נושא
ברקזיט

החבר המכובד מתחילת המאה העשרים

הוא מתנגד להפלות, זכויות להט"ב, חקיקה אקולוגית, או ברקזיט רך, ותומך בליגלזציה של ציד השועלים, כי למה לא? ● אם חשבנו שבוריס ג׳ונסון הוא הגרוע ביותר שבריטניה יכלה למצוא, מסתבר שיש גרוע מפופוליסט שקרן: פופוליסט שקרן ונפוח ● הכירו את ראש הפרלמנט הבריטי ג'ייקוב ריס מוג

עוד 1,113 מילים
סיפורו האמיתי של בוריס ג׳ונסון, הבדאי המשעשע שסיבך את בריטניה בברקזיט

פרופיל האיש שרצה להיות מלך (או אלוהים, או ראש ממשלה)

בוריס ג׳ונסון אוהב לספר שבילדותו חלם להיות אלוהים ● בחלק מהראיונות הוא חלם להיות מלך העולם ● ובגרסה אחרת של הסיפור, חלם להיות ראש ממשלה ● האיש עם הבלורית הכי מפורסמת באנגליה, מי שהאמת היא נר כבוי לרגליו, זכה השבוע בתואר אחד לפחות ● עכשיו, כשהוא בכיסא הנהג, הוא יכול לדהור בבטחה לעבר תאונת הברקזיט הגדולה - שהוא עצמו המיט על בריטניה

עוד 1,489 מילים

פרשנות גם הקרב בבריטניה יוכרע ע"י המפלגות הקטנות

בוריס ג'ונסון רק נבחר לעמוד בראש הממשלה, ובבריטניה כבר מדברים על הקדמת הבחירות ● נשמע מוכר? זו רק ההתחלה ● בחירות בזק עשויות להפוך את ג'ונסון וקורבין לבני ערובה בידי המפלגות הקטנות, שיחליטו מי יסדר את הבלגן שתשאיר היציאה הצפויה מהאיחוד האירופי

עוד 1,079 מילים

דמוקרטיה במשבר: האם למומחים נמאס מהאנשים?

ביסוד הדמוקרטיה צמד הנחות: הראשונה היא שפעוטות – כמו חתולים, מקררים וזבובים – אינם יודעים ומבינים מספיק אודות עולמנו המורכב, כדי שיותר להם להצביע ולהשפיע; השנייה היא שמבוגרים כן יודעים ומבינים מספיק, כך שהזכות ניתנת.

הרעיון הוא שיש סיכוי סביר שמבוגרים אלו יטרחו וילמדו על נושאים כגון ההתחממות הגלובלית, ושאם יעשו כך יהיו להם הכלים להכריע אם התופעה מאיימת להטביע בקרוב את תל אביב, לונדון, קהיר וניו יורק.

ייתכן שיש עם זה בעיה.

לפני שנים, במהלך מסע הבחירות ב-2003, פגשתי בעל בסטה בשוק הכרמל אשר אמר לי שאריאל שרון הוא אסון. עמדותיו היו הכי שמאלניות שאפשר. "אני אומר לא רק לתת לפלסטינים את מזרח ירושלים", הסביר. "תן להם גם את המערב – וכך ניפטר מהחרדים!"

נדהמתי לשמוע דבר כזה. כשהתאוששתי, ניבאתי ששרון ינצח.

"בטח!", השיב. "אני מצביע לליכוד. הם כמו קבוצת הכדורגל שלי. הם מפגרים, אבל זה לא משנה".

באותו רגע התחלתי לחשוד שיש בעיה בדמוקרטיה: ויכוחים פוליטיים לא ישנו דבר אם המוחות אטומים, אנשים לא מקשרים בין פעולות לתוצאות, ועצלות אינטלקטואלית מרדימה את האנשים.

מאז המצב נהיה רק יותר ויותר מגוחך. רצון העם נעשה, במובן מסוים, אבל ניתן לזהות בעיות:

דמוקרטיה לא נועדה להיות עריצות הרוב; זוהי מערכת רחבה יותר, שמטרתה היא ליצור הגינות ותוצאות טובות. 51 אחוזים אינם יכולים להחליט להרוג 49 אחוז באופן דמוקרטי, משום שלמיעוט יש זכויות. את זה הימין בארץ, למשל, מבקש לערער, בשם ה"משילות"; הרוב עשוי לחשוב שזה בסדר.

