מפלגת העבודה החדשה – פרק ב' של הציונות

העשור האחרון במדינת ישראל מתאפיין בחוסר יציבות פוליטית כרוני ובשחיקה מתמדת של המערכת הציבורית. מערכת הבחירות הבליטה את טירוף המערכות הפוליטי שבו מצויה החברה הישראלית, המשפיע על כל תחומי החיים.

שורש הבעיה אינו טמון רק במחלוקות אידאולוגיות, אלא בהיעדר איזונים במערכות השלטון ובקריסתן הדרמטית של המפלגות הגדולות. בעוד שבעבר התבססה המדינה על שתי מפלגות דומיננטיות ששימשו גשר מתווך ואחראי בין הציבור למוקדי ההכרעה, כיום נשטפה הזירה במפלגות אווירה חולפות הצצות כפטריות לאחר הגשם.

מפלגות אלו העצימו את הקיטוב, ערערו את יציבות השלטון והביאו להשתלטות הרשות המבצעת על הרשות המחוקקת תוך פגיעה קשה בעקרון הפרדת הרשויות. משבר המפלגות וחולשתן הפכו למעשה למשברה של הדמוקרטיה הישראלית.

מפלגות האווירה העצימו את הקיטוב, ערערו את יציבות השלטון והביאו להשתלטות הרשות המבצעת על המחוקקת תוך פגיעה קשה בעקרון הפרדת הרשויות. משברן וחולשתן הפכו למעשה למשבר הדמוקרטיה הישראלית

כדי להשיב את היציבות והאיזון הפוליטי, נדרשת הקמתה מחדש של מפלגת המון מרכזית, המכילה את כלל גווני החברה. מפלגה זו חייבת להתנהל בשקיפות דמוקרטית מלאה, לבחור את מוסדותיה ואת מנהיגיה באמצעות חבריה הקבועים, ולשתף את הציבור בעיצוב חזונה. שורשיה של תנועת העבודה עדיין נטועים בעומק החברה הישראלית, והם מהווים את המסד הראוי להחזרת תנועה לאומית דמוקרטית ורחבה אל מרכז הבמה הציבורית. עם זאת, הקמתה מחדש של המפלגה אינה יכולה להישען על שחזור עברה.

מפלגת העבודה המקורית פילסה את הדרך להקמת המדינה, עיצבה את המוסדות הלאומיים ובנתה את תשתיות הביטחון והכלכלה, אך תהליך זה לווה גם בשגיאות מטבע הדברים. כיום, הנסיבות שבהן שקעה התנועה אינן עומדות עוד לדיון; העובדה כי התפוררה היא מוסכמת.

החברה הישראלית זקוקה לשני קצוות רעיוניים חזקים כדי לייצר דיאלוג פורה ובקרה אזרחית, אך ההסתמכות העיוורת על הוגי דעות מן המאה ה-19 יצרה קיפאון רעיוני. בנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי פעלו במציאות אירופאית שבה לא הייתה קיימת מדינה יהודית ריבונית. כיום, מתוך מציאות חדשה בתכלית, המשלבת בין עולם מזרח-תיכוני לערכים דמוקרטיים, הגיעה השעה להעלות על הכתב את פרק ב' בתפיסה הישראלית.

ישראל עברה כברת דרך מרשימה ב-78 שנות קיומה: ממדינה בת 600 אלף תושבים, הנאבקת על חייה וקולטת ניצולי שואה ומגורשים מארצות האסלאם, לצד קשיים כלכליים וחברתיים, לכוח אזורי וכלכלי עצום. אולם, העובדה כי המדינה בנתה צבא התקפי עוצמתי ותעשיית היי-טק המחוברת אליו כצבת בצבת, הובילה לכשל תפיסתי: פתרון כל בעיה מדינית בכוח הזרוע בלבד.

