הפלסטינים, לא רק בעזה, מאוכזבים מכישלון חמאס, מהעמדה הערבית ומהתגובה הרפה כולל של חזבאללה. הם מתוסכלים ומיואשים, עזה הרוסה ורחובותיה עיי חורבות. החברה מפוררת, בקריסה הומניטרית ובכאוס. ואין להם הנהגה המסוגלת לנסח אידיאולוגיה לאומית אלטרנטיבית חדשה שתשנה את מצבם.
למרות שגם בראייתם העצמית הם שרויים באחד מרגעי השפל של ההיסטוריה שלהם, בנכבה שנייה, נכבת 2023, ולמרות מצבם הנואש, הפלסטינים מאוחדים בשנאתם העזה וברצונם לנקום בישראל.
למרות שגם בראייתם העצמית הם שרויים באחד מרגעי השפל של ההיסטוריה שלהם, בנכבה שנייה, נכבת 2023, ולמרות מצבם הנואש, הפלסטינים מאוחדים בשנאתם העזה וברצונם לנקום בישראל
הם חמושים ומונעים על ידי תשתית פסיכולוגית-חברתית הכוללת בעיקר רגשות קולקטיביים של הווית קורבנות, דה-לגיטימציה ובמיוחד שנאה ונקמה בישראל האתוס הזה, שהתחזק מאוד במלחמה, מהווה את הדבק המאחד והמלכד את החברה הפלסטינית ומעניק לה מוטיבציה ונכונות להמשיך ולהילחם, על אף המפלה הצבאית וחורבנה של עזה.
חמאס לא יניף דגל לבן, כי באתוס שלו המלחמה הנוכחית, גם אם הייתה מפלה, היא שלב בדרך לניצחון ולמחיקת הישות הציונית. די לשמוע את דברי הרהב של אבו עוביידה, הדובר של גדודי אל-קסאם, המתרברב בהצלחות לוחמי חמאס בשדה הקרב, ועל המכה אותה עתיד חמאס להפיל על ישראל.
חמאס חינך את אנשיו כי בקרב נגד ישראל יש רק דרך אחת, או בלשונו "הג'יהאד הוא ניצחון או איסתישהאד" (מוות למען אללה). מחבלי חמאס נלחמים עם האמונה הזאת, כשהם חמושים בשטיפת המוח אותה עברו מאז ילדותם, ועם הסיסמה כי המוות למען אללה היא מטרתו הנעלה והנשגבת של חמאס. למות כשהיד, על פי אמונת חמאס, זה לא רק להרוג יהודי – אלא לזכות בחסדי אללה בגן העדן השמיימי, עם חיי נצח מלאי תענוגות.
הנהגת חמאס גם לא תניף דגל לבן. כניעה מבחינתם פירושה לא רק קריסה והתמוטטות הארגון – אלא עוד השפלה מהיהודים, מהציונים.
הקלף שנותר בידיהם הם החטופים, ובעיקר החיילים שביניהם. באמצעותם הם מקווים להביא לשחרור כל האסירים מבתי הכלא בישראל. שחרור כל האסירים מבתי הכלא ייחשב בעיני חמאס וגם ברחוב הפלסטיני כתמונת הניצחון, גם אם עזה הרוסה ותושביה פליטים פושטי יד.
הנהגת חמאס לא תניף דגל לבן. כניעה מבחינתם פירושה לא רק קריסה והתמוטטות הארגון – אלא עוד השפלה מהיהודים, מהציונים. הקלף שנותר בידיהם הוא החטופים, ובעיקר החיילים שבהם
אחרי המלחמה יתעוררו העזתים למציאות איומה, אבל ספק רב אם הם יאשימו את חמאס בכל ההרס והחורבן. עזה הרוסה. ללא תשתית מים, חשמל, ביוב תחבורה, כלכלה, תעשייה זעירה, מסחר וחקלאות הרוסים, ללא ממשל, ללא מוסדות ציבור ולמעלה מ-10 אלפים הרוגים. תושבי עזה ייאלצו להתגורר בשנים הקרובות במבנים רעועים ששרדו, במבנים מאולתרים ובעיקר באוהלים. כל תושבי עזה יהפכו לתלויים באופן מוחלט בסיוע הומניטרי. וימי החורף מתקרבים. האצבע המאשימה תופנה לישראל.
עזה שנאה את ישראל לפני המלחמה, במלחמה תפחה השנאה שבעתיים.
השאלה המרכזית היא עד מתי יהיה פתוח חלון ההזדמנויות להכות בחמאס? האור הירוק מהבית הלבן עדיין דולק, אבל גם הזמן הזה אוזל.
המשך הקריסה ההומניטרית בעזה משפיע על דעת הקהל בארצות הברית, באירופה ובמיוחד בעולם הערבי. תמונות העקורים הפלסטינים בדרום עזה, תמונות ההרס והחורבן והקריסה האנושית, גורמות להשכחה של תמונות הטבח של השבת השחורה.
