מרכז אדוה למחקרים חברתיים פרסם לאחרונה מחקר על פינוי העקורים מעוטף עזה וגבול הצפון. המחקר מצביע על פיזור גדול של חלק מקהילות העקורים ברחבי הארץ.
המחקר מבוסס על ניתוח נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שחלקם פורסמו בידי הלשכה וחלקם הועברו לחוקרות מרכז אדוה. עד כה פורסמו נתונים על מספר התושבים שפונו מכל יישוב ומספר התושבים שנקלטו ביישובים שונים. המחקר בדק כמה תושבים מכל יישוב מפונה הגיעו לכל יישוב קולט.
החוקרות, ד"ר שני בר־און ממן ותהילה שרעבי, ציינו במחקר:
"פינוי האוכלוסייה המתמשך יצר בישראל סדר מרחבי חדש. המדינה עברה 'קיפול' שיצר בה מרקם מרחבי וחברתי שונה ממה שהיה לפניו, עם השלכות מרחיקות לכת על חיי המפונים. הדוגמה המאלפת ביותר היא קרית שמונה: מאז אוקטובר העיר התפזרה ביותר מ־180 יישובים שונים […]
"חלק מהיישובים, בעיקר הקטנים והשיתופיים, פונו במשותף למקום אחד, למעט פרטים שהעדיפו או נאלצו להתפנות למקום אחר […] אבל גם חלק מהקיבוצים והמושבים פוזרו. קיבוץ אילון, למשל, פוזר בין 39 יישובים שונים […] חמישה יישובים שונים קלטו יותר מ־100 מתושבי אילון כל אחד.
"צורות הפינוי מושפעות ממאפייני יישוב המקור – הגודל ומידת הלכידות והארגון טרם המלחמה. יישוב שפונה באופן מפוזר יתקשה לשמר תחושת שייכות לקהילה והמשכיות לקראת החזרה. סביר כי רבים מאנשיו כבר היגרו ממנו דה פקטו, אם כי לא דה יורה (לא שינו כתובת במשרד הפנים)".
נטל כבד על יישובים שקלטו המוני עקורים
לפי המחקר, "יותר מאחוז מאוכלוסיית המדינה פונתה מביתה. אך דפוסי הקליטה אינם אחידים. יש מקומות – בעיקר אלה שיש בהם מלונות וחדרי אירוח – שקלטו אוכלוסייה הגדולה על מידותיהם במאות אחוזים; יש כאלה שלא נקלטה בהם אוכלוסייה כלל".
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהועברו למרכז אדוה ומופיעים במחקר, כ־4,200 מעקורי קרית שמונה (כ־21% מהעקורים תושבי העיר) נקלטו בתל אביב־יפו; כ־4,100 תושבים (20% מהתושבים) נקלטו בטבריה; 1,350 (כ־7%) בירושלים; 1,230 (6.2%) באילת; 1,033 (5.2%) בנתניה.
כ־4,200 מעקורי קרית שמונה (כ־21% מהעקורים תושבי העיר) נקלטו בתל אביב־יפו; כ־4,100 תושבים (20% מהתושבים) נקלטו בטבריה; 1,350 (כ־7%) בירושלים; 1,230 (6.2%) באילת; 1,033 (5.2%) בנתניה
יישובים נוספים שבהם נקלטו יותר מ־100 מתושבי קרית שמונה הם חדרה, הרצליה, רעננה, פתח תקווה ורמת גן; קיבוץ חפץ חיים בשפלה; קיבוץ גינוסר והמושבה מגדל בגליל התחתון; קיבוץ עין גב בגולן; חצור הגלילית, צפת, יסוד המעלה, איילת השחר ורמות בגליל העליון, שנמצאים תחת ירי יום־יומי מלבנון.
לפי המחקר, תושבי מטולה התפזרו בין 41 יישובים (שבכל אחד מהם נקלטו לפחות חמישה מתושבי היישוב). 38% מעקורי מטולה (626 מ־1,636 התושבים שהתפנו מהיישוב) עברו לטבריה; 11% מהעקורים (כ־180 איש) עברו לתל אביב. השאר התפזרו בין ירושלים, אילת, עפולה, נתניה, הרצליה, חיפה, ראש פינה, חצור הגלילית ועוד.
המחקר מציין כי הפינוי הגדיל את אוכלוסיית המועצה האזורית תמר, שבה נמצאים מלונות ים המלח, ב־397%; אילת הגדילה את אוכלוסייתה ב־33%; טבריה ב־21%; המושבה מגדל ב־46%; ראש פינה ב־15%; מצפה רמון ב־13%; המועצות האזוריות עמק הירדן, הערבה התיכונה וחבל אילות הגדילו את אוכלוסייתן עם הפינוי ב־22.5%, 11.3% ו־9% בהתאמה.