ישראל עברה כברת דרך מרשימה ב-78 שנות קיומה. אך העובדה שמדינה בנתה צבא התקפי עוצמתי ותעשיית היי-טק המחוברת אליו כצבת בצבת, הובילה לכשל תפיסתי: פתרון כל בעיה מדינית בכוח הזרוע בלבד

הניסיון להכריע כל אתגר באמצעות אש הוכח כאסטרטגיה חסרה. מטרתה של ישראל אינה למצות את הקיום בהישרדות או להפוך לאימפריה כוחנית, אלא להיטמע במזרח התיכון באופן שבו עצם קיומה ייחשב כעובדה טבעית ובלתי מעורערת. לשם כך יש לאמץ את תפיסת "שתי הידיים": יד אחת אוחזת בחרב ומכה בחוזקה באויבים, בעוד היד השנייה פועלת במקביל, באופן אקטיבי ויזום, לביצור ההישגים הצבאיים. זאת באמצעות הסדרים מדיניים, הסכמים ויחסים נורמליים עם ישויות מדינתיות באזור, תוך הבטחה כי מרכיב הביטחון יישאר הציר המרכזי בכל הסדר.

לצד זאת, יש לגבש תפיסת ביטחון לאומית ואישית המבוססת על ארבעה עוגנים:

1. מניעה יזומה וגריעת יכולות מאויבים וארגוני טרור, בהחלטה עצמאית של ישראל וללא תלות בעמדת מעצמות זרות.
2. בניין כוח קרקעי ואווירי מגוון המאפשר תמרון והכרעה בשטח, ולא הסתמכות חלקית על ירי מרחוק.
3. הקמת מערך הגנה לאומי ואזרחי הכולל כוחות מזוינים כשלד קבוע לאורך הגבולות ובפנים הארץ להבטחת הביטחון האישי בכל מקום.
4. הקמת אקדמיה צבאית לאומית שתאצור את לקחי מלחמות ישראל ותפתח ידע מתקדם לשרידות המדינה. תפיסה זו מחייבת שילוב זרועות מלא בין כלל משרדי הממשלה, מהאוצר והביטחון ועד למערכת החינוך.

מדינת ישראל חייבת לחזור ולהיות מדינה המיטיבה עם אזרחיה, המושתתת על ערכי ההומניזם, אהבת האדם והארץ ועל שוויון הזדמנויות מלא. תפיסת העולם החדשה רואה במסורת היהודית ובארון הספרים העברי מקור השראה תרבותי ורוחני לבניית חברה חופשית, פלורליסטית וממלכתית, המטפחת את הערבות ההדדית בין כלל אזרחיה ובין ישראל לתפוצות.

הניסיון להכריע כל אתגר באש הוכח כאסטרטגיה חסרה. מטרת ישראל אינה למצות את הקיום בהישרדות או להפוך לאימפריה כוחנית, אלא להיטמע במזרח התיכון כך שעצם קיומה ייחשב כעובדה טבעית ובלתי מעורערת

במישור הממשלי והמשפטי, שרטוט פרק ב' דורש טיפול מקיף במבנה השלטון: עדכון מערכת המשפט, הסדרת מערכת היחסים בין הרשויות וחתירה נחושה לכינון חוקה לאומית שתעגן את זכויות האדם והאזרח, את חופש הביטוי והמחאה ואת שלטון החוק.

במישור הכלכלי-חברתי, חתירה ליישום עקרון "בעלי עניין" הדורש את שיתוף כלל הציבור ברווחי חברות הביטוח והבנקים, ניהול מאבק בלתי מתפשר במונופולים ובקרטלים, מלחמה בשוק השחור, והפחתה דרמטית של יוקר המחיה לצד חיזוק העסקים הקטנים והבינוניים.

משימה לאומית מרכזית נוספת היא חיזוק הפריפריה הגאוגרפית והחברתית, תוך השקעה ממוקדת בפיתוח הנגב והגליל ועידוד ההתיישבות בהם.

