לא מזמן העלה נפתלי בנט פוסט, ובו תיאר כיצד שיחה עם מהנדסת תוכנה מבריקה, שסיפרה לו כי היא ומשפחתה החליטו לעזוב את הארץ, הטרידה את מנוחתו.

דיבורים על עזיבת הארץ, כך בנט, הם דבר שמדאיג אותו במיוחד ואסור שיקרה. "אנחנו זקוקים לכל הכישרון והמסירות של עם ישראל, בדיוק *כדי* לצאת מהבור", כתב בנט, וקבע כי אין לו ספק שבפעולה אקטיבית נכונה יהיו 50 השנים הבאות "שנים של בנייה מחדש, חדוות יצירה, ביטחון וצמיחה".

דיבורים על עזיבת הארץ, כך בנט, הם דבר שמדאיג אותו במיוחד ואסור שיקרה. "אנחנו זקוקים לכל הכישרון והמסירות של עם ישראל, בדיוק *כדי* לצאת מהבור", כתב בנט

להישאר או לעזוב – כמו בביתה של אותה מהנדסת תוכנה עלתה השאלה הזו גם בסביבה שלנו לא אחת, ולאחרונה ביתר שאת. אני מרצה באוניברסיטה, זוגתי מנהלת בחברה בינלאומית. העבודות שלנו לא נפגעו במהלך המלחמה. אנחנו מרוויחים בסדר. שמנו קצת כסף בצד. החיים שלנו, כמו בשיר העוקצני ההוא של רנדי ניומן – טובים.

ממרפסת דירתנו השכורה בגבעתיים ניתן לראות את קו הרקיע המרשים של תל אביב ובו חיזיון מצמרר של סיבה ומסובב: הנה האנטנה המפורסמת של הקריה, שם מתקבלות ההחלטות הקשות באשר למלחמה, ולפעמים מחליטים שם כנראה גם שלא להחליט.

כמה בניינים ימינה וניתן לראות בבירור גם את מנחת המסוקים של בית החולים באיכילוב, בו נוחתים מידי פעם מסוקים צבאיים ועליהם פצועים מהקרבות העזים המתחוללים ברצועה.

לפני שנים רבות עברנו ללונדון, שם השלמתי את לימודיי. הבת הגדולה שלנו רק נולדה אז, והבן הצעיר היה עוד בגדר רעיון. לא היה לנו אז גרוש על הישבן, אבל איכשהו הסתדרנו.

בגן הילדים הציבורי שאליו הלכה בתנו היא חברה עד מהרה לאטריסה האיראנית ולרים מדובאי, ובבית הספר היא ומאלאק, חברתה הטובה ביותר שנולדה בתוניס, נהגו לשחק יחדיו כל הזמן ואי אפשר היה להפריד ביניהן.

בגן הילדים הציבורי שאליו הלכה בתנו היא חברה עד מהרה לאטריסה האיראנית ולרים מדובאי, ובבית הספר היא ומאלאק, חברתה הטובה ביותר שנולדה בתוניס, נהגו לשחק יחדיו כל הזמן ואי אפשר היה להפריד ביניהן

אחרי כמה שנים בלונדון, בהן התניידנו רק בתחבורה ציבורית, השאירו לנו חברים שעברו לפרנקפורט את רכבם המקרטע. בחופשות אהבנו במיוחד לקחת את הרכב ולנסוע כשעתיים עד לדובר עם הצוקים הלבנים. משם ניתן לחצות במחיר זעום את תעלת למאנש במעבורת עם הרכב לקאלה שבצרפת, ומקאלה אפשר כבר לכבוש את כל אירופה כמו שאומרים. זה אולי לא הרבה, אבל זה גם לא מעט.

אני יכול להבין את אותה מהנדסת תוכנה. החיים פה קשים מאוד עכשיו, וככל שעובר הזמן הולכת ומתחזקת התחושה שהם רק הולכים להיות קשים עוד יותר. לפני זמן קצר הבהיר גלעד אלטשולר, מייסד ומנכ"ל משותף של בית ההשקעות אלטשולר שחם, כי אם ההרכב הנוכחי של הממשלה יישאר גם אחרי הבחירות, הרי שצפוי כאן שבר גדול של הוצאת כספים מהארץ.

