בעקבות המלחמה היה גל גדול של הגירה מישראל, אותו גינה כידוע יצחק רבין על ידי הכינוי הדוחה והציני "נפולת של נמושות". למעשה, הגל הזה ביטא מחאה לא בהכרח מודעת נגד ההנהגות המדיניות והצבאיות. אנחנו המהגרים שנקראנו אז "יורדים" לא היינו מוכנים יותר לשלם את המחיר של המחדלים המדיניים והצבאיים.
תחושות ורשמים על סמך חוויותיי במלחמה היוו בסיס להחלטה לקום וללכת מארץ הולדתי, זאת בצירוף בין השאר לניסיון הפוליטי הכושל לשנות את המצב ולהגיע לשלום. יותר מאוחר תחקירים של אחרים ושלי איששו את התחושות ואף הוסיפו עליהן כהנה וכהנה.
כך הימם אותי ראיון שערכתי עם המח"ט שלי על התקפה אובדנית שנערכה ב-21.10.1973, כלומר יום לפני שהייתה אמורה הפסקת אש להיכנס לתוקפה. המח"ט יואל גונן (גורודיש) ואחיו שמואל (אלוף הפיקוד דאז) שלחו אותנו לתקוף שתי גבעות חול גבוהות, מול איסמעיליה, שכינוין הצה"לי היה "חמוטל" ו"מכשיר".
בתדריך נאמר לנו שמדובר בסוג של טיול, שכן לפי המידע המודיעיני הדיונות האלו היו לכאורה נטושות. בדיעבד התברר שאמנם גבעת "חמוטל" הייתה ריקה, אבל על "מכשיר" ששלטה עליה, היה כוח מצרי שהיה פי שלושה בגודלו מהכוח שלנו.
בתדריך נאמר לנו שהדיונות האלו היו לכאורה נטושות. בדיעבד התברר שאמנם גבעת "חמוטל" הייתה ריקה, אבל על "מכשיר" ששלטה עליה, היה כוח מצרי שהיה פי שלושה בגודלו מהכוח שלנו
עדות מקצועית של קצין שריון שהכיר את השטח גורסת, שלא היה שום סיכוי שפלוגת הזחל"מים אליה הייתי שייך, הייתה מסוגלת גם במקרה הטוב ביותר לטפס מ"חמוטל" ל"מכשיר" הגבוהה.
כלומר, מלכתחילה לא היה לנו סיכוי, וכאשר שאלתי את המח"ט לשעבר מדוע תקפנו בכלל, הוא לא דיבר על צרכים צבאיים או מדיניים, אלא ביושר מפתיע אמר שזה עושה טוב לאגו שלו [ושל כמותו] לכבוש.
אנחנו, כלומר הגל השני, צפינו תחת הפגזה פרועה ומדויקת איך ה"זלדות" של הגל הראשון בערו בדרך אל רכס "חמוטל". בלי הרבה בושה האשים אותם יואל גונן לאחר מכן שלכאורה לא היו מיומנים מספיק ולא ירדו מהנגמ"שים לפני כן כפי שמחייב הנוהל. מדובר היה בחיילים שרק השתחררו, ואם היו אכן יורדים, המצרים בוודאי היו הורגים אותם באמצעות מקלעים שהיו ברשותם (מעריב 3.10.2003)
עם רדת החשיכה נשלחנו לחלץ את הפצועים מהגל הראשון בליווי טנקים בפיקודו של סגן יוסי כהן, השטח הואר ע"י נורים באופן מתמיד ואנחנו ספגנו אש בלתי פוסקת ממקלעים מצריים וטילי נ"ט. רק בנס אף אחד מאיתנו לא נפגע.
כהן דיווח לפיקוד שאין טעם שנישאר שם, כי היינו חשופים כמו במטווח ברווזים וזו הייתה רק שאלה של זמן עד שנפגע. אבל המח"ט הורה לו בקשר להישאר שם וחזר על כך. עד שיוסי סגר את מכשיר הקשר והורה לנו לברוח משם וכך ניצלנו. אני אמנם לא שמעתי את זה, אבל אלו ששמעו, סיפרו על הסירוב ויותר מאוחר התברר שרבים מאוד האזינו לחילופי הדברים בקשר.
