הוא באמצע שנות השבעים לחייו, יליד הארץ, בעברו קריירה עסקית מפוארת ופורצת דרך. איש עתיר מעשים וזכויות. מתנדב פעיל, איש משפחה נהדר, סבא מצטיין והוא חבר טוב שלי.

כול מוצאי שבת, מאז שהחלה המהפכה המשפטית, הוא לוקח את דגל המדינה הגדול, שבמשך כול ימות השבוע מתנוסס בגאון במרפסת ביתו, לובש את החולצה של ההפגנה ויוצא יחד עם רעייתו להפגין בכיכר החטופים/קפלן.

לאחרונה קיימנו שיחה מלב אל לב על "יחסינו לאן". הכוונה כמובן על יחסיו עם המחאה.

כול מוצאי שבת, מאז שהחלה המהפכה המשפטית, חברי הטוב לוקח את דגל המדינה הגדול ויוצא עם רעייתו להפגין. לאחרונה קיימנו שיחה מלב אל לב על "יחסינו לאן" ביחסיו עם המחאה

הוא דיבר מדם ליבו. על תחושת כישלון אישית, על פסימיות רבה לגבי מה שקורה, על חוסר האפקטיביות של המחאה ועל החשש מהעתיד הצפוי לנו. "דפנה, מה עוד אפשר לעשות?" שאל, כשהבעת ייאוש עוטפת את פניו.

במרץ השנה, מלאו 73 שנים למחאה הראשונה בארץ ישראל. מחאה שכשלה. מחאת השילומים פרצה בשנת 1952, כשהמדינה הצעירה התמודדה עם בעיות רבות. ממשלת ישראל דאז, שבראשה עמד דוד בן גוריון, קיימה משא ומתן עם ממשלת גרמניה בנושא השילומים לשורדי השואה ולמדינת ישראל.

את המחאה הובילה תנועת "חירות", שהייתה אז באופוזיציה, והצטרפו אליה גם חלקים ממפא"י והציונים הכלליים שהיו במפלגות הקואליציה. עצרת ההמונים שהתכנסה בירושלים בקרבת הכנסת הפכה לשדה קרב בין כ-5000 מפגינים שניסו לפרוץ לכנסת, זרקו אבנים ופצעו חלק מחברי הכנסת. כאמור, המחאה לא צלחה והסכם השילומים נחתם.

מאז ידעה המדינה מחאות רבות, מפורסמות יותר או פחות. בחלקן מוצלחות בחלקן נחלו כישלון. הבולטות שבהן:

• מחאת ואדי סאליב ב-1959.
• הפנתרים השחורים ב-1971.
• מחאות מלחמת יום כיפור ב-1973-74.
• מחאת מלחמת לבנון ב-1982.
• המחאה נגד הסכם אוסלו ב-1993.
• המחאה נגד ההתנתקות ב-2005.
• המחאה החברתית ב-2011.

כמובן אפשר להוסיף לרשימה את מחאת יוצאי אתיופיה ואת המחאות המתמשכות של החרדים כנגד הגיוס של בחורי הישיבות ועוד רבות נוספות.

הוא דיבר מדם ליבו. על תחושת כישלון אישית, על פסימיות רבה לגבי מה שקורה, על חוסר האפקטיביות של המחאה ועל החשש מהעתיד הצפוי לנו. "דפנה, מה עוד אפשר לעשות?" שאל, כשהבעת ייאוש על פניו

בכול ההפגנות שעברו על מדינת ישראל השתתפו אזרחים ותיקים, אבל אף פעם לא בהיקפים דומים לאלה של ההפגנות נגד המהפכה המשפטית. במחאה שפרצה נגד ההפיכה המשפטית בשנת 2023, השתתפו כ-40% אזרחים ותיקים.

מחקר מעניין וראשוני שנעשה באוניברסיטת בר אילן על אוכלוסייה זו, מצא מספר תובנות. בתחילתה של המחאה בלטו בקרב אוכלוסייה זו שתי קבוצות ייעודיות: "לוחמי כיפור למען הדמוקרטיה" וקבוצת "סבתות למען הדמוקרטיה".

עד למועד זה, אזרחים ותיקים לא אופיינו כאקטיביסטים פוליטיים, וזאת למרות ששיעורי ההצבעה שלהם בבחירות גבוהים יחסית לשאר האוכלוסייה.