הפינוי הגדיל את אוכלוסיית המועצה האזורית תמר, שבה נמצאים מלונות ים המלח, ב־397%; אילת הגדילה את אוכלוסייתה ב־33%; טבריה ב־21%; המושבה מגדל ב־46%; מצפה רמון ב־13%
הערים שקלטו את מספר העקורים הגדול ביותר הן אילת, שקלטה כ־18 אלף עקורים; תל אביב־יפו, שקלטה כ־15 אלף; ירושלים, שקלטה כ־12 אלף; וטבריה, שקלטה כ־11 אלף עקורים.
המחקר מציין כי יישובים מרוחקים "גדלו בצורה תלולה עם הפינוי […] התשתיות באזורים אלה מותאמות לכמות אוכלוסייה קטנה, והתוספת גוזרת קושי תשתיתי ניכר על הרשות הקולטת – פינוי פסולת, ביוב וכו', נוסף על הטיפול הישיר בפליטים/ות".
הפיזור היה גדול יותר בפינוי יישובי הצפון מאשר בפינוי הדרום. מבין יישובי הצפון פוזרו אפילו קיבוצים קטנים; ואילו בדרום התפזרו תושבי הערים שהתפנו, אך ברוב הקיבוצים והמושבים בדרום, רוב התושבים עברו כקהילה למקום אחד או לשניים–שלושה מקומות.
לדברי שרעבי: "פיזור האוכלוסייה נמשך זמן רב, בעיקר של העקורות והעקורים מהצפון, שפוזרו יותר מהעקורים בדרום – ורובם לא חזרו ולא עברו למגורי ביניים. הפיזור הולך והופך לפירוק של הקהילות. יש גם הרבה שעברו שוב ושוב. זאת עקירה של בני אדם מהסביבה החברתית והמערכות התומכות שלהם".
"פיזור האוכלוסייה נמשך זמן רב והולך והופך לפירוק של קהילות. המדינה נעדרת ומי שנמצא שם הן הרשויות המקומיות. הן דואגות לצרכי החינוך והרווחה שלהם עד גבול יכולתן, אבל הוא מוגבל. המדינה חייבת לעזור להן"
השאיפה של המדינה, ושל רוב העקורים, היא שהם יחזרו בהקדם לבתיהם, אבל התארכות המלחמה והאיומים הביטחוניים לא מאפשרים זאת. מה הפתרון?
"צריך לשנות את התפישה ממדיניות של פינוי, שבה מעבירים אותם למקומות שנחשבים זמניים, למדיניות של שיקום, בדגש על האפשרות שלהם להשתקם היכן שהם רוצים ורוצות, ולאו דווקא במקומות שפונו מהם.
"המדינה צריכה לקחת אחריות. היא נעדרת. ומי שנמצא שם הן הרשויות המקומיות הקולטות והמפונות. הרשויות דואגות לצרכי החינוך והרווחה של התושבים עד גבול היכולת שלהן, אבל הוא מוגבל. המדינה חייבת לעזור להן.
"הרשויות צריכות לסייע לכל אדם שפונה ולבנות איתו תוכנית שיקום, שתכלול פתרון דיור, תעסוקה, חיים חדשים. בתוך, או מחוץ, לקהילה שאליה הוא שייך, לבחירתו. חלק מהעקורים לא מתפקדים, וצריך לאתר אותם ולתמוך בהם.
"ברמת הקהילה, הרשויות צריכות לאפשר לקהילות לבחור בעצמן את המשך דרכן – ולא להחליט בשבילן".
מנהלת תקומה היא רשות של המדינה שאמורה לבצע את מה שאת אומרת לגבי העקורים מעוטף עזה.
"מנהלת תקומה מטפלת רק במי שנשארים עם הקהילה ויחזרו איתה ליישובים המקוריים, ורק בעוטף. אין לה, ולשום גוף אחר, אחריות על העקורים מהצפון. לגבי הבחירה של הקהילות על עצמן – לפי הצעת חוק פיתוח ושיקום חבל תקומה, הממשלה תוכל לקבל החלטות על עתיד היישובים בלי לשאול את התושבים". (הצעת החוק לא נכנסה עד כה להליך חקיקה, ת"ג).
גורם במנהלת תקומה אמר בתגובה: "אנחנו מטפלים בשיקום היישובים שנפגעו בלחימה כי הבנו שזה לא נכון, מוסרית ופרקטית, לשלוח את התושבים להתמודד בן אדם, בן אדם מול מס רכוש וקבלני בנייה. הם לא במצב לטפל בזה. מה גם שאי אפשר לשקם כל בית בפני עצמו, השיקום הוא פרויקט הנדסי שלם.