אפשר היום להשפיע על רצון העם בפרופגנדה מתוחכמת, המבוססת פעמים רבות על שקרים ועיוותים, תוך עקיפת שומר הסף, התקשורת החופשית. לכן, אויבי הדמוקרטיה משמיצים כל הזמן את התקשורת כעושת דברם של "האליטות". אנשים ממורמרים ברחבי המערב קונים את הסחורה הזאת.

לרבים אין מושג בנושאים חשובים, גם ללא מניפולציה של כוחות אפלים. המצב בכלכלה העולמית ובגזרת הטכנולוגיה פשוט מסובך להדהים.

עבור אלה שאכפת להם מהדמוקרטיה, קשה לחלוק על כך שאיננו משיגים תוצאות אופטימליות.

זה לא לגמרי חדש. וינסטון צ'רצ'יל אמר (ייתכן שלא היה המקור) שהדמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר – למעט כל השאר. היא נבחרת כאפשרות הפחות גרועה. אבל העיקרון אינו מוחלט. אילו ידענו שהעולם יושמד כתוצאה מבחירות בלטביה, היינו מכבדים את התוצאה?

נכון שתרחיש אפוקליפטי כזה עוד לא היה, ובינתיים מדברים הרבה על חכמת ההמונים. זהו רעיון נעים ומתקדם, אבל האם הוא נכון?

בכל משימה, יש רמה מינימלית של ידע ויכולת שדרושים להצלחה. לשתות ספל קפה, מספיק מעט; למצוא תרופה לסרטן, צריך הרבה. רבים יגידו שזה אליטיסטי, עד שזה נוגע להם אישית. מי מאיתנו, כאשר אובחן עם גידול במוח, יחליט בין הטיפולים השונים באמצעות משאל עם? ישר יפנו לדיקטטורה של האינטליגנציה.

לעולם יש גידול במוח. לישראל יש גידול במוח. לאמריקה יש גידול במוח. לבריטניה יש גידול במוח. העולם הערבי בכלל גוסס. אבל אנחנו מתעלמים מהבעיה וממשיכים עם הדמוקרטיה.

האינטליגנציה המינימלית הדרושה כדי להבין מה קורה בעולם עולה כל הזמן. הדברים היו פשוטים יותר לפני 126 שנים, כאשר ניו זילנד הפכה לדמוקרטיה הראשונה בכך שנתנה לנשים את הזכות להצביע.

בתקופתנו יש שווקים המשפיעים זה על זה, הפרעה טכנולוגית מסיבית, ואסונות טבע חוצי גבולות ומעשה ידי אדם. כאשר האדם הממוצע לא עומד בקצב, לדמוקרטיה יש בעיה מבנית. האם עברנו את נקודת המפנה?

יובל נח הררי טוען שבני אדם שיודעים מעט על שינויי האקלים או הנדסה גנטית עדיין יציעו מדיניות בנושאים אלה, בעוד שאחרים "מחזיקים בדעות חזקות ביותר על אוקראינה ועיראק מבלי שיוכלו לאתר את הארצות האלה על מפה".

זה אפילו יותר גרוע.

לרוב לא משנה מה קורה בבחירות. הימין והשמאל בגרמניה אינם רחוקים זה מזה. אבל לפעמים זה כן משנה. לרוב, כשזה כן משנה, כל הצדדים מציגים טיעונים סבירים – יש להכריע, לקבל את התוצאה ולקוות לטוב.

אבל לעתים – מיעוט שבמיעוט של המקרים – צד אחד צודק והשני אומר 2 ועוד 2 שווה 10. במקרים נדירים אלה, כאשר חשוב מה יקרה וצד אחד צודק, רוב המומחים עומדים בשורה ומנסים לשכנע. האם זה עוזר או מפריע?

נראה שההמונים כל כך כועסים על "האליטה הגלובלית", שכאשר אנשים משכילים ומצליחים פונים אליהם בבקשה הם יעשו דווקא את ההפך כדי לעצבן. ואכן, מייקל גוב בבריטניה, תומך הברקזיט, הכריז כי "לאנשים נמאס ממומחים" (שכמעט כולם התרעמו על השקרים שגוב וחבריו הפיצו בקמפיין המצליח).

