בזמן שמהדורות החדשות של 2026 ממשיכות להזין אותנו בסיסמאות על "ניצחון מוחלט", "הסרת האיום לצמיתות" ו"שינוי פני המזרח התיכון", כדאי שנבין את המנגנון התודעתי שמאפשר למשטרים לבצע פשעים מחרידים מבלי שהם יוגדרו ככאלה.

ההיסטוריון וחוקר הג'נוסייד א. דירק מוזס מציע בספרו "The Problems of Genocide" מראה שחורה ומפכחת: המושג "ביטחון קבוע" (Permanent Security) הוא המנוע המרכזי שמאחורי האלימות המודרנית. זוהי המלכודת שבה כולנו כלואים.

תמצית התיאוריה: ביטחון "רגיל" מול "קבוע"

כדי להבין את התהום שאליה אנו צונחים, עלינו להבחין בין שני מודלים של ביטחון:

2. ביטחון רגיל (Conventional Security): מודל תגובתי המתמקד בהגנה מפני איומים קיימים קונקרטיים ומוחשיים, תוך שמירה על מידתיות והבחנה בין לוחמים לאזרחים. מטרתו מוגבלת: השגת שקט או הרתעה, מבלי לשאוף לביטול מוחלט של האפשרות לאיום עתידי, אלא לאפשר תהליך של פעילות מדינית; מתוך הבנה שביטחון כשלעצמו אינו מצב סטרילי ויציב אלא ניהול מושכל של סיכונים.
3. ביטחון קבוע (Permanent Security): דחף מדינתי להשיג חסינות מוחלטת מאיומים, לא רק עכשיו אלא לנצח. זהו מצב תודעתי של פרנויה מובנית (Built-in Paranoia), שבו המדינה חשה באופן קבוע פגיעות קיומית והיא כל הזמן "נלחמת על עצם קיומה", ובוחרת ב"פתרונות סופיים" כדי למנוע איומים קיומיים פוטנציאליים עוד בטרם התגבשו.

ההיסטוריון וחוקר הג'נוסייד מוזס מציע מראה שחורה ומפכחת: המושג "ביטחון קבוע" הוא המנוע המרכזי מאחורי האלימות המודרנית. המלכודת בה אנו כלואים: דחף מדינתי להשיג חסינות מוחלטת ונצחית מאיומים

המנגנון הפופוליסטי: פחד ככלי לתחזוקת רודנות

כאן נחשף הקשר המרתק בין תיאוריית הביטחון לבין התהליך של "רודנות בחסות החוק". החזקת הציבור תחת פחד מתמיד של איום קיומי היא אחת הדרכים המרכזיות של משטרים פופוליסטיים להשתלט ולתחזק רודנות בחסות החוק.

כשהציבור משוכנע שהוא נמצא תמיד מרחק פסע מהשמדה, הוא מוכן לוותר על חירותו, על המוסר שלו ועל הדמוקרטיה שלו תמורת הבטחות השווא ל"ביטחון מוחלט". זהו בדיוק המנגנון שמאפשר למנהיגות קקיסטוקרטית להפוך את המדינה ל"סופר ספרטה" – חברה המקדשת את החרב כמענה יחיד, ובכך מבטיחה לעצמה שרידות פוליטית על חשבון העתיד של כולנו.

מדוע המשפט הבינלאומי נכשל בהגנה עלינו?

מוזס טוען שהמשפט הבינלאומי הפך למגן של הַמְּבַצְּעִים במקום של הקורבנות. הכשל טמון בדרישה להוכחת "כוונה להשמיד" כתנאי להגדרת רצח עם. מוזס טוען שהשואה הפכה למודל היחיד לרצח עם, וכל מה שלא נראה בדיוק כמוה – כמו רעב יזום, מצור, הרס תשתיות אזרחיות או הפצצות שטיח – נתפס כפעולה ביטחונית "סבירה". הדרישה הזו מאפשרת למדינות ליברליות להתחמק מאחריות לרצח אזרחים המוני בטענה שהן מבצעות "פעולת ביטחון לגיטימית" ושפגיעה באלפי חפים מפשע היא רק "נזק אגבי" מצער.

המילה "ביטחון" משמשת את המדינות, הליברליות כביכול, כמעטפת מוסרית שמאפשרת לבצע פשעים מבלי לקרוא להם בשמם.

מוזס טוען שהשואה הפכה למודל היחיד לרצח עם, וכל מה שלא נראה בדיוק כמוה – כמו רעב יזום, מצור, הרס תשתיות אזרחיות או הפצצות שטיח – נתפס כפעולה ביטחונית "סבירה", ופגיעה באלפי חפים מפשע – כנזק אגבי

המלכודת המוסרית: רישיון להרג ילדים ואימהות

עלינו להוקיע בשלילה גמורה את ה"ביטחון הקבוע הליברלי". בניגוד למשטרים אפלים שטובחים בשם הגזע, הליברליזם הביטחוני משתמש במילים יפות כמו "לחימה בטרור", "הגנה על הציוויליזציה" או "הסדר העולמי" כדי להצדיק אלימות המונית.

