המלחמות שלנו אינן נמשכות רק מפני שיש אויב; הן נמשכות מפני שנבנה כאן מנגנון כפול, יציב, כמעט אוטומטי: משטר שבוחן שוב ושוב עד כמה רחוק הוא יכול ללכת – וציבור שבכל פעם מחדש מוכיח לו שאין כמעט גבול שהוא לא יוכל למתוח.

פרולוג: המנגנון הכפול

זהו כתב אישום כפול: נגד משטר שבודק גבולות ומרחיב אותם, ונגד ציבור שבצייתנותו, בשתיקתו ובהתגייסותו – מוחק את הגבולות הללו פעם אחר פעם. המשטר והציבור אינם שני צדדים הניצבים זה מול זה, אלא מנגנון היזון חוזר שמרכיביו מזינים זה-את-זה.

זהו סיפור על חברה שוויתרה בהדרגה, שכבה אחרי שכבה, על תפקידה האזרחי הבסיסי ביותר: לבלום, לחשוד, לשאול, לדרוש דין וחשבון ולהציב גבולות. הציבור החליף חשדנות באחריות ופטריוטיות מעושה, התנגדות בממלכתיות, ואזרחות במשמעת.

זהו כתב אישום כפול: נגד משטר שבודק גבולות ומרחיב אותם, ונגד ציבור שבצייתנותו, בשתיקתו ובהתגייסותו – מוחק את הגבולות הללו פעם אחר פעם. המשטר והציבור אינם ניצבים זה מול זה, אלא מנגנון היזון חוזר

בתוך כך, המחנה הליברלי למד לפחד מעצם החיכוך, ההנהגה ויתרה על הובלה, התקשורת הפכה למתווך חלקי במקום לכלב שמירה, והאופוזיציה התרגלה להתייצב במקום להתנגד. הציבור לא רק נגרר; הוא מלמד את המשטר שהקצנה היא לא סיכון, אלא השקעה משתלמת.

א. רצח רבין וקריסת עמוד השדרה

רצח יצחק רבין לא היה רק רצח פוליטי; הוא היה רגע שבו נשבר עמוד השדרה של מחנה שלם. כאן מתחיל כתב האישום: המחנה שאמור היה להמשיך, להתעקש ולהיאבק על גבולות הלגיטימיות – לא עשה זאת. הוא לא רק התאבל, הוא התקפל. הוא הפנים את האיום והפך אותו לקו מנחה.

במקום לומר שהרצח לא יקבע את גבולות הפוליטיקה, הציבור אפשר לו לקבוע אותם בדיעבד. במקום להרחיב את המרחב, הוא צמצם אותו; במקום להוביל, הוא נזהר. זו לא הייתה תגובה רגשית חולפת אלא הפנמה אסטרטגית עמוקה, שהולידה הנהגה זהירה עד שיתוק, אחראית עד רפיון וממלכתית עד ויתור. המשטר למד שאלימות והפחדה משתלמות, והציבור לימד אותו שאין על כך מחיר.

ב. פינוי המגרש המדיני והנדסת הזיכרון

לא נכון לומר שהשמאל נעלם; נכון יותר לומר שהוא פינה את המגרש המרכזי. נעלם הכוח הציבורי הרחב והעקבי שלא מוכן לוותר על השאלה המדינית. המחאה הפכה לנִשָׁתִית, מפוצלת, זהירה, ולעיתים כמעט מתנצלת על עצם קיומה. הפרדוקס הגדול הוא שהמחאה החברתית של 2011 הוכיחה שיש לציבור כוח להתארגן, אך הכוח הזה לא הופנה למקום שבו נקבע העתיד. המגרש המדיני פונה באחריות כפולה: הנהגה שלא הנהיגה, וציבור שלא דרש ממנה להנהיג. הימין התרגל "לשחק על מגרש ריק".

המחנה הליברלי למד לפחד מעצם החיכוך, ההנהגה ויתרה על הובלה, התקשורת הפכה מתווך חלקי במקום כלב שמירה, והאופוזיציה התרגלה להתייצב במקום להתנגד. הציבור נגרר ולימד את המשטר שהקצנה היא לא סיכון

במקביל, הזיכרון הציבורי עוצב מחדש. המורכבות הוצאה, והאחריות פוזרה לנרטיב אחד: "ניסינו > נכשלנו > אין עם מי לדבר". אירועים כמו הטבח של ברוך גולדשטיין או טעויות ישראליות נדחקו לשוליים. זו הייתה פוליטיקה של זיכרון, כי מי ששולט בזיכרון – שולט גם בגבולות האפשר.

