ביום ראשון האחרון, 8 במרץ 2026, בשעה 22:30 – שעה בה רוב הציבור כבר אינו עוקב אחר פרסומי הממשלה – שחרר משרד הביטחון פצצה משפטית שקטה.

טיוטת תיקון לתקנות כליאתם של "לוחמים בלתי חוקיים" הועלתה לאתר החקיקה הממשלתי, כשהיא קוצבת לציבור זמן תגובה מגוחך של שישה ימים בלבד (עד 14 במרץ). הנימוק הרשמי לקיצור התקופה? "צורך חיוני או דחיפות בפרסום".

מהי אותה דחיפות בוערת שמונעת דיון ציבורי ראוי בהחלטה לבודד כלואים מהעולם למשך חצי שנה? כשצוללים לפרטים, מגלים שלא מדובר בצורך ביטחוני דחוף, אלא בשיטה עקבית של מחטפים רגולטוריים שנועדו להפוך את החריג הזמני לנורמה, ואת הדמוקרטיה הישראלית למערכת שפועלת במחשך.

טיוטת תיקון לתקנות כליאתם של "לוחמים בלתי חוקיים" הועלתה לאתר החקיקה הממשלתי, כשהיא קוצבת לציבור זמן תגובה מגוחך של 6 ימים בלבד. הנימוק הרשמי לקיצור התקופה? "צורך חיוני או דחיפות בפרסום"

הרקע העובדתי: כך נולדת זחילה רגולטורית

המסע אל ה"חור השחור" הנוכחי החל באוקטובר 2025. אז, השתמש שר הביטחון לראשונה בסמכותו למנוע ביקורי צלב אדום אצל כלואים פלסטינים למשך 90 יום – הרף המקסימלי שהחוק המקורי התיר. אלא שבמקום שהמגבלה תייצר ריסון, היא יצרה יצירתיות שלטונית:

ב-29 בינואר 2026, עודכנו התקנות באמצעות "הוראת שעה" (כלי חקיקה זמני למצבי חירום), שהעניקה לשר סמכות לאסור ביקורים למשך 137 יום. כעת, בתיקון הנוכחי, מבקש השר למתוח את החבל ל-168 ימים. חצי שנה של נתק מוחלט. זוהי אינה מדיניות סדורה; זוהי שיטת הסלמי, שבה בכל פעם שפוקע תוקפו של איסור, הממשלה פשוט "ממציאה" הארכה חדשה.

ההמצאה הישראלית: לוחם ללא זכויות, אסיר ללא משפט

כדי להבין איך הגענו למצב שבו שר יכול למחוק ביקורי הומניטריים בהנפת יד, צריך לחזור לשורשיו של ה"מעמד המיוחד" הזה. חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים נולד בשנת 2002, בתקופת האינתיפאדה השנייה. הוא נוצר במקור כמענה לבעיה משפטית ספציפית: הצורך להחזיק בלבנונים (כמו השיח' עובייד ומוסטפא דיראני) כ"קלפי מיקוח" עבור חטופינו, לאחר שבג"ץ קבע כי לא ניתן להשתמש במעצר מנהלי רגיל למטרה זו.

החוק יצר מעמד משפטי שאינו קיים באמנות הבינלאומיות המוכרות. אמנות ז'נבה יצרו חלוקה ברורה: ישנו "חייל" (שבוי מלחמה הזכאי להגנות וביקורים) וישנו "אזרח" (הזכאי למשפט הוגן). ישראל המציאה "דרך שלישית": אדם שנלחם נגד המדינה אך אינו משתייך לצבא סדיר של מדינה.

החוק יצר מעמד משפטי שאינו קיים באמנות הבינלאומיות המוכרות. אמנות ז'נבה יצרו חלוקה ברורה: ישנו "חייל" וישנו "אזרח". ישראל המציאה "דרך שלישית": אדם שנלחם נגד המדינה אך לא משתייך לצבא סדיר של מדינה

העיוות הוא כפול: המדינה טוענת שהם לוחמים – ולכן אין להם זכויות של נאשמים פליליים רגילים (כמו ייצוג מהיר או חזקת חפות); ומצד שני היא טוענת שהם "בלתי חוקיים" – ולכן הם לא זכאים להגנות של שבויי מלחמה. זהו "שטח הפקר" משפטי שבו המדינה יכולה להחזיק אדם זמן רב ללא משפט, ללא הגדרת שבוי, וכעת – גם ללא הפיקוח המינימלי של הצלב האדום. זוהי מערכת שמעקרת את הביקורת השיפוטית והופכת את הכלוא ל"שקוף" בעיני החוק.

מראת הכאב והצביעות הממשלתית

אי אפשר לכתוב על מניעת מידע הומניטרי בלי להיזכר בסבל הבלתי נתפס שעברו משפחות החטופים שלנו. כולנו זוכרים את העינוי שבחוסר הידיעה, את הציפייה הנואשת לשביב מידע על יקירינו בשבי. דווקא אנחנו, כמדינה שיודעת כמה אכזרית היא המניעה הזו, בוחרים למסד אותה ככלי עבודה רשמי.

כשישראל מונעת ביקורים ללא הסבר, היא לא רק פוגעת בכלואים – היא מאבדת את הזכות המוסרית לדרוש סטנדרט הומניטרי מהעולם עבור אנשיה שלה. האם אנחנו באמת רוצים להידמות לאויבינו בשימוש בחוסר ודאות ככלי נשק? כשערכי המוסר שלנו מתכופפים לפי נוחות השר, אנחנו מאבדים את היתרון האיכותי שלנו כחברה דמוקרטית.

כשישראל מונעת ביקורים ללא הסבר, היא לא רק פוגעת בכלואים – היא מאבדת את הזכות המוסרית לדרוש סטנדרט הומניטרי מהעולם לאנשיה. האם אנו באמת רוצים להידמות לאויבינו בשימוש בחוסר ודאות ככלי נשק?

המטרות הנעלמות: ביטחון או חנופה פוליטית?

שר הביטחון ישראל כ"ץ טוען בטיוטה כי הוא "שוכנע" שהדבר נחוץ לביטחון המדינה, אך לא מספק ולו בדל של נימוק עובדתי. בתוך החלל הריק הזה, עולה השאלה המנקרת: האם שר הביטחון פשוט מנסה לרצות את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר?

נראה שאנחנו עדים לדינמיקה קלאסית של קקיסטוקרטיה (שלטון הגרועים), שבה החלטות אסטרטגיות מתקבלות כדי לקנות שקט קואליציוני. כששר הביטחון מאמץ את שפת ה"נקם", ה"אכזריות" וה"משילות" הריקה של בן גביר, הוא מוותר על תפקידו כמבוגר האחראי. האם המטרה היא ביטחון, או שמא מדובר ב"חיסול התקווה" ככלי פוליטי שנועד לספק את היצרים של הבייס? ניהול מדינה על בסיס גחמות פוליטיות הוא סימן מובהק לרפיון מערכתי וקריסת המנהל התקין.

מחטף בשישה ימים

קיצור זמן התגובה לציבור לשישה ימים (כולל סוף שבוע) הוא ההוכחה המובהקת לכך שהממשלה חוששת מביקורת. ה"דחיפות" המדוברת היא למעשה רצון להעביר את הגזירה לפני שהציבור יתעורר, לפני שמומחים למשפט בינלאומי יוכלו להתריע על ההשלכות, ולפני שהקהילה הבינלאומית תבין את גודל המחטף. זוהי חלוציות של חושך – ישראל הופכת למדינה שמשכללת את היכולת לפעול ללא פיקוח.

קריאה לפעולה

אסור לנו לתת למחטף הלילי הזה לעבור בשקט. דמוקרטיה נמדדת בדיוק במקומות האפלים האלה – בתאים שבהם אין אור ואין ביקורים.

1. הגישו הערות: אתר החקיקה הממשלתי פתוח עד ה-14/3. אל תתנו להם לטעון שלא הייתה התנגדות. כל תגובה נרשמת ומחייבת התייחסות.
2. דרשו שקיפות: על ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לדרוש מהשר נימוקים קונקרטיים – מה בדיוק "שיכנע" אותו? האם יש איום ביטחוני חדש או רק צורך פוליטי חדש?
3. הפרדה בין פוליטיקה לביטחון: המערכת המקצועית בצה"ל ובשב"כ חייבת להשמיע את קולה. אסור שזכויות יסוד ואמנות בינלאומיות יהיו מטבע עובר לסוחר בבורסת הלחצים של בן גביר.

קיצור זמן התגובה לציבור מוכיח שהממשלה חוששת מביקורת. ה"דחיפות" היא למעשה רצון להעביר את הגזירה לפני שהציבור יתעורר, לפני שמומחי משפט בינל' יתריעו על ההשלכות והקהילה הבינל' תבין את גודל המחטף

ניהול מדינה על בסיס "סמוך עליי" וצ'קים פתוחים של "שוכנעתי" הוא מתכון לאסון לאומי. אם המטרה היא ביטחון – הוכיחו זאת בשקיפות ובמסגרת החוק. אם המטרה היא נקם או חנופה פוליטית – לפחות תגידו זאת ביושר. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיות מדינה הפועלת במחשך.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.