אין ספק בכך שיהודי פולין במאה השמונה עשרה היו דתיים שחיו בקהילות מסוגרות ופרנסתם הייתה מושתתת על ייצור אלכוהול. כל עוד ייצרו אלכוהול, חכרו טחנות קמח וזיכונות כריתת יערות (כמו משפחת רוזמן למשל) הייתה הפרנסה מצויה בשפע, דבר שאפשר את יצירתה של קהילת לומדים ותלמידי חכמים הנשענת על גבירים יהודים. במשפחתי מתהלכים מיתוסים על סבתא רבקה שהייתה צדקת ובימי שישי הייתה מאכילה מאה תלמידי חכמים. סבא אלכסנדר שמקורו היה בפרוסיה בה חייבו את היהודים לקבל עליהם שמות גרמניים (אוסטרו הונגריה), סבא זה חכר יערות באזור הקרפטים, היה כורת עצים ומשיט את בולי העץ בנהר אל העיר.
בשלב מסוים התגלה לשליטי האזור שיש קושי בגביית מיסים והחלו הגבלות על ייצור אלכוהול ועל החכרת תחנות קמח ויערות. המלך הפולני גילה את שיעורם הרב של בתי המרזח היהודים ש"גזלו" מהמקומיים את כספי המיסים שאמורים היו להגיע לשלטונות.
חגיגת האלכוהול היהודית החלה לדעוך מסוף המאה ה–18. שורה של חוקים ותקנות אסרו על יהודים לייצר ולמכור משקאות אלכהוליים. בדוכסות ורשה, למשל, הוחל האיסור הזה מ–30 בדצמבר 1812. בשטחה היו אז 802 מבשלות, 1,116 מזקקות ו-10,455 מסבאות. רובן נוהלו בידי יהודים.
תוך שנים מועטות ירד שעורם של בתי המרזח מ-10,000 ל-2,500 דבר שפגע אנושות בחברת הלומדים. דבר כזה קרה גם בישראל, כאשר בג"ץ קבע שכל בית אוכל יכול לתלות תעודה שהמזון המוגש אצלו (כולל בשר) נרכש מספק בעל תעודת כשרות. לא נערך מחקר עד היום שהציג ירידה של משגיחי הכשרות.
פסיקתו של בג"ץ (המלך הפולני) נוסחה כדלקמן: השופטים קבעו שבתי עסק אינם יכולים להשתמש בכתב בביטוי "כשר" על כל הטיותיו, כולל "על פי כללי ההלכה". השופטת נאור כתבה כי "בית אוכל שאינו בעל תעודת הכשר לא יוכל לתלות תעודה הנושאת את הכותרת 'כשרות אלטרנטיבית', ולא יכול להציג כל מצג כשרותי מכל סוג שהוא". ואולם, נאור הוסיפה כי "עמדתי היא כי קיים גם שער שלישי. יכול חנווני להעיד על מרכולתו. אין דבר בחוק המלמד שאסור לבית אוכל להציג מצג אמת בדבר המזון הנמכר בו". לפיכך, עסק יוכל לציין כי המזון שהוא מוכר נרכש ממקום בעל תעודת כשרות, וכי רב, שאינו מטעם הרבנות, מפקח על המסעדה.
כל עוד שבויה המדינה בקוריהן של המפלגות החרדיות לא נראה ששיעור משגיחי הכשרות נוטה לרדת, אלא ההיפך. הספקת משגיחי כשרות עשויה להגיע מחברות העסקה, ממועצות מקומיות, מהרבנות הראשית מחצרות חסידים וגופים הקשורים למשרד הדתות. שיעורם נע היום סביב 20,000 משגיחים!!!
השליטה האבסולוטית בקרקעות לקבורה נתונה בידי גופים דתיים. 122 חברות קדישא. עדיין לא שמענו על אף לא אחת שסגרה את שעריה, פשטה רגל או מצויה בגירעון כספי. המדינה מסבסדת חלק מהוצאות הקבורה, אך חלק הארי משולם על ידי האזרחים עצמם. כל בקשה של משפחת נפטרים יש בצידה תשלום. הספסרות בקרקעות הרקיעה לשחקים, יש מקומות בארץ שתשלום עבור חלקת קבר עשוי להגיע ל- 100,000 ₪ ואף למעלה מזה. משפחתנו שילמה קרוב ל-40,000 עבור חלקת קבר זוגי להורים.
אגרת כשרות לבתי מלון מעל 251 חדרים מגעת עד 13,000 ₪ חוץ מתשלום חודשי למשגיח אחד סך של קרוב ל-10,000 ₪ והוצאות נוספות כגון העמדת רכב לרשותו ועוד.
יכול הייתי להוסיף עוד כהנה וכהנה, כיצד מוסדות חברתיים נופלים ברשתה של האורתודוכסיה הדתית, החל בחינוך, דרך מוסדות הרווחה דרך הצבא ומוסדות התרבות, אך די במה שכתבתי על המלך הפולני שבהחלטתו למגר את שליטתם של היהודים בבתי המרזח, בטחנות הקמח וביערות כבעיה המרכזית להתפתחותה של מערכת מיסים הראויה למדינה המבקשת להתפתח… פועל יוצא של הצרת-מקורות הפרנסה של היהודים דחף להתפתחותה של תנועת ההשכלה והרצון לצאת אל העולם להתבשם מאורו ולהאיר לעולם את אורו שלו – הרצון היהודי אינו הסתגרות – מושג שהשיג אותנו לאחור כל אימת שהסתגרנו.