תחת הגיון המניעה מראש (Preemption), הכול הופך ללגיטימי:

• זה ההיגיון המפלצתי שמאפשר להצדיק הרג של ילדים, תחת הטיעון שהם "יגדלו להיות מחבלים פוטנציאליים לעתיד".
• זה ההיגיון שמאפשר פגיעה באימהות, בטענה שהן "יְיַלְּדוּ את הדור הבא של האויב".

זוהי אינה הגנה; זוהי אסטרטגיה של השמדה שמתחפשת לצורך ביטחוני רציונלי, למעטפת מוסרית של ביטחון.

אשליית הסטריליות ב-2026: מהגדה ועד איראן

השאיפה ל"סטריליות ביטחונית" – עולם נקי לחלוטין מאיומים – מובילה אותנו ישירות לחורבן:

בגדה המערבית: ציד המבוקשים האינסופי והניסיון "לנקות" את השטח באמצעים צבאיים בלבד, ללא גרם של מחשבה מדינית, אינו מביא שקט. הוא רק מקרב אלינו את אינתיפאדה 3.

בלבנון מול חזבאללה: הניסיון להסיר את האיום "אחת ולתמיד" מוביל למחיקת כפרים שלמים. ויתרנו על הרתעה וניסיון ליצירת שכנות טובה בעזרת כוחות בינלאומיים, לטובת לוגיקה שרואה בלבנון כולה זירה שיש לנקות סטרילית, במחיר חורבן אנושי עצום.

מול איראן: המערכה נגררת למלחמה טוטאלית תחת הגיון ה"חיסול באיבו".

זוהי אינה הגנה; זוהי אסטרטגיה של השמדה שמתחפשת לצורך ביטחוני רציונלי, למעטפת מוסרית של ביטחון. השאיפה ל"סטריליות ביטחונית" – עולם נקי לחלוטין מאיומים – מובילה אותנו ישירות לחורבן

הבטחת ה"סופר ספרטה" של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מדינה שחיה לנצח על חרבה, היא הביטוי המזוקק לוויתור על השפיות לטובת "ביטחון קבוע" שבו הכוח הצבאי הוא המענה היחיד והנצחי.

העולם כבר לא קונה את המעטפת המוסרית הזו, והמעמד הבינלאומי של ישראל קורס ככל שאנו שוקעים עמוק יותר בתוך הפרנויה המובנית של ה"ביטחון הקבוע".

האויב הוא לא "השכן": מלכודת הקיצונים

הטרגדיה היא שאימצנו את הלוגיקה של הקיצונים ביותר. חזבאללה וחמאס הם ארגוני טרור רצחניים שאינם מייצגים את השכן הלבנוני או הפלסטיני שלנו – בדיוק כשם שנערי הגבעות והקיצוניות הדתית ("הטרור היהודי") אינם מייצגים את הרוב הישראלי השפוי. כשאנחנו מתייחסים לכל האוכלוסייה כאיום קיומי שיש למחוק לצמיתות, אנחנו הופכים בעצמנו לתמונת ראי של האויב הכי גרוע שלנו.

לסיכום: הביטחון המרבי מושג באמצעים מדיניים

עלינו להבין פעם אחת ולתמיד: הביטחון המרבי מושג באמצעים מדיניים, לא דרך כוונת הרובה בלבד. השאיפה ל"סופר ספרטה" ולסטריליות ביטחונית היא מרדף אחרי הרוח שמוביל לבית קברות המוני.

ביטחון אמיתי דורש פעילות מדינית אמיצה שנועדה להתמודד עם עוינות בדרכים דיפלומטיות, יצירת בריתות ובניית אופק של תקווה ואינטרסים, כלכליים ואחרים, שיפרידו בין רוב האוכלוסייה לבין הקיצונים.

הבטחת ה"סופר ספרטה" שחיה לנצח על חרבה, היא ביטוי לוויתור על שפיות לטובת כוח צבאי כמענה יחיד ונצחי. העולם כבר לא קונה את המעטפת המוסרית הזו, ומעמד ישראל קורס ככל שאנו שוקעים בפרנויה המובנית

בעוד שביטחון "רגיל" שואף ללמוד איך לחיות לצד איומים ולנהל אותם במינימום אלימות, הביטחון ה"קבוע" שואף לעולם שבו השקט מושג רק דרך חורבן.

האם נמשיך לבחור בחרב שתאכל אותנו, או שנחזור לשפיות מדינית לפני שיהיה מאוחר מדי?

מבוסס על ניתוח משנתו של א. דירק מוזס (2021) ועל המציאות המדממת של 2026.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.