במחקר, כמו בכול דבר בחיים שלנו, נמצאו הבדלים בין נשים וגברים:

1. בדרך כלל, במחאות פוליטיות, נשים נוטות להיות פחות פעילות או מעורבות. גברים נוטים להיות אקטיביסטים ישירים לעומת נשים שפועלות כאקטיביסטיות שלא מתעמתות.
2. הבדל נמצא גם במניעים ליציאה למחאה בין גברים לבין נשים. גברים יוצאים למחאה בשם העבר ומדגישים את עברם הצבאי, ואילו נשים יוצאות למחאה למען העתיד, למען נכדיהם.
3. נשים מדגישות במחאתן את האחדות לעומת הגברים שנלחמים על עקרונות.
4. גברים רוצים להשמיע קול ציבורי ופוליטי. נשים מעוניינות להשמיע את קולן האישי והפרטי ולמחות כנגד הדרתן מהמרחב החברתי.
5. דוגמה מעניינת היא בלבוש, הגברים לובשים למחאות חולצות שמגדירות את עברם הצבאי, לעומת נשים שלובשות חולצות שמדגישות את ההווה שלהן.

בכול ההפגנות שעברו על ישראל השתתפו אזרחים ותיקים, אך מעולם לא בהיקפים דומים לאלה שבהפגנות נגד המהפכה המשפטית. במחאה זו, שפרצה בשנת 2023, השתתפו כ-40% אזרחים ותיקים

רבים שואלים, למה החל משנת 2023 האזרחים וותיקים יוצאים למחות בשיעורים כה גבוהים? התשובה נעוצה במי שאנחנו. הדור שלנו הוא דור אחר. דור הבייבי בום. דור הבייבי בום או הבומרס, כמו שהם נקראים בקיצור, הם ילידי השנים 1946-1964. זהו דור שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה. גדל לתוך שפע כלכלי ולתוך מהפכות אדירות. זהו דור מרדן שתמיד ניפץ מוסכמות וחולל מהפכות כמו: הטלוויזיה, רוק אנד רול, מזון מהיר, סקס חופשי, הגלולה.

הבומרס לא מזדקנים או מתנהגים באותו אופן כמו הוריהם, שנקראים "הדור השקט". דור הוריהם, שנולד בין השנים 1926-1945, מאופיין בעיקר ברצון להתמקד בקריירה על פני אקטיביזם. לדור הזה לא היו שאיפות גדולות, הם היו בעיקר הישרדותיות.

הבומרס התחילו להשתמש במילים אחרות כדי לתאר זקן. גיל הזהב, אזרח ותיק, גיל שלישי, ובכלל, איזה בומר מגדיר עצמו כזקן? אנחנו מאופיינים בערכים של אופטימיות, סיפוק אישי, צמיחה אישית, עבודת צוות ומחויבות למקום העבודה.

בארץ, חיי הבומרס שזורים בחיי המדינה. הבאנו את המדינה להצלחות מדהימות בכול התחומים. כלכלה, תקשורת, ביטחון ועוד. האזרחים הוותיקים של היום השתתפו בצעירותם במחאות שונות, החל משנות השישים והלאה. אין סיבה  שבשעה שהם יוצאים לגמלאות תשתנה דרכם.

האכפתיות, המחויבות, הדאגה לעתיד, הרצון לצאת מהבית ולהשפיע, היכולת להאמין שניתן לשנות. כול אלה לא נעלמים. אני רואה את זה בחבריי בכול פעם שהם לוקחים את דגל המדינה וצועדים לכיכר החטופים או לקפלן.

בחזרה לשיחה עם חברי הטוב שגילה סימני ייאוש. מה אומרים בכדי לעודד?החלטתי לספר לו מי מנהיג את הפילים בטבע. עדר הפילים בטבע מונהג על ידי הפילה המבוגרת ביותר. מעמדה לא ניתן לערעור. יש לפילה המבוגרת יתרונות אדירים, שמסייעים לעדר לשרוד בטבע. בעזרת זיכרונה, היא מנווטת את העדר לשטחי מרעה ולמקורות המים בעת בצורת. היא מכירה שטחי נדידה גדולים יותר, מה שמאפשר להם למצוא יותר מזון ומים. היא נותנת לעדר את החיים.

"חייבים להמשיך", אמרתי לו, "אנחנו הפילה של העדר".

אז איך לעודד את חברי שגילה סימני ייאוש? החלטתי לספר לו מי מנהיג את עדר הפילים בטבע – הפילה המבוגרת ביותר, שמעמדה לא מעורער. בעזרת זיכרונה היא מנווטת את העדר למרעה ולמים בעת בצורת

אז גם במוצאי שבת הבא, תמצאו אותו ואת רעייתו, בקפלן פינת בגין, עם דגל ענק, לבוש בחולצה מתאימה, מראה את הדרך למים.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.