ישנן גישות שונות לגבי דרך ההתמודדות הנכונה עם תופעת הפייק ניוז, לנוכח החשש לפגוע בחופש הביטוי, שמהווה את אחת מזכויות האדם והאזרח החשובות ביותר ועיקרון יסוד בכל משטר דמוקרטי, בדומה לזכות לשוויון.

אחת המחלוקות המרכזיות היא בשאלה אם המגבלות על הפצת פייק ניוז צריכות גם להיות מעוגנות בחוק. יש הטוענים שצריך לעגן בחוק סמכויות לרשויות המדינה להגביל הפצה של פייק ניוז. לעומתם, יש הטוענים כי כל מגבלה בחוק על חופש הביטוי היא מדרון חלקלק וכי הפתרון צריך להימצא בחינוך הציבור לזיהוי פייק ניוז ולהתמודדות אישית איתו, או בדיאלוג עם חברות הענק של הרשתות החברתיות, שהפלטפורמות שלהן משמשות להפצתו מהירה.

במחלוקת לגבי עיגון בחוק של המגבלות על הפצת פייק ניוז, יש הטוענים שצריך לעגן בחוק סמכויות כאלה לרשויות המדינה, ולעומתם, יש הטוענים כי כל מגבלה בחוק על חופש הביטוי היא מדרון חלקלק

אבל בין שני הקצוות, ישנם גם פתרונות ביניים, כגון השארת החופש להפיץ פייק ניוז למעט במקרים הקיצוניים ביותר, כאשר הפייק ניוז עלולות לפגוע בזכויות אדם ואזרח.

העמדה המתנגדת באופן מוחלט לתיקוני חוק, נראה שתקועה בעבר – לפני שהרשתות החברתיות השתלטו על החיים של כולנו; לפני שהעיתונות הממוסדת עברה שינוי דרמטי במעמדה הציבורי, חוסנה הכלכלי וערכיה; לפני שהבנו כיצד נעשה שימוש מסיבי בפייק ניוז במערכות הבחירות בישראל ובארה"ב ובמאבק על הברקזיט בבריטניה במטרה להטעות ולהטות את דעת הקהל; לפני שהבנו כיצד נעשה שימוש מכוון ומסיבי בפייק ניוז בישראל ובארה"ב כדי להסית נגד מיעוטים, במדינות מזרח אירופה לצורך הפצת אנטישמיות ובמקרה של בורמה לצורך עידוד קבוצת הרוב לתמוך בג'נוסייד של מיעוט הרוהינגה; לפני שהבנו כי הפייק ניוז לא בהכרח מופץ ונוצר על ידי משתמשים אקראיים ברשתות החברתיות אלא גם על ידי אלגוריתמים ובאופן מאורגן על ידי חברות מסחריות והתארגנויות אידיאולוגיות, אשר פוליטיקאים ומפלגות רוכשים שירותים מהם או מבטיחים לקדם את האג'נדה המשותפת להם; ולפני שהבנו את הקושי להשתלט על מגפה עולמית, בעת שישנם רבים שמוכנים למות או לסכן אחרים על מזבח תיאוריות הקונספירציה.

בשביל שבכלל יהיה ניתן לקיים דיון ענייני על דרך ההתמודדות המיטבית עם פייק ניוז, צריך קודם לבחון את נקודת המוצא.

דוח חדש של מכון "זולת"- לשוויון וזכויות אדם "פייק ניוז והפגיעה בזכויות אדם : אתגרים ודרכי התמודדות" מזהה ומאפיין את הזכויות שנפגעות מהפייק ניוז בישראל ומציע דרכי התמודדות עם התופעה.

דוח חדש של מכון "זולת"- לשוויון וזכויות אדם "פייק ניוז והפגיעה בזכויות אדם : אתגרים ודרכי התמודדות" מזהה ומאפיין את הזכויות שנפגעות מהפייק ניוז בישראל ומציע דרכי התמודדות עם התופעה

הטענה שניתן לפעול רק במישור החינוכי ואולי ללמד בבתי הספר מגיל צעיר כיצד לזהות שקרים, מזכירה את ההצעה של הנשיא טראמפ להזריק חומרי חיטוי לגוף כדי להתמודד עם נגיף הקורונה, הצעה שהובילה אזרחים אמריקאים לשטוף את הפה עם אקונומיקה.

טראמפ קרא הלילה לבחון הזרקת חומרי חיטוי לטיפול בקורונה. "זה מסיר את העניין בדקה" אמר והוסיף "אנחנו יכולים לעשות הזרקה פנימה או ניקוי כלשהו." ד"ר דברה בריקס, המתאמת בכוח המשימה של הבית הלבן נותרה אילמת. שימוש בחומרי חיטוי עלולה להביא לזיהומים ואף מוות. https://t.co/cyF2cOaUZJ

— Ben Yaniv | בן יניב (@BenYaniv1) April 24, 2020

נראה לא מציאותי לצפות מכל אזרח להיות מסוגל להתמודד בכוחות עצמו מול המכונה המשומנת של הפייק ניוז. מאז ומעולם נעשה שימוש בשקרים כדי לקדם מטרות פוליטיות ואחרות, אך במאה ה-21, בגלל צמיחת הרשתות החברתיות, התפוצה של הפייק ניוז מהירה ובהיקף חסרי תקדים היסטורי ובהתאם השפעתן השלילית האדירה על זכויות אדם ואזרח.