"אין לנו שום כוונה לקבל החלטות על עתיד הקיבוצים והמושבים. מי שיחליט אם לבנות את הבתים במקומות שבהם היו או להעביר אותם, אם תהיה הנצחה בתוך היישובים, וכל החלטה אחרת – הם אך ורק התושבים"
"אבל אין לנו שום כוונה לקבל החלטות על העתיד של הקיבוצים והמושבים. מי שיחליט אם לבנות את הבתים במקומות שבהם היו או להעביר אותם, אם להעביר את היישובים למקום אחר או לשחזר אותם כמו שהיו, אם תהיה הנצחה בתוך היישובים, וכל החלטה אחרת, הם אך ורק התושבים. גם אם היינו רוצים, החוק לא מאפשר לנו לבוא לנכס של בן אדם ולהחליט בשבילו – ואין לנו שום רצון כזה".
לזמן ישראל נודע כי במנהלת תקומה שואפים להקים גוף שיסייע בטווח הבינוני והארוך בשיקום ומציאת פתרונות דיור, תעסוקה וחינוך לעקורים מעוטף עזה, שהם נפגעים ישירים של הטבח (פצועים, חטופים וקרובי משפחותיהם, משפחות שכולות ופגועי נפש), שמרגישים שאינם יכולים לחזור לבתיהם בעוטף. במנהלת סירבו להגיב או להתייחס לנושא.
"איך אפשר לחזור במצב כזה?"
באוקטובר אשתקד פונו ונמלטו כ־130 אלף תושבים מבין כ־150 אלף תושבי היישובים שהוחלט לפנות אותם באופן מאורגן – קרית שמונה, שלומי, שדרות, ועשרות יישובים קטנים בעוטף עזה וגבול הצפון.
המספר הזה לא כולל רבבות תושבים – לפי הערכות שפורסמו, כ־50 אלף – שברחו מיישובים שלא הייתה החלטה לפנותם: אשקלון, אופקים, נהריה ויישובים קטנים רבים בצפון.
רובם הגדול של העקורים עברו באוקטובר לבתי מלון, אך מאז רובם יצאו מהם. לפי המחקר של אדוה ומחקר של הכנסת, כ־24 אלף עקורים נמצאו במלונות בסוף יוני
רובם הגדול של העקורים מהיישובים שפונו באופן מאורגן עברו באוקטובר לבתי מלון, אך מאז רובם יצאו מהם. לפי מחקר של מרכז המידע ומחקר של הכנסת שהתבסס על נתונים של משרד התיירות ופורסם לאחרונה, כ־24 אלף עקורים נמצאו במלונות בסוף יוני.
על אלה נמנו כ־9,750 עקורים מקרית שמונה (כ־40% מתושבי העיר); כ־7,000 עקורים משאר יישובי גבול הצפון; כ־2,000 עקורים משדרות (כ־6% מתושביה, בעיקר גמלאים) וכ־3,200 ממושבי וקיבוצי העוטף (כ־12% מאוכלוסייתם).
לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, העקורים היו מפוזרים ביוני בכ־420 בתי מלון בכ־100 רשויות מקומיות. המחקר מציין: "מרבית המפונים מהדרום שוהים יחד במלון אחד, ואילו מרבית המפונים מהצפון שוהים בקבוצות של כמה עשרות במלונות שונים".
אבל רוב העקורים שעזבו את בתי המלון לא חזרו לבתיהם. חלקם כן. בפברואר הותר לתושבי שדרות ורוב יישובי עוטף עזה – אלה שבמרחק של יותר מארבעה קילומטרים מהגבול – לחזור לבתיהם; ההערכה היא שרובם עשו זאת.
בשדרות נרשמה נוכחות של כ־70% מהתלמידים בבתי הספר עם פתיחתם מחדש בתחילת מרץ, ושל כ־90% בסוף שנת הלימודים. בקיבוצים ובמושבים שהותר לחזור אליהם נרשמה נוכחות דומה. אפילו בקיבוץ בארי הסמוך לגבול, שתושביו חוו זוועות, כ־100 מכ־850 התושבים שנותרו בחיים חזרו לבתיהם (בניגוד להנחיות צה"ל).
בסך הכול במנהלת תקומה מעריכים כי כשני שלישים מתושבי עוטף עזה חזרו עד יולי לבתיהם (או שכלל לא התפנו מהם). במקביל, רוב התושבים בשבעה מבין 11 היישובים בעוטף שנהרסו בטבח ושעדיין לא הותר לחזור אליהם, כבר עברו למגורים ש"תקומה" הקימה להם, שבהם יגורו עד שיוכלו לחזור לבתיהם.
אבל כ־15 אלף מהעקורים מהדרום לא חזרו לבתיהם או עברו למגורי שלב הביניים, ורק כ־5,000 מהם נשארו בבתי המלון. הרשויות אינן יודעות היכן נמצאים כל השאר; הם התנתקו מקהילותיהם והתפזרו. לפי הערכות בקיבוצים, רוב התושבים שגרו בהם בשכירות התנתקו מהם.
