יובל שלום, לכל אורך הכתבה לא עצרת להגדיר מה אתה מבין, או מה בית המשפט מבין, במילה 'פוליטיקה' עצמה. אולי למעט 'כפוליטית, כעניין שיש לו בעד ונגד'. כלומר משורה זו משתמע שפוליטיקה הוא עניין הנתון במחלוקת (להבדיל מ'האתוסים המשותפים' אותם ציינת בהמשך).

זו הגדרה תמוהה של פוליטיקה, ומשם גם ההסתבכות בסוגיה עצמה. על מה לא ניתן לטעון שיש לגביו מחלוקת?

יש להבחין בין תעמולה מפלגתית ודיון בשאלות מדיניות – אך גם שאלות מדיניות הן בבחינת פוליטיקה, דהיינו עיצוב החיים המשותפים בכלים מדיניים. גם הערכים היסודיים שלנו כחברה באים לידי ביטוי במדיניות א או ב, לא רק הערכים שמפלגים בינינו.

אתה מציע דה-פוליטיזציה של השבת החטופים, אבל אז אין לה סיכוי, כן – סיכוי פוליטי. ולעומת זאת ההתעקשות על ציר פילדלפי נתמכת על ידי קואליציה, פוליטית, ובכך קובעת מציאות.

תודה ישעיהו. ראשית יישר כח על הנכונות לברר, מה שנקרא בזכות המבוכה ובגנות הטיח. התרשמותי מדבריך ותגובתי במשולב:
א) אתה מאבחן שמצד אחד הימין שולט בממשלה, בצבא ובמשטרה. כנגד זה אתה תוהה על כישלון ההפגנות, אבל מציע יעד מדיני-משפטי (שתי מדינות, חוקה), ותוכנית חינוכית. אלא שחינוך אינו תחליף לפוליטיקה. עניין מעשי הרבה יותר יהיה לדרבן אנשים מתאימים רבים ככל האפשר להיכנס למישורי העשייה הציבורית – לשכנע אנשים לפקוד בעצמם מפלגות, וכן לעבוד בשירות הציבורי ובכוחות הביטחון. קהל יעד מתאים לשכנוע הוא צעירים שטרם התקבעו על עבודה, או אנשים מבוגרים יותר שהתבססו כלכלית ויכולים להתפנות לצרכי ציבור.
ב) בתי-הכנסת והישיבות פונים לקהל רחב מאד שכשיר למחשבה ופעולה פוליטיים. האם מסגרות החינוך שתציע תהיינה עממיות במידה דומה? או ששוב יוצע ליברליזם למיעוט מבוסס?
ג) הפוליטיקה הימנית קושרת את עצמה באופקי משמעות על-פוליטיים (אמונה, לאומיות) וגם פוליטיקה שמאלית עשתה כן באופן היסטורי לא מעט פעמים. האם הפוליטיקה הליברלית שאתה מציע תדע לענות על תכונה אנושית רווחת זו, של האדם כמחפש משמעות? גם יצירת פוליטיקה 'נייטרלית' מבחינה דתית או מטאפיזית, מצריכה הסבר מדוע היא נחוצה מבחינה של טוב על-פוליטי.
ד) לא מעט פעמים אנשים מתמכרים לתיאור הימין כ'משיחי', 'דתי' – אך יש להבחין (בניגוד לתעמולה) בין גוונים שונים של ימין ולדעת עם מי אפשר לשתף פעולה ובאילו תחומים.
ה) כל חזון מדיני מצריך מחשבה עמוקה מאד בימינו (סיפוח/שתי מדינות/ מדינה דו-לאומית/ המשך המשטר הצבאי), כזו שגם מחוברות לדמות העמים בפועל ולתוואי הארץ.
ו) חוקה וכל מוסד פרלמנטרי אינם תחליף לשינויים תרבותיים וחברתיים.
ז) והעיקר – זה הדמוס ואיתו עובדים.