לכן, מכון זולת, בחרדת קודש לחופש הביטוי, מציע לבצע תיקוני חקיקה בהיבטים של תופעת הפייק ניוז שנראים הכי דחופים בשנים האחרונות, שהתאפיינו במשבר פוליטי ובריאותי בעולם ובישראל. הכוונה למניעת הפצת פייק ניוז במטרה להפריע לקיום בחירות דמוקרטיות וחופשיות, הפצת פייק ניוז שעלול לסכן את בריאות הציבור, הפצת פייק ניוז באמצעות זהות בדויה, אתרי אינטרנט שעיקר פעילותם בהפצת פייק ניוז והפעילות של קבוצות שפועלות באופן מואגד או בלתי מואגד להפצת פייק ניוז.

לא מציאותי לצפות מכל אזרח להתמודד בכוחות עצמו מול מכונת הפייק ניוז המשומנת. מאז ומתמיד נעשה שימוש בשקרים לקידום מטרות פוליטיות ואחרות, אך במאה ה-21 תפוצתם חסרת תקדים

כבר כיום בישראל, ההחלטות לפתוח בחקירה פלילית ולהעמיד לדין בעברות המשיקות לתחום חופש הביטוי דורשות אישורים מיוחדים. אישורים מיוחדים כאלה כמובן יידרשו גם ביישום הצעות החקיקה בתחום הפייק ניוז ככול שיעברו בכנסת. כך גם, על פי הנחיית פרקליט המדינה מנובמבר 2016 בעניין מדיניות האכיפה על עברה של הפצת מידע כוזב לפי חוק המחשבים, יש לשקול את היקף תפוצת המידע, מידת הנזק שנגרם או עלול להיגרם, וקורבנות העברה.

מן הסתם, כשם שלא כל ילד שגונב מסטיק מהקיוסק השכונתי נחקר ועומד לדין, אם פלוני יפיץ שקר באופן אקראי – אין אינטרס ציבורי לחקור אותו. הצעות החוק של זולת לא נועדו למקרים כאלה, אלא נועדו לחזק ולשדרג את ארגז הכלים בחוקים הקיימים להתמודדות עם אותם מקרי הקצה הברורים, בהם יש ארגון, קבוצה או אדם שמפיצים פייק ניוז בהיקף ועם פוטנציאל ממשי לסכן את הציבור ואת סדרן התקין של הבחירות.

גם סביב התיקון לחוק העונשין שהחמיר את הענישה על ביצוע עברה מתוך מניע של גזענות או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים, היו שטענו שהמשפט הפלילי לא ייתן מענה והמיקוד צריך להיות בתחום החינוך.

אמנם פשעי השנאה והפשעים על רקע לאומני בתוך ישראל ובגדה המערבית לא פסקו, ובשנים האחרונות עשרות מסגדים, כנסיות ומנזרים הוצתו או ניזוקו בדרכים אחרות, אך התיקון הוסיף כלי חשוב למערכת אכיפת החוק, שלמרבה הצער לא נעשה בו שימוש מספיק, במיוחד כאשר הנפגעים הם פלסטינים. האם באמת ניתן היה להסתפק בסדרת חינוך לנוער הגבעות?

אכן לא פשוט להתמודד עם התופעה, במיוחד כאשר גורמים רשמיים במדינה מפיצים בעצמם פייק ניוז. כגון ממשלות ישראל הקודמות שהפיצו פייק ניוז על מבקשי המקלט וארגוני זכויות האדם והשמאל, מסכת הפייק ניוז של המשרד לנושאים אסטרטגיים על פעילי תנועת ה-BDS ומבקרי מדיניות הכיבוש כי כולם אנטישמים, הפייק ניוז שמפיצים דוברי צה"ל לדורותיהם שזוכים להדהוד על ידי עיתונאים ישראלים נלהבים, והפייק ניוז שמשרד הביטחון מפיץ כיום על ארגוני זכויות האדם הפלסטינים שהוכרזו כארגוני טרור.

הצעות החוק נועדו לחזק ולשדרג את ארגז הכלים בחוקים הקיימים, להתמודדות עם מקרי הקצה בהם יש ארגון, קבוצה או אדם שמפיצים פייק ניוז בהיקף רחב ועם פוטנציאל ממשי לסכן את הציבור ואת הבחירות

ברור שתופעת הפייק ניוז הולכת להמשיך ללוות את חיינו ואין פתרון "זבנג וגמרנו". אין פתרונות אידיאליים ולגבי כל אחת מהצעות החקיקה אפשר וצריך לדון בבעיות שלה ולשפר אותן, אך המחשבה שנותר רק להרים ידיים ולוותר היא בעצמה פייק ניוז.

לדוח המלא שלנו, "פייק ניוז והפגיעה בזכויות אדם – אתגרים ודרכי התמודדות" >> https://t.co/604dYTvBNL

— Zulat זולת (@ZulatEquality) December 12, 2021

עו"ד איתי מק הוא פעיל ועורך דין לזכויות אדם, שימש כיועץ המשפטי לכתיבת דוח "פייק ניוז והפגיעה בזכויות אדם: אתגרים והתמודדות" של מכון "זולת לשוויון וזכויות אדם".

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.