במרחב הציבורי של ישראל 2026, המצלמה הפסיקה להיות עדה אובייקטיבית והפכה לכלי נשק פוליטי חד-צדדי, קטלני ומתוחכם. אנו עדים לשימוש שיטתי וקר בטקטיקת "הפרובוקציה המתועדת": מופע מתוכנן היטב שבו פעילי ימין קיצוני יוזמים מגע פיזי, חודרים למרחב הפרטי של אזרחים או פולשים לשטחי מרעה ומתחמי קהילות פלסטיניות, תוך שהם מפעילים "פסקול משפטי" מהונדס מול העדשה: "בלי ידיים", "אל תגע בי", "אל תדחוף".

המילים הללו אינן מתארות מציאות – הן בוראות אותה מחדש בתוך חלל הזיכרון הדיגיטלי. המטרה היא לייצר קטע וידאו ערוך ומגמתי (Micro-content), שבו הפרובוקטור נחזה כקורבן מותקף וחסר ישע, בעוד שתגובת ההגנה הטבעית והלגיטימית של המותקף נצבעת כתוקפנות פלילית המצדיקה מעצר מיידי.

זהו "גזלייטינג" (Gaslighting) מערכתי, שבו המצלמה משמשת לא רק כמתעדת, אלא ככלי לעיוות הצדק בזמן אמת.

המטרה היא לייצר קטע וידאו ערוך ומגמתי שבו הפרובוקטור נחזה כקורבן מותקף וחסר ישע, בעוד שתגובת ההגנה הטבעית והלגיטימית של המותקף נצבעת כתוקפנות פלילית המצדיקה מעצר מיידי

שכבת העדויות: ממעבדת הווידאו של דוד מרדכי ורועי סטאר

הסרטונים המופצים ברשתות החברתיות על ידי דמויות כמו דוד מרדכי ורועי סטאר מהווים "מעבדה חיה" להבנת התופעה. בשימוש בטכנולוגיית 360 מעלות (כמו מצלמות ה-Insta360 המורכבות על מוטות גבוהים), הם יוצרים מרחב תיעוד המאפשר להם לשלוט בנרטיב ולהציג זווית שמעלימה את הפעולות המטרידות שלהם.

דוגמה מזוקקת לכך היא הפלישה לביתה של פעילת השמאל סיגל שוקרון בקיבוץ גליל ים. הפעילים חודרים לחצר הפרטית באמצע הלילה, מטרידים את מנוחת המשפחה ובו בזמן מדבררים למצלמה את המנטרה: "אנחנו אנשי חוק", "אנחנו רק שואלים שאלות", "בלי אלימות". עצם הנוכחות שלהם בתוך חצר פרטית, בשעה כזו, היא אקט אלים, מאיים ופולשני, אך הקריינות המתוכננת נועדה "לכבס" את הסגת הגבול ולהפוך אותה לפעולה אזרחית נורמטיבית כביכול.

האסימטריה המוחלטת: נשק של צד אחד בלבד

חשוב להדגיש: אין כאן סימטריה. אין "שני צדדים" לתיאטרון הזה. פעילי שלום, פעילי "נוכחות מגינה" ופלסטינים בשטחים משתמשים בתיעוד ככלי הגנתי – ניסיון נואש לחשוף מציאות קיימת של נישול ואלימות פיזית מצד מתנחלים ונערי גבעות. הם אינם יוזמים "תיאטרון צעקות" מניפולטיבי; הם המתועדים, לא הבמאים.

עצם הנוכחות עם מצלמה בתוך חצר פרטית, בשעת לילה, היא אקט אלים, מאיים ופולשני, אך הקריינות המתוכננת נועדה "לכבס" את הסגת הגבול ולהפוך אותה לפעולה אזרחית נורמטיבית כביכול

לעומתם, פעילי הימין הקיצוני הפכו את המצלמה לכלי אופנסיבי (Offensive Documentation). הם אלו שיוצאים למסעות "תיעוד" יזומים בתוך מאהלים פלסטיניים ושטחי מרעה כדי לחלץ תגובה, והם אלו שיוצרים את החיכוך הפיזי שבלעדיו אין "סיפור" למכור למשטרה. הם מגיעים מצוידים בנרטיב של "הקוזק הנגזל", כשהם אלו שיוזמים את המגע הראשוני.

השכבה הפוליטית: רוח גבית מהמשרד לביטחון לאומי

התופעה אינה מתרחשת בוואקום. היא זוכה להתייחסות אוהדת וגיבוי גלוי מצד פוליטיקאים בכירים, ובראשם הדרג המדיני המופקד על המשטרה. כאשר שרים וחברי כנסת מהקואליציה מגדירים התנכלויות אלו כ"חופש ביטוי" או כ"אזרחות פעילה", הם מעניקים לפרובוקטורים רישיון להטריד.