ג. השלטון כמעצב תודעה: מהמסגור ועד להרדמה

ראש הממשלה בנימין נתניהו לא רק הגיב למציאות, הוא בנה את הדרך שבה היא מובנת. הוא לא היה צריך לבטל הסכמים כדי לחסל אותם; הוא רק היה צריך להפוך אותם לבלתי לגיטימיים. גם אהוד ברק תרם לכך, וברגע שהציבור הפנים שאין פתרון – הוא הפסיק לדרוש. זהו ניצחון תודעתי עמוק.

"ניהול הסכסוך" שימש כמנגנון הרדמה. המשטר שוחרר מהחובה לפתור, והציבור שוחרר מהחובה לדרוש. במקום אופק קיבלנו תחזוקה, במקום הכרעה – סבבים, ובמקום תקווה – הסתגלות. הציבור קיבל זאת מתוך נוחות, כי ניהול אינו דורש אומץ או מחיר. הכמיהה לשלום חוסלה והפכה למילה מביכה המעידה על תמימות. כאשר חברה מפסיקה להתגעגע לשלום, אין צורך להסביר למה היא לא חותרת אליו.

ד. הקורונה ובית הספר לצייתנות

מגפת הקורונה הייתה אימון אזרחי בצייתנות. הציבור הפך את הצייתנות לערך וסיפק לה כסות מוסרית וממלכתית. כאן נחשף כשל עמוק: הציבור לא דרש שקיפות במקביל לצייתנות. כאשר נסגרו פרוטוקולים לעשרות שנים, הציבור ויתר על זכותו לדעת בהסכמה.

"ניהול הסכסוך" שימש כמנגנון הרדמה. המשטר שוחרר מהחובה לפתור, והציבור שוחרר מהחובה לדרוש. במקום אופק קיבלנו תחזוקה, במקום הכרעה – סבבים, ובמקום תקווה – הסתגלות

הציבור התרגל למספרים שנקבעים מלמעלה ולמגבלות התקהלות מבלי לשאול למה. ההרגל הזה הועתק הלאה. הציבור ראה אכיפה סלקטיבית והמשיך לציית, ובכך הפך לשותף. החירום הפך למסגרת חיים.

ההערכה הכמותית מצביעה על כך שמאז הקורונה, הציבור חי ב"חירום" כ-80% מהזמן (בין אם חירום רשמי של כ-45% או "חירום רך" הכולל מגבלות מנהליות ומדיניות חריגה). תובנה זו חושפת כיצד הציבור הורגל לראות בסמכויות חריגות דבר טבעי, ובביקורת כהפרעה.

ה. המעבר מהנהלה להחרפה

המשטר למד שאפשר, והציבור למד שלא צריך להתנגד. כעת המשטר עבר להחרפה: העמקה בגדה והרחבה מול איראן. הציבור מתגייס ללא בלימה, גם כשהגבולות זזים – כמו הוספת מטרת המלחמה בינואר 2023 של לחימה בטרור באיו"ש. אפילו הפער בנושא החטופים או ריכוז הכוח בגדה מתקבלים ללא דרישת הסבר. המערכת חוזרת לדפוסיה גם אחרי זעזועים, והציבור משמש כמבצע באמצעות שירות המילואים.

מבצע "שובר גלים" מדגים זאת: לוחמה בעצימות נמוכה שהפכה למצב קבע בגדה. השגרה הזו אינה רק מגיבה לעימות, היא משמרת אותו ומייצרת את התנאים להמשכו ואף החרפתו. הציבור נושא זאת על גבו כמעט ללא דיון. בנוסף, הרחבת האיום התודעתי כלפי ערביי ישראל יצרה הסכמה להרחבת המדיניות, למרות שהמציאות בשטח הראתה איפוק וצייתנות גבוהה מצדם.

ו. הצייתנות המפוצלת וסירוס המחאה

נוצר דפוס של "צייתנות מפוצלת": שקט מלא מול המתרחש בגדה, והתגייסות המונית למלחמה. הציבור ממעט לחבר בין השניים. אחד ההישגים הגדולים של תרבות זו הוא צמצום המחאה לשתי אפשרויות קוטביות: "כחוק ובלי אלימות" או "מלחמת אזרחים".