זה פחות או יותר מה שקרה בארצות הברית עם טראמפ, וזה היה גורם מרכזי בבחירות ה-9 באפריל בישראל. מעטים "המומחים" בארץ שתמכו בבנימין נתניהו.

כמה ישראלים יודעים מה הגודל של אוכלוסיית עזה והגדה המערבית, אפילו בערך, ועל כן מבינים את ההשלכות הדמוגרפיות של הריסת הסיכוי לחלוקה? לדעתי אחד מכל חמישה, אולי.

לא פשוט לפתור את הפלונטר. הדמוקרטיה, למרות הבעיה הקולוסלית, היא אכן השיטה הפחות גרועה. אין לנו שום דרך סבירה לבחור מומחה שיטפל בכל הדברים בהצלחה ויהיה איכשהו גם מקובל כמכריע במחלוקות מוסריות.

כל הניסיונות ברוח זו, כולל הפיכות צבאיות, הסתיימו בדמעות. רעיונות סבירים כמו דרישת מינימום של ידע כתנאי לזכות בחירה ייקרעו לגזרים על-ידי פופוליסטים ויידחו על ידי הרוב.

יש לי הצעה אחת בלבד: להשקיע בחינוך. לא ניתן להעלות את האינטליגנציה של האנושות, עד כמה שידוע לי – אבל רמת הידע חשובה לא פחות, ועל זה אפשר להשפיע מאוד. דרך השקעה בחינוך.

אשתי היא מורה; אין מקצוע חשוב מזה. החינוך הוא התקווה היחידה. אך כמעט בכל מקום שתפנה המורים אינם מקבלים שכר גבוה, כיתות הלימוד גדולות מדי, והחינוך הפרטי (אם הוא בכלל קיים) יקר מנשוא. במדינות דמוקרטיות זו בעקיפין בחירת העם. אבל אני צופה שפוליטיקה יכולה לעזור; למעט כמה יוצאים מן הכלל (החרדים הישראלים ודומיהם), כולם רוצים תכנית ליבה וחינוך חובה וסיכוי משופר לילדיהם להתקדם (ואם לא, במקרה יחד זה, צריך לעקוף אותם).

השקיעו בחינוך, מדינות עולמינו המורכב! ממנו אותו היטב, וממנו אותו מהר.

נ.ב. שרון הלאומן זכה ב-2003 ומיד הפר את הבטחותיו ויצא מעזה. אצבע אלוהים? הקשבה מוזרה למומחים? אין לי הסבר. אולי ההמונים בכל זאת צדקו.

שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 872 מילים

נתניהו לא לבד מה קרה למנהיגים שניסו להיאחז בשלטון בכל הכוח

חוסר היציבות הפוליטית לא הומצא בישראל ● המנהיגים באירופה מתקשים להרכיב ממשלות בגלל הקיטובים הפנימיים בתוך המדינות שלהם ● מי שהקדים את הבחירות ביוזמתו לא ראה מכך נחת ● בארה"ב, החוקה מגנה על טראמפ ● ורק בטורקיה, ארדואן הצליח לשבור את הכלים כדי לבצר את מעמדו

עוד 1,203 מילים

התפטרות מיי היא היתה כל כך גרועה. עוד יתגעגעו אליה

תריזה מיי היא ראשת הממשלה הרביעית בבריטניה המודחת בגלל הוויכוח סביב השייכות לאירופה ● כמו קודמה דיוויד קמרון, שהכניס את בריטניה למשבר החמור ביותר מאז מלחה״ע השנייה, גם מיי גילתה בדרך הקשה: ברקזיט הוא הבטחה בלתי אפשרית ● בוריס ג׳ונסון, היורש של מיי כנראה, יהיה גרוע בהרבה

נאום ההתפטרות של תריזה מיי ייזכר כאחת ההצלחות הבודדות שלה כראשת ממשלת בריטניה.

ביום שמש ברחוב דאונינג, קולה נשבר כמה פעמים במהלך נאום רהוט אך שקרי והיא עזבה את הדוכן בדמעות. זו היתה אחת הפעמים הבודדות, שבהן הפגינה רגש כלשהו. לפחות עכשיו התברר שהשמועה שמדובר ברובוט – מייבוט – חסרת בסיס.