ההצהרות המעודדות "להגיע לבתי אישים" או "לא לוותר לשמאלנים", יוצרות בקרב הפעילים תחושת חסינות משפטית מוחלטת. הם מבינים שהמערכת הפוליטית רואה בהם זרוע אזרחית לא רשמית, מה שמתדלק את התעוזה שלהם לפלוש לחצרות, לחסום רכבים של שופטים כמו אהרן ברק, ולפעול בתוך ה"ואקום" שמותירה המשטרה.

המצור על התקשורת: בין גיא פלג לישראל פריי

התיאטרון הזה נועד לשתק את שאריות הקולות הביקורתיים בישראל. עיתונאים בכירים כמו גיא פלג נאלצים להסתובב עם אבטחה צמודה עקב התנכלויות שיטתיות של פעילים החוסמים את דרכו וצורחים עליו למצלמה שהם "רק דורשים תשובות", בעודם יוצרים סביבו טבעת חנק פיזית.

התופעה לא מתרחשת בוואקום. היא זוכה לגיבוי אוהד של פוליטיקאים בכירים, ובראשם הדרג המדיני המופקד על המשטרה. כשאלה מגדירים את התנכלויות כ"חופש ביטוי", הם מעניקים לפרובוקטורים רישיון להטריד

אולם, המקרה של העיתונאי ישראל פריי הוא החמור מכולם. פריי, שמייצג קול חשוף ונטול הגנה ממסדית, הפך למטרה חוזרת של אותם "מתעדים" מניפולטיביים. בשל היותו עצמאי, הוא החולייה החלשה שראויה להגנה ציבורית דחופה אך מוצא עצמו מופקר. ההתנכלות לו היא ניסוי כלים: אם יצליחו להפליל את פריי בעזרת וידאו ערוך, המסר לכל עיתונאי אחר יהיה ברור – שתקו, או שתהפכו ליעד הבא.

המחדל המערכתי: המשטרה והצבא כזרוע המבצעת

הכשל האסטרטגי החמור ביותר מתרחש כאשר שוטרים וחיילים המוזעקים לשטח הופכים לניצבים בתיאטרון של הצד התוקף:

1. המלכודת הראייתית: הפרובוקטור מציג לשוטר בתחנה או לשוטר ולחייל בשטח סרטון "מבושל" וערוך בטלפון הנייד. הסרטון תמיד מתחיל בנקודה שבה המותקף כבר איבד את סבלנותו או מנסה להרחיק את המטריד פיזית.
2. היפוך התפקידים: כוחות הביטחון, במקום לבחון מי חדר לשטח של מי, פועלים באופן אוטומטי נגד המותקפים – לרוב פעילי שלום, פלסטינים או פעילים בינלאומיים המגיעים ל"נוכחות מגינה".
3. מעצרי השווא: התוצאה היא מעצרים ועיכובים של הקורבנות האמיתיים, בעוד שהתוקף המקליט משתחרר כמי ש"סייע לאכיפת החוק". המדים משמשים ככלי שרת בידי אלו שבאו להחריב את הסדר הציבורי.

דרישה לשינוי מדיניות: הדרך לשחזור האמת

כדי להשיב את הצדק למרחב הציבורי, עלינו לדחוף לשינוי רדיקלי במדיניות האכיפה של צה"ל ומשטרת ישראל:

• פסילת הראיה החלקית – על הדרג הפיקודי להוציא הנחיה קשיחה: אין לבצע מעצר או עיכוב על בסיס סרטון וידאו המוצג בשטח על ידי המקליט עצמו ללא חובת הצגת 15 הדקות שקדמו לאירוע.
• חובת בירור היוזמה – שוטר או חייל המגיע לזירה חייב לשאול: מי יזם את המגע? מי פלש למרחב של מי? הנוכחות היזומה של פעיל ימין עם מצלמה במאהל פלסטיני או בחצר בקיבוץ גליל ים צריכה להיחשב כראיה לכוונה פלילית של הפרובוקטור.
• אכיפת "הטרדה מאיימת" – הגיע הזמן להכיר בכך שצילום כפוי ומניפולטיבי, המלווה במנטרות משפטיות שקריות, הוא סוג של אלימות. זוהי הטרדה מאיימת לכל דבר, ויש לטפל בה ביד קשה.

הכשל האסטרטגי החמור ביותר מתרחש כאשר שוטרים וחיילים המוזעקים לשטח הופכים לניצבים בתיאטרון של הצד התוקף, התוצאה היא מעצר שווא ועיכובים של הקורבנות האמיתיים, בעוד שהתוקף המקליט משתחרר

הציבור הישראלי חייב להפסיק ללכת שולל אחרי הקריינות המזויפת של "בלי אלימות". אדם שחודר לשטח מרעה פלסטיני, עוקב אחרי עיתונאי לביתו או פולש לחצר של סיגל שוקרון, אינו שומר חוק – הוא התוקפן המתוחכם של העידן הדיגיטלי, המשתמש בחוק ובגיבוי הפוליטי כדי להחריב את יסודות הדמוקרטיה.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.