הציבור הורגל לראות בסמכויות חריגות דבר טבעי, ובביקורת – הפרעה. המשטר למד שאפשר, והציבור למד שלא צריך להתנגד. כעת המשטר עבר להחרפה: העמקה בגדה והרחבה מול איראן. הציבור מתגייס ללא בלימה

זהו שקר פוליטי המוחק מרחב עצום של פעולות אפקטיביות כמו שביתות, אי-ציות אזרחי פומבי, חסימות וחרמות. הציבור הליברלי ויתר על המרחב הזה והפך את המחאה ללא-אפקטיבית בהגדרה. מי שהרדימו וסירסו את הציבור בססמה זו של "כחוק ובלי אלימות" נושאים באחריות כבדה. אפילו מול פרובוקציות ימניות בהפגנות, המוחים שבויים בקוד של אי-תגובה שרק מגביר את התעוזה של הצד השני.

ז. המערכת הצבאית ושיח הבגידה

הצייתנות היא גם מבנה פנימי של הצבא: ציות למדיניות המתרחבת של הדרג המדיני ודרישת משמעת מוחלטת כלפי מטה. האופציה "להניח מפתחות" נעלמה. כאשר מפקדים נסוגו מצעדים נגד מילואימניקים בגלל קושי משפטי, הם חשפו את הנטייה הבסיסית: קודם להחמיר, אחר כך לבדוק גבולות.

הדיון על "סרבנות" סבל מעיוות מכוון: בחירה אזרחית להפסיק להתנדב הוצגה כבגידה. דרישה זו מבטלת את עצם הבחירה והופכת את הצייתנות לכפייה רעיונית. שיח הבגידה יצר הרתעה אדירה, ולכן במלחמה הנוכחית מול איראן ולבנון נוצר שקט במקום קונצנזוס – אנשים חוששים מהמחיר של אמירה פומבית.

ח. התקשורת והשפה ככלובי מחשבה

הציבור רואה מציאות מתווכת. התקשורת מהדהדת מסרים ממשלתיים ומספקת חשיפה אינטנסיבית ל"צד שלנו", תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהצד השני. כאשר אירועים דרמטיים בביירות, כגון הפלת בניין בן 12 קומות על יושביו בדאחיה, אינם מופיעים בשיח הישראלי, השאלות על המחיר נחלשות.

אפילו השפה מגויסת: ישראלים שנהרגו במלחמה הם "נרצחים" (קטגוריה מוסרית של קורבן ואשמה), בעוד הצד השני הם "הרוגים" או "מחבלים". השפה מכריעה את הדיון עוד לפני שהתחיל, והאמפתיה מחולקת מראש. הצייתנות מתחילה במילה.

סיכום

בסופו של יום, אין לראות בציבור הישראלי קורבן פסיבי של נסיבות פוליטיות, אלא שותף פעיל בבניית המציאות המדממת שבה הוא חי. אם המשטר הוא האדריכל המשרטט את קווי ההקצנה, הרי שהצייתנות הציבורית היא חומר הבניין המעניק לשרטוטים הללו תוקף וקיום במציאות. אשמת הציבור אינה פחותה מאשמת הממשלה בשגיונותיה, שכן כל חריגה של השלטון מהנורמה הדמוקרטית או המוסרית נתקלה בציבור שלא רק מסכין, אלא מתגייס ומבצע.

אפילו השפה מגויסת: ישראלים שנהרגו במלחמה הם "נרצחים" (קטגוריה מוסרית של קורבן ואשמה), בעוד הצד השני הם "הרוגים" או "מחבלים". השפה מכריעה את הדיון עוד לפני שהתחיל, והאמפתיה מחולקת מראש

ההיסטוריה מלמדת ששלטון יכול להרחיק לכת רק עד המקום שבו הצייתנות הציבורית מציבה לו גבול, ובישראל – הגבול הזה נמחק בהתמדה על ידי מחנה ליברלי צייתן ו"ממלכתי" שהחליף את האחריות האזרחית במשמעת צבאית. כאשר הציבור בוחר מרצון "לא לדעת", לוותר על שקיפות ולקבל את מצב החירום כטבע שני, הוא מעניק למשטר "צ'ק פתוח" להמשך ההחרפה.

זוהי שותפות גורל אפלה: המשטר מספק את האידיאולוגיה של העימות, והציבור מספק את השקט התעשייתי ואת כוח האדם הנחוץ לתחזוקתו. ללא הוויתור מרצון של הציבור על זכותו לבלום ולחשוד, שגיונות השלטון היו נותרים כהזיות פוליטיות חולפות; בזכות הצייתנות, הם הפכו לתוכנית עבודה רצחנית ויציבה.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.