תריזה מיי פורצת בבכי כשהיא מודיעה על התפטרותה (צילום: AP Photo/Alastair Grant)
תריזה מיי פורצת בבכי כשהיא מודיעה על התפטרותה (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

מעבר לכך, הכהונה של מיי, שתבוא אל קיצה העגום והצפוי ביולי, אחרי שיחל תהליך בחירת מחליף מטעם המפלגה השמרנית בעוד שבועיים, היתה כישלון חרוץ, והיא תיזכר בהיסטוריה הבריטית כאחד מראשי הממשלה הגרועים ביותר.

אם כי, היא לא תצליח להדיח מראש הרשימה את קודמה, דיוויד קמרון, שפילס את דרכה לדאונינג 10 במחיר הטלת בריטניה למשבר הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, איום על האחדות הבריטית ואיום נוסף על עתיד המפלגה השמרנית, אחרי ששלח את המצביעים למשאל עם בנושא הברקזיט.

מיי היא ראש הממשלה השמרני הרביעי ברציפות – אחרי מרגרט ת'אצ'ר, ג'ון מייג'ור וקמרון – שמודח בשל השאלה האירופאית. הנושא הזה – יחסי בריטניה ואירופה – ימשיך להטריד את המערכת הפוליטית גם בשנים הבאות, הרבה אחרי שבריטניה תפרוש או תישאר באיחוד האירופי.

בובת קרנבל נגד תריזה מיי והברקזיט (צילום: AP Photo/Martin Meissner)
בובת קרנבל נגד תריזה מיי והברקזיט (צילום: AP Photo/Martin Meissner)

לאף אחת משתי האופציות אין רוב ברור בקרב הציבור, ומשאל העם שנועד להסיר את השאלה הזו מסדר היום הציבורי ולפתור את המפלגה השמרנית מאיום המפלגות הימניות יותר, רק החריף את הבעיה.

הנושא הבוער הוא לא רק ברקזיט, אלא ההבטחה שהופרה בעיני המצביעים בעד העזיבה. הזעם הזה, נגד חברי הפרלמנט – האליטות, כביכול, שמסרבות לבצע את "רצון העם" – יזין שנים ארוכות של חוסר שקט חברתי ופוליטי.

מיי תישכח במהירות שיא. בסוף השבוע יעסקו באישיותה הבעייתית, חוסר יכולתה להתפשר, ליצור חברויות, לנהל משא ומתן או לנהל מערכת בחירות. היא היתה שרת פנים יעילה שנתפסה כישרה, אבל המעבר לדאוניג 10 היה מעבר לכוחותיה. היא ניכרה את הקו המתון במפלגתה, מיהרה להפעיל את סעיף 50 שהכריז על עזיבת האיחוד, ויצאה למערכת בחירות מהעלובות ביותר שנראו במערב אירופה, ואיבדה בה את הרוב בפרלמנט.

תריזה מיי לאחר הודעת ההתפטרות (צילום: AP Photo/Alastair Grant)
תריזה מיי לאחר הודעת ההתפטרות (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

ועדיין, ברגע שייבחר מחליף, היא תיעלם מהתודעה כמורה מחליפה חסרת ניסיון מול כיתה פרועה במיוחד, או מאמן שנזעק להציל קבוצת תחתית כושלת והתגלה כגרוע אפילו מקודמו. מיי נכשלה בטיפול במשבר, אבל ברקזיט גדול ממנה וכל עוד המערכת הפוליטית תדבוק בשקרים שהיא מספרת לעצמה, בריטניה לא תתקדם לקראת פתרונו.

ברקזיט הוא הבטחה בלתי אפשרית, ניסיון לרבע מעגל, לאלף חד-קרן, לצאת מהוטל קליפורניה

ברקזיט הוא הבטחה בלתי אפשרית, ניסיון לרבע מעגל, לאלף חד-קרן, לצאת מהוטל קליפורניה. הוא אפשרי, אבל במחיר השתעבדות של המערכת הפוליטית והשירות הציבורי למאמץ של כעשור להיערכות ליום הזה – וכל זאת במחיר ברור של פגיעה בכלכלה ובאזרחים. הוא אפשרי כמו קטיעה עצמית של יד ללא הרדמה, וגם אז השאלה של הגבול בין צפון לדרום אירלנד תישאר לא פתורה.