כ־15 אלף מהעקורים מהדרום לא חזרו לבתיהם ורק כ־5,000 נשארו במלונות. השאר התפזרו. מהצפון, מתוך כ־75 אלף עקורים, רק אלפים בודדים חזרו לבתיהם ופחות מ־20 אלף נשארו במלונות; השאר התפזרו
ואילו מהצפון, מתוך כ־75 אלף עקורים, רק אלפים בודדים נשארו בבתיהם או חזרו אליהם (בעיקר מיישובים ערביים), ופחות מ־20 אלף נשארו בבתי המלון. השאר, בסביבות 50 אלף עקורים, התפזרו ברחבי הארץ (או עברו לחו"ל).
חלק מהעקורים שהתפזרו גרים אצל קרובי משפחה, אחרים (כנראה רובם) שכרו דירות. רובם רשמו את ילדיהם לבתי ספר במקומות שעברו אליהם לקראת שנת הלימודים הבאה.
עקורים מהצפון ומ־11 היישובים הפגועים בדרום, שאינם נמצאים במלונות או במגורים של שלב הביניים, מקבלים קצבה של 200 שקל ליום למפונה מבוגר ו־100 לילד. תשלום הקצבה אמור להסתיים ב־15 באוגוסט לעקורי הדרום וב־31 באוגוסט לעקורי הצפון. התשלום כבר היה אמור להסתיים והוארך. ברשויות השונות המעורבות בנושא מעריכים שאם המלחמה תימשך, גם התשלום יוארך.
הטענה שהמדינה מתנערת מאחריותה כלפי עקורים שאינם יכולים, או רוצים, להישאר עם הקהילות שלהם, נשמעת גם מהעקורים עצמם. לדברי חברת כפר עזה, ח"כ לשעבר ואל"ם במילואים נירה שפק, המרכזת פניות ציבור של עקורים מול הרשויות: "רוב התושבים רוצים לחזור, אבל חלקם לא מסוגלים. הרוב ממשיכים איתנו במלונות ובמגורי הביניים, אבל לא כולם.
"רוב התושבים רוצים לחזור, אבל חלקם לא מסוגלים. הרוב ממשיכים איתנו לפתרונות הביניים, לא כולם. אנחנו לפני שנת לימודים, ההורים צריכים לדעת איפה לרשום את הילדים. הממשלה לא לוקחת עליהם אחריות"
"במבצעים קודמים לא החזירו אותנו לבתים עד שהלחימה הסתיימה לחלוטין. יש ירי רקטי, כוחות צבא בכל האזור, איך אפשר לחזור לחיות במצב כזה? אפילו את פעילות הרכבת לשדרות עצרו כי היא מסוכנת.
"אנחנו לפני פתיחת שנת הלימודים, ההורים צריכים לדעת איפה לרשום את הילדים. שכר הדירה עולה בחוסר פרופורציה ויש ארנונה, גנים, תשלומים שצריך לשלם. הממשלה לא לוקחת עליהם שום אחריות. אנחנו אלה שנאבקים בשבילם, מנסים למצוא בכוחות עצמנו הסדרים מול מערכת החינוך וכל הבירוקרטיות.
"המשימה הראשונה במעלה בשיקום שלנו היא לא ליצור מבני בטון ותשתיות, אלא להחזיר את אלו שנעקרו – ואפשר להחזיר אותם רק בקצב שלהם".
חלק מהבעיה בטיפול בעקורים שהתנתקו מקהילותיהם היא שלמדינה אין מידע לגביהם. ככל הידוע, אף גוף לא עוקב ובודק לאן עברו העקורים הללו; כמה מהם גרים בשכירות וכמה אצל קרובים; כמה מהם עובדים במקומות שבהם עבדו לפני המלחמה, כמה מצאו עבודות חדשות וכמה מובטלים.
המחקר של מרכז אדוה מציין:
"אף שאנו עדים לסדר חדש שנכפה עלינו, המיפוי שלו עדיין חלקי ביותר. נתונים על ריכוזי האוכלוסיות של המפונים.ות ביישובים השונים בישראל והמענים הניתנים להם בתחומים השונים לא מתפרסמים באופן שיטתי בידי שום גוף, ומונעים מאיתנו לקבל תמונה שלמה ביחס למחיר החברתי שגובה הימשכות המלחמה מאזרחי ישראל".
לדברי שרעבי: "חלק מהתנערות המדינה מהאחריות שלה זה שהיא לא נותנת לנו שום תמונת מצב. אני לא חושבת שזה מקרי שהמידע הזה לא מתפרסם, וכנראה אפילו לא נאסף. למדינה אין פתרונות. היא נכשלה – והיא לא רוצה להודות בכך".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו