בלילה שבו סא"ל ארז שחייני, סגן מפקד בסיס רמת דוד של חיל האוויר, התרסק עם מסוקו במהלך טיסת אימונים, הגיעו קציני הנפגעים לדירת המשפחה בבסיס. הם שאלו את האלמנה הטרייה, ד"ר דנה שחייני, איפה היא רוצה שאהובה ייקבר? "הקבר שלו לא יהיה כאן", היא ענתה בלי להסס.

"יש מקום באירופה שאליו אני צריכה לשלוח אותו, הם עושים תהליך ואז נוטעים עץ והוא יהיה הקומפוסט". כמעט ארבע שנים אחרי, היא זוכרת היטב את התגובה של המודיעים: "הם הסתכלו בי במבט כזה של, 'את באמת חמודה, אבל  הקבר יהיה צבאי וההלוויה תהיה צבאית'".

את חמודה אבל תכף יבוא הקב"ן.
"משהו כזה".

ואת בסך הכול ניסית למלא את הצוואה שהוא אף פעם לא כתב.
"נכון. ארז תמיד היה בעולמות של הקיימות, זה היה בתודעה שלו. במהלך השנים היו לנו הרבה שיחות על איך הוא רוצה שזה ייראה אחרי מותו. תאונות טיסה זה משהו שקרה מסביבנו והאופציה הייתה ממש על השולחן. הוא דיבר על זה לא רק איתי.

"הסוציולוגית של הבסיס סיפרה לי שכשהיא שאלה אותם ביום גיבוש, 'מה אתה רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלך', הוא ענה, 'לא תהיה לי מצבה, אני אהיה קומפוסט של עץ'"

"הסוציולוגית של הבסיס סיפרה לי שכשהיא שאלה אותם ביום גיבוש, 'מה אתה רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלך', הוא ענה, 'לא תהיה לי מצבה, אני אהיה קומפוסט של עץ'".

המשאלה של שחייני, שהתרסק בים סמוך לחיפה יחד עם רס"ן חן פוגל בגלל כשל במנוע של מסוק העטלף, לא התגשמה. בגיל 38 הוא נקבר בבית העלמין של המועצה האזורית משגב, לא רחוק מהיישוב צורית בו גדל ושהוריו נמנו עם מייסדיו.

דנה וארז שחייני (צילום: באדיבות המצולמת)

דנה, ד"ר לביוכימיה המלמדת בסמינר הקיבוצים, מגדלת את שלושת ילדיהם בקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל, מרחק נגיעה ממגורי הטייסים ברמת דוד. הזמן שחלף רק מחדד אצלה את התחושה שיש לה שליחות – להגשים את החזון של ארז.

לפני מספר שבועות, ביום הנישואין ה־16 שלהם, כתבה בדף הפייסבוק שלה:

"קבורה ירוקה. זה היה חשוב לארז, ועכשיו זה חשוב לי. החלטתי שזו ההנצחה שלי. יש כאלה שכותבים ספרי תורה, מקימים מכינות, מארגנים אירועי ספורט, מרימים עמותות ומיזמים. אני בוחרת להתעסק בקבורה. ללמוד על זה. לדבר על זה. לכתוב על זה. אני יודעת שהנושא הזה לא מאוד סקסי ודי מקריפ אנשים, אבל ככה יצא".

לא צריך להיות מחבק עצים כדי להבין שישראל דוהרת לתוך מבוי סתום בכל הנוגע למקומות קבורה. מדי שנה מתים כ־50 אלף ישראלים. עיר שלמה. עד לפני מספר שנים ישראל קברה את מתיה בקבורת שדה, חלקת אדמה לכל מנוח, מה שכילה שטחי קרקע עצומים, חלקם באזורים המבוקשים ביותר במרכז הארץ.

אדם חי בישראל צריך להיפרד מסכומי עתק תמורת משבצת שטח שבה יוכל להקים בית, אדם מת מקבל אותה כמעט בחינם. "זה סדר עדיפויות שבו המדינה דואגת לאיכות החיים של המתים הרבה יותר משל החיים"

אדם חי בישראל צריך להיפרד מסכומי עתק תמורת משבצת שטח שבה יוכל להקים בית, אדם מת מקבל אותה כמעט בחינם. "זה סדר עדיפויות שבו המדינה דואגת לאיכות החיים של המתים הרבה יותר משל החיים", אומר בציניות גורם בתחום התכנון.

בשנים האחרונות, בגבור מצוקת המקום, התחילו לקבור בקומות, אבל עדיין הממשלה מקדמת הסדר שבו מי שיחפוץ בכך יוכל להמשיך להיטמן בקבורת שדה, תמורת תשלום הולם כמובן. שוק חופשי גם אחרי המוות.

אילוסטרציה: בית העלמין קריית שאול (צילום: רוני שוצר/פלאש90)

הקבורה בקומות חוסכת הרבה מקום, אבל בסופו של דבר גם בנייני הקבורה הם חד"פ: המתים לא מתחלפים שם. קומות שמתמלאות היום יעמדו בעוד כמה עשרות שנים שוממות כי אנשים לכל היותר באים לבקר את סבא וסבתא שלהם, לא מעבר לזה. הקברים יישארו שם ולא יהיה מה לעשות איתם, הם רק יתפסו המון מקום.

לפי דוח מבקר המדינה מ־2020, בעשורים הקרובים יחסרו יותר ממיליון מקומות קבורה בישראל, ומוסדות התכנון מתקשים לאתר שטחים לבתי עלמין חדשים.

התחושה שלא הצליחה למלא את משאלתו של אהובה מלווה את דנה שחייני גם היום. "זה  הולך איתי. הבנתי עם הזמן שממש קשה לי המקום של הקבר, זה לא מה שהוא רצה. זה פצע בשבילי. היו לי חיי נישואים טובים, נהגנו לכבד את הבקשות אחד של השנייה, והינה בבקשה אחרונה שלו פישלתי בגדול על משהו שהיה לו מאוד עקרוני.

"גם כשקוברים בארון, הארונות עשויים מעץ ומתכלים אחרי כמה זמן, העץ נרקב ומתפרק באדמה. זה לא שאם אתה קבור בארון אתה לא מגיע לאדמה"

"מעבר לטקסים הרשמיים אני לא נוהגת ללכת לשם למרות שהמקום מאוד יפה. יש שם הרבה טבע ועצים, לא כמו בסגולה או בהר המנוחות בירושלים. מישהו סיפר לי על מחקר שנעשה בחו"ל שהראה שלעצים בבתי העלמין יש שורשים מאוד ארוכים שמאפשרים להם להיזון מהחומר האורגני".

ה"חומר האורגני" לא טמון בתוך ארון?
"גם כשקוברים בארון, כמו חיילים או בקיבוצים, הארונות עשויים מעץ ומתכלים אחרי כמה זמן, העץ נרקב ומתפרק באדמה. זה לא שאם אתה קבור בארון אתה לא מגיע לאדמה. אנחנו מנסים לחשוב על עצמנו כשונים מבעלי חיים אבל בסופו של דבר החומר האורגני לא יודע אם הוא היה שייך להומו ספיינס או למשהו אחר".

חיילים מניחים דגלים על קברי חללי צה"ל בבית העלמין הצבאי בקריית שמונה, 29 באפריל 2025 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)

מדי פעם שחייני קוטעת את השיחה ומתנצלת אם התיאורים הגרפיים המטובלים פה ושם בהומור שחור חוצים את יכולת ההכלה של בן שיחה. היא עניינית ושכלתנית אבל לחלוטין לא נטולת רגישות. "כל הנושא של היחס למוות הוא קטע תרבותי. במזרח אין להם כל כך חשש לדבר על השלב הזה.

"אני הרבה פעמים מסבירה לילדים שאנחנו מסתכלים על פרח ובהתחלה רואים ניצן ואז הוא פורח ואז נובל, ואז מתפרק והאטומים שלו יוצאים לדרך חדשה. בתרבות המערבית נורא קשה לנהל שיח כזה. אנחנו רוצים להאמין שיש חיי נצח".

ארז, היא מספרת, דאג לסביבה לא רק בהקשר של המוות. "הוא התעסק המון במניעת דליפות דלק וכשהיו דליפות הוא לקח את זה קשה. הוא דאג שבחדר האוכל יהיו אופציות צמחוניות וטבעוניות, והוא ניסה לנקות את בסיס רמת דוד מחד"פים – יצר תוכנית שהראתה איך זה הרבה יותר כלכלי, ולהוציא חד"פ מצה"ל זה ממש לא פשוט.

"חיל האוויר ארגן את השבעה, לא הביאו לפה כפית חד"פ אחת, הכול היה זכוכית. אפשר להגיד שהם פחדו ממנו פחד מוות"

"חיל האוויר ארגן את השבעה, לא הביאו לפה כפית חד"פ אחת, הכול היה זכוכית. אפשר להגיד שהם פחדו ממנו פחד מוות".

ניסית להיאבק על עניין הקבורה?
"די מהר הבנתי שאם אני רוצה את הדבר הזה אני צריכה לצאת למאבק רציני, אפילו לעתור לבג"ץ, ושזה יהיה מאבק ארוך וכואב".

ד"ר דנה שחייני (צילום: צליל אגמון)

את לא זקוקה לחלקת קבר בשביל להתייחד איתו?
"לי אין צורך בשום דבר פיזי, כשאני רוצה להיזכר אני מעדיפה לנסות להיזכר באוכל טעים שהוא היה מבשל, בריח שלו, במוזיקה שהוא היה אוהב. אני מבינה שיש אנשים שצריכים את זה. אמרתי לילדים שאבא נמצא בכל מקום ובשום מקום, אנחנו יכולים להיות בבית או בחופשה ביוון ואבא איתנו.

"בחיים יש לנו את הגוף שהוא החומר ואת הרוח שזה הנפש, ואז במוות יש פיצול. החומר זה הגופה ואנחנו נאחזים בדבר הזה. אני לא מרגישה צורך להיאחז".

ככל שלמדה את הנושא לעומק, הבינה שחייני שמרחב התמרון בישראל בכל הנוגע לקבורה צר מאוד: "לנטוע עצים זה לא ריאלי כי אז כהנים לא יוכלו להיכנס ליערות. אם רוצים משהו שידבר לכל הציבור היהודי זה חייב להיות משהו שההלכה לא פוסלת".

"הרעיון הוא שקוברים את הנפטר בתוך רשת למשך שנה", אומרת שחייני, "נותנים לטבע לעשות את שלו, ואחרי שנה אוספים את העצמות ומכניסים אותן לתיבה שנקראת גלוסקמה בגודל של כמה עשרות סנטימטרים"

שחייני חשה תסכול, וכשחלקה את אי הנחת שלה עם חברה, זו המליצה לה להקשיב לפרק בהסכת "חיות כיס" של "כאן", שם אחד הדוברים היה הרב רפי אוסטרוף, יו"ר המועצה הדתית של גוש עציון. "הקשבתי וישר ידעתי מה אני צריכה לעשות", היא משחזרת.

אוסטרוף מנסה לקדם בשנים האחרונות, גם באמצעות עמותה שהקים, שיטת קבורה הנקראת "קבורת הארץ", או בשם קצת פחות נוצץ, "ליקוט עצמות". זו שיטה שמקובלת מבחינה הלכתית ולמעשה רווחה בארץ ישראל בתקופת המקרא.

גלוסקמה מהאוסף של מוזיאון הכט בחיפה (צילום: הרב רפי אוסטרוף)

"הרעיון הוא שקוברים את הנפטר בתוך רשת למשך שנה", אומרת שחייני, "נותנים לטבע לעשות את שלו, ואחרי שנה אוספים את העצמות ומכניסים אותן לתיבה שנקראת גלוסקמה בגודל של כמה עשרות סנטימטרים. זה חוסך 90% מהמקום.

"בשיטה הזו בקברים יש תחלופה, האדמה מרוויחה את החומר האורגני והרבה שטח נחסך – וכמובן, חסכנו את המצבה. בבית שערים, למשל, קבורות ככה משפחות שלמות, הרב רפי מסביר שהשלב שבו מלקטים את העצמות הוא מקור הביטוי 'נאסף אל אבותיו'".

שחייני נרתמה לקדם את "קבורת הארץ" ואת הצעדים הראשונים היא מנסה לעשות בבית, בקיבוץ יפעת. היא חברה בוועדת הקבורה של הקיבוץ, שקבוצת הווטסאפ שלה נושאת את השם החינני, "על גופתי". "היום בקיבוץ כבר אין קבורת שדה רגילה", היא מספרת, "יש רק במכפלות (קבורה בצמדים זה מעל זה, בדרך כלל של בני משפחה, א"ל).