שנים זכרתי את הפרשה ואת הסירוב של הקצין שלא ידעתי את שמו, שכן אנחנו היינו רק מסופחים לחטיבה שלו לצורכי ההתקפה הזו. ב-2006 במלחמת לבנון השנייה התפרסם מקרה סירוב דומה של קצין שהציל את חייליו ואת עצמו כאשר קיבל גם פקודה אובדנית, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש. מדובר בסגן אדם קימה, אשר בהבדל מיוסי מלכתחילה לא ביצע את ההתקפה. בעקבות פרסום זה החלטתי לחפש את הקצין "שלי" שעוד לא היה מוכר לי.
ב-2006 במלחמת לבנון השנייה התפרסם מקרה סירוב דומה של קצין שהציל את חייליו ואת עצמו כאשר קיבל גם פקודה אובדנית, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש
מכיוון שבינתיים הייתי חבר בקבוצת אימייל של שרוטי מלחמת יום כיפור שעסקה בחקר המלחמה, הצלחתי בעזרת ההיסטוריון הצבאי דני אשר לאתר את שמו של הקצין האלמוני. התברר שהוא נקרא יוסי כהן ושהוא חי בארה"ב. פניתי לתוכניתו של ירון אנוש, "המדור לחיפוש קרובים" ובמזל רב אחותו של יוסי הקשיבה וכך נוצר הקשר אתו.
ב-2007 נפגשנו בארץ וזה הוביל גם למפגש משותף עם יואל גונן ובעקבות זאת לכתבה במוסף "הארץ".
במפגש היו לגונן עוד כמה פנינים והוא לא חזר על האשמתו בחוסר מקצועיות את פלוגת הנגמ"שים שנפגעה בקרב על "חמוטל". הוא גם גילה הערכה רבה עד הערצה ליוסי. לי הוא אמר בחביבות: "עבורך זה משהו גדול, שכן זה המקום היחידי שבו נכנסת לקרב, או קרוב לקרב [לא מדויק -ש.ע.], אבל לנו זו הייתה נקודה בתוך המערכה. אתה היית שם וזה נראה לך עולם ומלואו. כל זה היה כולו פיפס".
לדעת יוסי כהן, הקצינים ששלחו אותנו למתקפה על חמוטל אחראים לכל האבדות של יחידתו – שבעה הרוגים, 23 פצועים ועוד מספר בלתי ידוע של נפגעי נפש. "בדיעבד אפשר לומר שהם רצחו את אלו שנהרגו שם", הוא אומר.
יואל הוסיף וסיפר שאחיו והוא תכננו אחרי המלחמה הפיכה צבאית ואף פנו לרמטכ"ל דוד אלעזר ואמרו לו שיש לנקוט בצעד זה מכיוון שהדרג המדיני יפיל את האחריות על הדרג הצבאי. דדו סירב וכנראה גם הודיע לשב"כ.
בכך הוסיף יואל מידע חשוב לריאיון שנתן אחיו לאדם ברוך ב-1987 (והתפרסם ב"ידיעות אחרונות"):
"יכולתי להתארגן בכוח נגד הדחתי מפיקוד דרום. תאמין לי שיכולתי. אנשים היו מצטרפים אלי. אבל אנחנו לא עושים דברים כאלה. זה סופה של מדינת ישראל… צבא צריך לקבל מרות מהאזרח".
שב"כ, שהיה ער להלך הרוחות של האחים גונן, ערך חיפוש בביתו של שמואל גונן ומצא שם יותר ממאה כלי נשק, אבל רק ארבעה מהם בלי רישיון.