בנוסף, כדי להבטיח את עובדת קיומה הפיזי של ישראל במרחב, תציב המפלגה יעד אסטרטגי של הגעת האוכלוסייה ל-20 מיליון אזרחים. יעד זה יושג באמצעות גידול טבעי חיובי ופיתוח תוכניות עידוד ענייניות לעלייה, לצד גיבוש חבילת סיוע לאומית לעידוד ישראלים לשוב לביתם.

החינוך למדע, לטכנולוגיה ולבינה מלאכותית יוכרז כמפעל לאומי ראשי. החינוך הציבורי-ממלכתי ישמש כעוגן הערבות ההדדית. ייקבעו לימודי ליבה מחייבים לכלל המגזרים במדינה ויבוטלו זרמי החינוך הסקטוריאליים לטובת מערכת ממלכתית מאוחדת.

שכר המורים יועלה וייקבע במודל דיפרנציאלי לפי מצוינות, ותוקם מועצה לאומית לחינוך. לצידם, יועמק החינוך לחיים משותפים ולדמוקרטיה, הכולל לימודי ערבית בבתי ספר יהודיים ולימודי עברית בבתי ספר ערביים.

במישור הממשלי והמשפטי, יידרש טיפול מקיף במבנה השלטון: עדכון מערכת המשפט, הסדרת מערכת היחסים בין הרשויות וחתירה נחושה לכינון חוקה לאומית שתעגן זכויות אדם ואזרח, חופש ביטוי ומחאה ואת שלטון החוק

מוסדות המדינה יופרדו מן המוסדות הדתיים. ניהול שירותי הדת והתרבות יוצא לחלוטין מאחריות הכנסת והממשלה ויועבר לאחריותן הבלעדית של הרשויות המקומיות, למען מענה ענייני, מותאם וקהילתי.

משרד ראש הממשלה ינהל פרויקט לאומי למחקר, מדע ורפואה שיבוצע באופן מבוזר בערי הפריפריה והמרכז. כל עיר תתמחה בתחום טכנולוגי מסוים – כך למשל רעננה תתמחה באופטיקה ולייזרים, אשדוד במכ"מים ותקשורת, ורמת גן במחשוב. העיריות יפעילו קורסים מקצועיים שיכשירו את הצעירים המקומיים לעבודה במפעלים אלו, תוך יצירת קשרי מחקר בינלאומיים עם מרכזים בעולם כגון נאס"א.

בתחום איכות החיים והתרבות, הרשויות המקומיות ישקיעו ישירות באיכות חיי התושבים. לבני 70 ומעלה יוקמו מרכזי אריכות ימים (Longevity) ומועדוני תרבות וספורט ללא תשלום.

בתחום הרוח והתרבות, יוענקו שכר ודיור בשכירות מדינתית לסופרים, מחזאים ומשוררים שעמדו בקריטריונים מקצועיים (בדומה למודלים הנהוגים באירופה).

כמו כן, יוקם גוף תקשורת עצמאי שיפעיל עיתונות מודפסת ודיגיטלית בהשתתפות אנשי רוח ומומחים, במטרה להרחיב את מגוון כלי התקשורת העצמאיים ולהעשיר את השיח הציבורי בישראל.

כדי לשנות את החברה ראוי להקים מחדש את מפלגת העבודה כמפלגת המון ישראלית חדשה שתתרום ליציבות הפוליטית ולביצורה של הדמוקרטיה. היעדרה של מפלגת עבודה חזקה במרכז המפה הפוליטית פגם בדמוקרטיה וערער את היציבות הפוליטית והחברתית.

יש להקים מחדש את מפלגת העבודה כמפלגת המון ישראלית חדשה שתתרום ליציבות הפוליטית ולביצור הדמוקרטיה. היעדר מפלגה כזו במרכז המפה הפוליטית פגם בדמוקרטיה וערער את היציבות הפוליטית והחברתית

זה הזמן להחזיר את מפלגת העבודה לציבור הישראלי ולייצר שיח ציבורי סביב עניין זה.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.