"היום בקיבוץ כבר אין קבורת שדה רגילה", היא מספרת, "יש רק במכפלות. מי שירצה להמשיך להיקבר כך יוכל, אבל הרעיון הוא שמי שירצה יוכל להיקבר בקבורת הארץ"

"מי שירצה להמשיך להיקבר כך יוכל, אבל הרעיון הוא שמי שירצה יוכל להיקבר בקבורת הארץ. יש כבר רשימה של אנשים שהביעו רצון להיקבר כך. אנחנו מתכננים לעשות תהליך שבו החברים יחליטו מה עושים עם הגלוסקמאות, כמו שבחרנו סמל בשנת ה־70 לקיבוץ.

"בינתיים חשבנו על מעין בית קטן בתוך בית העלמין שבו יהיו מדפים עם התיבות, שמי שירצה יוכל לבוא לשבת על ספסל ולהתייחד. יש בקיבוץ אנשים מתחומים כמו ארכיטקטורה ועיצוב ונראה מה הם מציעים".

סא"ל ארז שחייני (צילום: ירדן הרפז)

זה שיפור משמעותי לעומת הקיים אבל זה עדיין לא החזון של ארז, פשוט להפוך לעץ.
"לא נגיע בארץ למה שארז רצה. באירופה אפשר, אבל בארץ חייבים לפעול בתוך גבולות ההלכה, וביהדות אי־אפשר להמציא שום דבר חדש באמת. כדי שזה יתקבל זה צריך להיות מבוסס על העבר, וקבורת הארץ זה מה שנהגו לעשות בתקופת המקרא, וזה הרע במיעוטו במסגרת המגבלות".

מה לגבי שרפה?
"כשחברים שואלים אותי על שרפה תמיד לא נעים לי לשבור להם את הלב. זה נכון שמי שבוחר בפתרון הזה לא תופס מקום. אבל בגלל שאני מגיעה מתוך עולם הביולוגיה והדוקטורט שלי הוא בביוכימיה, אני יודעת להסביר שאנחנו עשויים מתרכובות פחמן שמחובר למימן.

"כדי לשרוף חומר אורגני צריך להשקיע המון אנרגיה, ואז כל החומר האורגני שהיה מקובע בשרשרות פחמן ארוכות הופך לפחמן דו־חמצני, שהוא גז חממה. כלומר, לקחת חומר אורגני שהתולעים, המיקרואורגניזם והפטריות שנמצאים בקרקע יכולים לנצל, ובמקום לתת אותו לאדמה השקעת המון אנרגיה והפכת אותו לגז חממה.

עד שענייני הקבורה בקיבוץ יפעת יבשילו, שחייני מנצלת את הזמן כדי להפיץ את הבשורה. כן, גם בפני הסטודנטים שלה, במסגרת שיעור על שינוי האקלים שבו משאב הקרקע הוא נושא מרכזי

"אנשים אומרים לי, 'פיצחנו את זה, לא נתפוס מקום', ואני אומרת, 'רגע, אבל אתה יכול לעזור הרבה יותר לכדור הארץ'".

אם אני רוצה להיקבר ב"קבורת הארץ", מה אני יכול לעשות?
"להיכנס לאתר של העמותה ולהירשם שם כמי שמעוניין להיקבר בקבורת הארץ. כרגע עדיין אין לזה משמעות מעשית, אבל ככל שיהיו יותר מעוניינים זה יהיה מנוף להפעלת לחץ על מקבלי ההחלטות".

עד שענייני הקבורה בקיבוץ יפעת יבשילו, שחייני מנצלת את הזמן כדי להפיץ את הבשורה. כן, גם בפני הסטודנטים שלה, במסגרת שיעור על שינוי האקלים שבו משאב הקרקע הוא נושא מרכזי. "זה תהליך של הכשרת לבבות", היא אומרת.

"כל פעם אתה שומע על זה קצת. בפעם הראשונה זה מחריד, וככל ששומעים על זה יותר, קל יותר לעכל. וחוץ מזה בעוד כמה שנים ממילא לא יהיה לאף אחד מקום להיקבר אז לא תהיה ברירה".

לא מדכדך להתעסק כל כך הרבה במוות?
"זה תמיד נשמע שאני מתעסקת במשהו נורא מורבידי, אבל אני מתייחסת לזה כאילו אני מתעסקת במשהו שקשור דווקא בחיים – במיקרואורגניזמים באדמה וביכולת שלנו לפנות פה שטח לטובת הילדים והנכדים שלנו. אני חושבת שצריך להעדיף את מי שחי על מי שמת".