![אלוף פיקוד דרום שמואל גונן (גורודיש) ביום הרביעי למלחמת יום הכיפורים, 10 באוקטובר 1973 (צילום: לע"מ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/09/D334-099-1024x640.jpg "אלוף פיקוד דרום שמואל גונן (גורודיש) ביום הרביעי למלחמת יום הכיפורים, 10 באוקטובר 1973 (צילום: לע"מ)")
תגובתו של יואל לקצין שהציל אותו במלחמה גם היא הממה אותי. לפני הפגישה איתו, ראיינתי מ"פ טנקים מחטיבתו שאמנם לא השתתף בהתקפה שלנו, אבל עקב אחריה והכיר את הנפשות הפועלות.
האיש, רפי אשכנזי מקיבוץ גן שמואל, סיפר לי איך בקרב קודם ל"חמוטל" נפגע טנק המח"ט והוא ראה את יואל גונן נס ברגל מפני חיילים מצרים. במקביל היו בסכנת חיים מיידית גם אנשי צוות טנק שנפגע. הם הסתתרו מתחת לטנק וחיילים מצרים התקרבו אליהם. רפי היה צריך להחליט את מי יציל ראשון והוא בחר ביואל. באותו זמן הזעיק עזרה עבור הצוות וכך ניצלו כולם. אבל הצוות כעס מאוד על בחירתו של רפי.
האיש, רפי אשכנזי מקיבוץ גן שמואל, סיפר לי איך בקרב קודם ל"חמוטל" נפגע טנק המח"ט והוא ראה את יואל גונן נס ברגל מפני חיילים מצרים. במקביל היו בסכנת חיים מיידית גם אנשי צוות טנק שנפגע
כאשר שאלתי את יואל על האירוע, הוא החל לגדף את מצילו וטען שהוא לכאורה "מצפניסט". כאילו שאפילו אם זה היה נכון, זה היה אמור לשנות משהו מההצלה. צריך לזכור שגן שמואל הוא קיבוץ של השומר הצעיר ובסוף 1972 נעצר בן הקיבוץ וחבר "מצפן" לשעבר אודי אדיב באשמת ריגול לטובת סוריה וכוונת חבלה. לרפי לא היה שום קשר לפרשה וגם לא ל"מצפן".
גם חבריי למלחמה מאוד הפתיעו אותי. לפגישה עם יוסי כהן שהציל אותנו הגיעו רק מעטים. הכרת תודה גם לא בדיוק נשמעה ואחד, שותפי לאוהל הזוגי בזמן המלחמה, אף הרחיק לכת ותקף את יוסי על כך שהיגר לארה"ב. לא ידעתי להיכן להוליך את בושתי.
סיפור "חמוטל" הוא סמלי למחדל הגדול של המלחמה כולה והצטרף גם לתחושתי בזמן אמת שמדובר במלחמה מיותרת לחלוטין שהיה אפשר למנוע אותה, אם הייתה נכונות לשלום על ידי הממשלה.
זכרתי כמובן גם עם פריצת המלחמה את הדחייה הגסה והמלגלגת של יוזמת השלום של נשיא הקונגרס היהודי נחום גולדמן ואת "מכתב השמיניסטים" שבא בעקבות זאת ב-1970. כאשר פרצה המלחמה ב-1973 הייתי קרוב לסירוב ורק חינוכי מנע זאת ממני.
כמובן שלא ידעתי אז על היוזמות החשאיות השונות של נשיא מצרים אנואר סאדאת להגיע להסכם עם ישראל ב-1973 – שחלקן נדחו על ידי ממשלת ישראל וחלקן נבלמו על ידי שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר.
בוודאי ובוודאי לא ידעתי, כמו רוב האנשים, שאפילו בבוקר היום השני למלחמה, כלומר ב-7.10.1973, שלח סאדאת באמצעות נציגו חאפז איסמעיל הודעה לקיסינג'ר ובה הצהיר על נכונות להפסקת אש, אם יפתח מו"מ רציני עם ישראל וגם כך שאין לו כוונה להעמיק את הפעילות הצבאית ולהרחיב את העימות, כפי שמלמדים הציטוטים הבאים:
Our basic objective remains as always, the achievement of peace in the Middle East and not to achieve partial settlements.
