתקשורת הישראלית חייבת בעניין זה לשנות דיסקט. בראש ובראשונה בתחומי המחאה ברחובות וההתייצבות לשירות במילואים.

הפגנה נגד הממשלה ובעד שחרור החטופים ליד הקריה בתל אביב, יוני 2024 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

בימין מרבים לברבר אודות "הפקקים האיומים" שהחסימות בנתיבי איילון יוצרים, ולהציע "תפגינו על המדרכה" (כאילו הפקקים המופרעים באיילון ובכביש 4 לאורך כל שעות היממה הם לא מעשה ידי האדם שבשלטון).

אבל מי שמוכן לשלם את המחיר של פינוי מהכביש בכוח, רשאי לרדת לאיילון והוא אינו נוקט בפעולה "אלימה". נהפוך הוא: הוא מנצל את זכות המחאה לפעולת האי-ציות הלא-אלימה היחידה כמעט שנותרה לו כדי להגיד "עד כאן". זה עדיין לא ניפוץ חלונות זכוכית (וכידוע, בצרפת עושים את זה גם על עליית מחירי הפטרוזיליה), כי יש הבדל בין סירוב להישאר על המדרכה לבין ונדליזם.

מי שמוכן לשלם את המחיר של פינוי מהכביש בכוח, רשאי לרדת לאיילון והוא אינו נוקט בפעולה "אלימה". נהפוך הוא: הוא מנצל את זכות המחאה לפעולת האי-ציות הלא-אלימה היחידה כמעט שנותרה לו כדי להגיד "עד כאן"

החוזה הבסיסי הופר והצו צריך להתבטל

גם לסרב להתייצב למילואים כשהמלחמה הופכת לפעולה התקפית פוליטית בניגוד לעמדתו המקצועית של הצבא אינה "סרבנות" או "בגידה". יש לכבד, אפילו להעריך, אנשי מילואים פעילים שמסרבים להתגייס כדי להרוג ולהיהרג בשם ציר פילדלפי או מורג שמתחלף, בשם קריאות של שרים לרצח עם חסר אבחנה, ובשליחות ממשלה שמשתמשת בהמשך המלחמה כמנוע יעיל לתחזוקת קואליציית נטולת תמיכה ציבורית.

השירות במילואים אמנם מוגדר כחובה על פי חוק, אבל כולם יודעים שמי שלא רוצה לשרת, מוצא דרכים להתחמק מזה. ההתייצבות, אם כך, מבוססת על חוזה לא כתוב: אני אתן בהתראה קצרה מזמני וממרצי לטובת מטרה גדולה יותר, אשלם מחירים כבדים (זמן, כסף, ריחוק מהמשפחה ומצרכים אישיים, ואפילו חיים) – אבל אתם תסמנו מטרות ראויות. צו 8 יהיה צו שלפקודתו "קופצים" כשבאמת צריך.

חיילי מילואים מהנח"ל באימון ברמת הגולן. 13 בפברואר 2024 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)

אפשר להתווכח מהי מטרה ראויה בלחימה, אבל כאשר אדם משתכנע (בוודאי אחרי שנתיים של לחימה בלתי פוסקת) ששירותו מנוצל למטרות לא מוסריות, מסואבות ופוליטיות, ללא גרם הצדקה, עליו לסרב לשרת במילואים ובוודאי שאין להוקיע אותו על כך.

אפשר להתווכח מהי מטרה ראויה בלחימה, אבל כאשר אדם משתכנע ששירותו מנוצל למטרות לא מוסריות, מסואבות ופוליטיות, ללא גרם הצדקה, עליו לסרב לשרת במילואים ובוודאי שאין להוקיע אותו על כך

בשעה שבה השלטון מנצל באופן ציני את נכונות האזרחים להקריב את חייהם למען המדינה – חובתו של כל אזרח לשקול מחדש את הכללים האזרחיים המדריכים אותו. ולשרטט אותם מחדש.