תודה ציפי. אעיד שברוב המקומות בצה"ל בהם הייתי, אתיקה או 'ערכים' נתפסת כתחום בפני עצמו, ולא בתור משהו שאמור לחלוש על כל תחומי הפעילות הצבאית. מסמך רוח צהל אינו מוערך כלל ואינו מוכר ללוחמים רבים, אף לא קצינים. ערכי צה"ל מדוקלמים כרשימה שמתפרשת מתוך ההבנה האישית של הדובר, ולא כפי שאמרת מתוך המובן שהוגדר לו. חיל חינוך אינו נוכח בשטח, וכשכן תופס את תפקידו לא פעם כמש"ק הווי ובידור, בחינת ארגון מנגלים, או כמתאם הרצאות בין חיילים ורבנים.

לדעתי לא ניתן לערוך דיון כמו זה שאת מציעה מבלי לדון ברמה התרבותית הכללית של העם, ובהשכלה הדלה על פי רוב של בוגר מערכת החינוך. בגרות (אמיתית, לא תעודה) היא תנאי שאין בלתו ליצירת סטנדרטים הולמים לצה"ל.

תודה שלום. כשקוראים את התגובות לכתבה שלך נזכרים שעוד הרבה לפני הגעה לסף של הסתה או פלילים, אופני ההתבטאות של אנשים בפומבי מתחת לכל ביקורת. צריך לשאול בהקשר הזה על מנגנון הרשתות החברתיות והטוקבקים – גם על מידת השגשוג של משתמשים מזויפים וגם על אוזלת היד של עורכי האתרים שלא מצנזרים בפועל תגובות מרושעות. שלא לדבר על התקשורת המשודרת.

לגופו של עניין, מדבריך עולה שנתניהו מנסה את הטריק החרדי – ביקורת=אנטישמיות. כאן ביקורת=הסתה.

צריך לשאול לא רק מה חלקו של נתניהו כשחקן פעיל במה שנוגע לקמפיינים מסוימים של הסתה, אלא מה חלקו במה שנוגע לקידום פוליטיקאים מסיתים, כמו שרמזת על כך, ועל אי-נקיטת צעדים תחת ממשלותיו לשיקום שיח מכבד בישראל ולקידום סובלנות בכלל ובין-פוליטית בפרט.

שלום יונתן, בכתבה שלך מוצגים שיקולים אישיים-משפחתיים בלבד, בלא שום אזכור למי שנשאר מאחור – משפחתך, חבריך, ושאר הישראלים. אתה מעיד על המקצועות של אשתך ושלך, מהם עולה האפשרות שלכם לרדת מהארץ – ומה יעשו אלו שאינם דוברי אנגלית או שפה אחרת? שעבודתם תלויה במשק המקומי ולא ניתן להמירה לחו"ל? ומה יעשו אנשים שלא מוכנים לוותר על משפחותיהם מאחור?

הפעולות שאתה מציע ממילא נגזרות מהשיקולים – פעולות אישיות, בלתי-חברתיות בעליל. הבחירה הראויה היא להתעקש להישאר ולשנות מבפנים.

שלום דניאל, מצד אחד אתה מעלה שני גורמים בעייתיים (תקשורת, פוליטיקה); אך מצד שני אתה קורא לטפל רק באחד מהם (פוליטיקה). שים לב כפי שאתה עצמך אומר, שלגורם הראשון יש אחריות (חלקית, לא מלאה) לשני – אז אם כן מה צריך להיות הפיתרון בתחום התקשורת?

תודה טל. משתמע מדברייך שבממשלה עצמה יש אופוזיציה פנימית – לא רק איזנגנץ (או גנצנקוט…), אלא המפלגות החרדיות ושרים מתוך הליכוד. וזה משלים מה שכתבו (כל אחד בנפרד) דני גוטווין ופנחס ענברי לאחרונה ממש, על כך שהאופוזיציה הרשמית לא ממלאת את תפקידה עד כדי לא קיימת.

שלום איתי. הרצון מובן, אבל הצבעת בעצמך על הקשיים המעשיים שיישום של חוק כזו יכול להיתקל בו. צריך לשאול בכנות מה המכנה המשותף הכללי שמקרים שונים יוכלו להיכנס תחתיו בהגדרה חוקית? וכיצד באופן מעשי חוק כזה ייאכף?

אם יש ייתכנות לחוק שכזה צריך לבדוק האם יש מקבילות בעולם ואולי ללמוד מניסיון של אחרים. בינתיים, נראה לי שמדובר בבעיה של תרבות פוליטית, לא פחות ממנגנון חוקי. האם יש תחליף להנחלה רחבה של נורמה עממית של אחריות?