We do not intend to deepen the engagements or widen the confrontation.
קיסינג'ר דיווח על כך באותו יום לנשיא ריצ'רד ניקסון וטען שזה עדיין לא מתאים.
Then Ismail sent me a message suggesting possible framework for negotiations. Not yet adequate.
הנשיא האמריקאי הגיב שזה יהיה הישג גדול אם המלחמה תיעצר. תשובתו של קיסינג'ר, הנראית כנוטפת גזענות, עדיין מצונזרת, אבל ברור שהוא שכנע את ניקסון:
N: The thing to do now is to get the war stopped. That would be great achievement. One of the greatest achievements of all. People in this country would think . . . really tough.
K: [4 lines not declassified]
N: I know. They are emotional, delightful, but completely unorganized. None of them have their heads screwed on right.
קשה להאמין שקיסינג'ר העביר לממשלת ישראל את המסר המצרי שלאור אווירת הנכאים בארץ, סביר להניח שברגע זה הייתה מוכנה לקבל את ההצעה המצרית ועל ידי כך היו נמנעים קורבנות רבים.
ב-13.10.1973, באמצע מלחמת יום הכיפורים, הצהיר קיסינג'ר מהן מטרות המלחמה שלו:
"היו לנו שתי מטרות במלחמה: לשמור על קשר עם שני הצדדים. לשם כך התוצאה הטובה ביותר תהיה ניצחון ישראלי שיבוא אבל במחיר גבוה כדי שנוכל לעמוד על כך שהם יבטיחו את ביטחונם באמצעות משא ומתן ולא ע"י כוח צבאי. שנית, אנחנו ניסינו ליצור מצב שבו הערבים יגיעו למסקנה שהדרך היחידה לשלום עוברת דרכנו. אבל בזמן המלחמה היה עלינו להוכיח לישראלים שעליהם להזדקק לנו כדי לנצח ולא יוכלו לנצח אם נסרב".
קיסינג'ר דיבר על מטרות המלחמה שלו ו/או ארה"ב ומודה למעשה שהוא תכנן את המלחמה, כפי שמלמדות ראיות אחרות.
המסקנה שלי הייתה ועודנה שאינני רוצה להפקיד את גורלי בידי ציניקנים ש"עפים" על עצמם. שאינני מוכן גם להשתתף בכל צורה שהיא בדיכוי פלסטינים. ההגירה לשווייץ הפחיתה אמנם במידת מה את הסכנה האישית, אבל מהשאיפה גם בגילי הקשיש להפחיתה גם בישראל לא נפטרתי.
שרגא עילם הוא עיתונאי חוקר המתגורר מאז 1979 בשווייץ, עם פרסומים באמצעי תקשורת ברחבי העולם, ספרים וסרטי תעודה. על תחקיר פרשת בל"ל שווייץ זכה עילם ב-2004 בפרס העיתונאות היוקרתי ביותר באוסטרליה. תחומי עיסוקו העיקריים הם: השואה, תפקודה של ההנהגה הציונית בעת ההיא ומיד לאחריה, גרמניה הנאצית ושווייץ. הקונפליקט במזרח התיכון ויחסי ישראל-איראן ובמיוחד פרשת מנבר, פרשות כלכליות שונות ועוד. עילם הוא גם פעיל שלום ותיק.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוגנרלים, נוטים בדרך כלל לדבר על "אבדות סבירות" או מושגים ציניים דומים, ושוכחים כי מדובר כאן בחיי בני אדם שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. לפיכך, כאשר הם מתכננים מהלך צבאי, עניין האבדות אינו תמיד שיקול רלבנטי. דווקא המפקדים הזוטרים, וגם חיילים פשוטים היו מוכנים להסתכן באופן מקסימלי בכדי להציל ולחלץ חיילים אחרים. מלחמת יום הכיפורים, הייתה ללא ספק מלחמתם של המפקדים הזוטרים, והניצחון רשום על שמם.