"הפחד הוא שהציבור יגיד: יש לי חשש ממה שקורה כאן" כתב אלטשולר, "ואולי בגלל כל התשלומים לכל המקומות, יתחילו לקחת לנו כסף מהחשבונות שלנו ויטילו מיסים חדשים".

גם ההיסטוריון בני מוריס לא מעודד מהמצב. בטור האחרון שכתב בעיתון הארץ ("אנו ברגעי ההכרעה מול טהראן וישראל צריכה לשקול שימוש בנשק לא קונוונציונלי", 27 ביוני 2024), הסביר מוריס כי ישנו יסוד סביר להניח שאיראן צברה מספיק חומרים לייצור מאגר של פצצות ועומדת על סף פריצה להעשרת אורניום ב-90%.

בטרם תשתמש איראן בכלי הנשק הגרעיניים ותממש את כוונותיה להשמיד את ישראל, טען מוריס, מחובתה של מדינת ישראל לשקול האם להשתמש ביכולותיה הלא-קונוונציונליות כדי למגר את מפעל הגרעין האיראני; הקם להשמידך, השכם להשמידו. גם כן פתרון.

ככל שעובר הזמן מתחזקת התחושה שהחיים רק הולכים להיות קשים יותר. לפי גלעד אלטשולר, אם ההרכב הנוכחי של הממשלה יישאר גם אחרי הבחירות, הרי שצפוי כאן שבר גדול של הוצאת כספים מהארץ

הפוסט מרומם הרוח הזה של בנט, כמו פוסטים רבים לפניו, הוא הפוסט הנכון בזמן הנכון. אבל מאיפה הוא יודע? לא, ברצינות: מדוע בנט בטוח כל כך בתקומה הזו? יש לו איזה מידע סודי בכיס שנוסך בו ביטחון כזה שכולנו נצא מזה והוא פשוט לא יכול עוד לספר לנו עליו?

מילא אני וזוגתי – שני סוסים מתים, אבל עם כל הכבוד לבנט וסיסמאותיו, אולי הגיע הזמן באמת להתחיל ולחשוב על פתרונות אחרים בשביל העתיד של הילדים שלנו.

יש לנו חברים בלונדון שישמחו לסייע. אפשר למצוא שם עבודה. הבן הצעיר שלנו לא יתחבר מיד לרעיון אבל אפשר יהיה לשכנע אותו, והבת המתבגרת שלנו בוודאי לא תהיה מוכנה לשמוע על זה אפילו, אבל בעוד שנתיים היא כבר תוכל לעשות מה שהיא רוצה בלאו הכי.

גם אנחנו אוהבים את המקום הזה. גדלנו כאן, והישראליות, איך שלא נבחר להגדיר אותה, היא חלק בלתי נפרד מהזהות התרבותית שלנו. אבל אני מעדיף לחיות בניכר מאשר למות בעד הארץ הזו.

כמובן, גם לעבור למדינה אחרת ולהתחיל מחדש זה לא טיול בפארק, ולא מלקקים שם דבש מידי יום כמו שנהוג לפעמים לחשוב כאן. אני יודע, כי עשיתי את זה כבר פעם אחת. אבל יש פעמים בחיים שחייבים כנראה לקחת את האפשרות הזו ברצינות.

הפוסט מרומם הרוח הזה של בנט, כמו פוסטים רבים לפניו, הוא הפוסט הנכון בזמן הנכון. אבל מאיפה הוא יודע? לא, ברצינות: מדוע בנט בטוח כל כך בתקומה הזו? יש לו איזה מידע סודי בכיס שנוסך בו ביטחון כזה

אנחנו כפסע ממלחמה מוחלטת בצפון ומבערה כוללת של המזרח התיכון, והממשלה הזו לא מחמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות כדי לעשות שיהיה כאן טוב יותר. מתי יודעים שהגיע הזמן לעזוב?

ד"ר יונתן אילן, מרצה בכיר וחוקר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן. תחומי מחקר עיקריים: התרבות הויזואלית על שלל גווניה (ובמיוחד צילום, טלוויזיה); חדשות וייצורן (ובככל זה ארגוני חדשות בזירה המקומית והבינלאומית); ארגוני מדיה