ניתן להגיע להסכם, אבל אז יכריזו תומכי הקו הקשה שזה לא ברקזיט אמיתי – כפי שקרה בפרלמנט שלוש פעמים. האפשרות ההולכת ומתגברת של עזיבה ללא הסכם – למרות איום של השבתת המשק, מחסור בתרופות, הפיכת חבל קנט למגרש חניה למשאיות בדרך לנמל דובר, והפיכת בריטניה לתלויה בגחמותיו של דונלד טראמפ – גם היא לא תהיה פתרון קסם. גם אז יהיו הסכמים ומשאים ומתנים ארוכים ומייגעים, וכל זאת עבור חלום פוסט אימפריאלי על גדולה.

ומעבר לכך: החלום על הבוקר שאחרי ברקזיט, שבו יתעוררו התושבים ויגלו שכל המהגרים – אלו ממזרח אירופה וממערבה, וגם סתם כאלו שלא מהאיחוד האירופי אבל עם מבטא מצחיק ועור כהה מדי – נמצאים בדרכם לשדה התעופה, יהפוך מייד למפח נפש. בריטניה לא תחזור להיות ארץ לבנה נטולת זרים ששולטת בשני שלישים מהעולם (מה גם שהיא לא היתה כזו מעולם, אבל זה סיפור אחר).

בהחלט ייתכן שבסופו של התהליך, כלומר בתחילת סופו, ייגשו תושבי בריטניה למשאל עם נוסף, שבו הם יבחרו בין עזיבה ללא הסכם או הישארות. בין אסון כלכלי וחברתי לבין שסע עמוק, תחושת נבגדות וזעם עצום שילובה על ידי פוליטיקאים קיצונים.

עד אז צפוי מאבק מנהיגות במפלגה השמרנית, שכרגע בוריס ג'ונסון, שר החוץ לשעבר, הוא המועמד המוביל בו, ובהמשך מערכת בחירות לפרלמנט ומו"מ מחודש עם מנהיגי האיחוד האירופי על הסכם עזיבה. כל זאת ללא רוב בפרלמנט.

כרגע תאריך היעד הוא 31 באוקטובר, ערב ״ליל כל הקדושים״, על התחפושות ותוכניות האימה בטלוויזיה. הבדיחה הזו כבר כותבת את עצמה. זהו משבר שדורש מנהיג בסדר גודל צ'רצ'ליאני, או לפחות מודרינסט כמו טוני בלייר, וכרגע לא נראה אחד כזה באופק.

בוריס ג׳ונסון. כנראה ראש הממשלה הבא של בריטניה (צילום: Peter Byrne/PA via AP)
בוריס ג׳ונסון. כנראה ראש הממשלה הבא של בריטניה (צילום: Peter Byrne/PA via AP)

קשה להתנבא מה יוליד יום במערכת הפוליטית הבריטית. ברקזיט משנה את דפוסי ההצבעה, מטיל אימה על חברי הפרלמנט וראשי המפלגות, ומציב איום על הכלכלה והשלמות של בריטניה. ועדיין, הנה הימור שכבר עלה ברשתות החברתיות: תושבי בריטניה עוד יתגעגעו לאותה ראשת ממשלה כושלת, נטולת כישורי יחסי אנוש וחסרת יכולת לטפל במשבר העצום שאליו הושלכה.

בהחלט ייתכן שבעתיד הקרוב ראש ממשלת בריטניה יהיה בוריס ג'ונסון, אותו שוטה הכפר, אורן חזן משכיל, אדם נטול עמוד שדרה אידאולוגי, נוכל רב קסם ושר חוץ מחפיר. או ג'רמי קורבין, קומוניסט זקן שמתעב את האיחוד האירופי, בז לערכי המערב, אנטישמי מוצהר וחבר נפש לכל טרוריסט מזדמן. כבר עכשיו אנגליה הולכת ומתעפשת, מסתגרת ומתנכרת. זה רק צפוי להחריף.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 763 מילים
סגירה