לכן על ישראל לנקוט בצעד חריג, ולהשתמש בסרט הזוועה שמוקרן לקבוצות נבחרות ב"סודיות". במלחמה כמו במלחמה. הסרט הזה הוא כלי נשק של המלחמה, הוא רק לא כלי בארגז הכלים הדיפלומטי. זה הזמן להשתמש בנשק הזה, אחרת תמונות המלחמה יהיו תמונות ההרס של עזה. הפצת הסרט תעניק לצה"ל את הזמן הדרוש למלחמה בחמאס, תשמש כלי להסברת העמדה הישראלית במלחמתה בעזה, ותסייע במאבק בזירה הבינלאומית לבלימת גל האנטישמיות הגואה.
לכן על ישראל לנקוט בצעד חריג, ולהשתמש בסרט הזוועה שמוקרן לקבוצות נבחרות ב"סודיות". במלחמה כמו במלחמה. הסרט הזה הוא כלי נשק של המלחמה, הוא רק לא כלי בארגז הכלים הדיפלומטי
המלחמה לא הסתיימה. לפלסטינים, לא רק לחמאס, ברור כי לאחר סיום המלחמה יהיה עליהם להתכונן לקראת הסבב הבא. עזה נותרה תפוח אדמה לוהט. עזה נותרה בעיה. אומנם "חרבות ברזל" תעניק לישראל רגיעה מהטרור העזתי, אבל אם לא נדע לטפל בעזה לא רק באמצעות הכוח, פסק הזמן יסתיים מהר יותר ונחזור לשגרת הטרור של סכסוך הדמים הבלתי פוסק וארוך השנים.
ד"ר רוני שקד מלווה באופן פעיל את הסכסוך הישראלי פלסטיני במשך יותר מ-5 עשורים. לאחר שירות בשב"כ בתפקידי שטח בכירים שימש ככתב ופרשן לעניינים פלסטיניים ב"ידיעות אחרונות", ובעשור האחרון הוא חוקר את החברה הפלסטינית במסגרת מכון טרומן באוניברסיטה העברית. מחקריו מתמקדים בעיקר בהיבטים הפסיכולוגיים חברתיים של אתוס הסכסוך של החברה הפלסטינית. שקד כתב 5 ספרים :"חמאס מאמונה באללה לדרך הטרור", "השב"כ בעקבות קפוצ'י", "מירושלים לדמשק וחזרה", "על הגדר - רדיקליזם בקרב הערבים בישראל". ספרו האחרון "מאחורי הכאפייה- הסכסוך מנקודת המבט הפלסטינית", זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2020.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנורוני שקד ידידי.. כאחד שמלווה את הסכסוך היהודי-ערבי על אדמות ארץ ישראל מזה הרבה שנים כמוך, אני משתהה איך הפרשנים ממשיכים לעסוק בעוד מאותו הדבר, סבבים החוזרים על עצמם, בבחינת 'ציפייה לקבל תוצאה אחרת מאותה משוואה. הרי ברור שהערבים לא מוותרים על שאיפת ההשמדה ולא שואפים לפתרון שיאפשר חיים במקביל בשלום.. כך החמאס וכך כל מנהיג 'פלשתיני' [שם ששאלו מהרומאים בלי לבקש רשות.. שאל את גולדה מאיר שהיא בעלת תדרכון פלשתיני..
שאלתי לפיכך היא מדוע הפרשנויות לא מוליכות לפתרון מסוג אחר. כמו עם ילדים שמתקוטטים.. הפרדה או הרחקה מזירת האירוע.. המערב מן הסתם לא יכול להוות שושבין למהלך של ריקון רצועת עזה מתושביה הערבים ופיזורם על פני מדינות שונות, אלא רק בשלב הביצועי של מימון הפעולה הזו שתסתום את הגולל על רצועת עזה הערבית באופן מוחלט וסופי.. הרי היו העברות אוכלוסייה בעבר [יוון-קפריסין, אפילו בנגורנו קראבך שם הארמנים אולצו לחזור למדינתם המקורית לפני חודשים בודדים]. ברור שזהו מהלך לא אהוד, אבל בנסיבות הקיימות של התפתחות ההרג למימדים רחבים וקשים חייבים להתחיל לדבר על פתרון שיחזיק. אני מצפה להרבה יותר פרשנויות שיקימו פתרונות מעשיים ולא עוד מאותו הדבר.. שהרי אתה בעצמך אומר [שמעתי אותך השבוע ברדיו] שאחוז גבוה של האוכלוסייה הערבית תומכת במעשי החמאס בשבת השחורה. אז לפרשן שחייבים לחסל את החמאס ולא לטפל בלב הבעיה?? לא ברור העניין.