העולם שאחרי איראן

ההשלכות המיידיות של מלחמת ישראל-ארצות הברית באיראן כבר ניכרות בשטח. התבססותם הגוברת של כטב"מים וטילים כאמצעי הלחימה הדומיננטיים בשדה הקרב; הסכנה המוחשית לכלכלה העולמית כתוצאה מהאיומים על צווארי בקבוק ימיים קריטיים, דוגמת מצרי הורמוז ובאב אל-מנדב; וכשלי העומק במערך הרכש הביטחוני של ארצות הברית – כל אלו כבר זכו לתשומת לב ציבורית נרחבת, ובצדק גמור.

אולם, ככל שההתפתחויות הללו דרמטיות כשלעצמן, לסכסוך עם איראן עשויות להיות השלכות רחבות וארוכות טווח פי כמה. מדובר בשינויים תהליכיים שעשויים לחולל תמורה של ממש לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו. ייתכן בהחלט שבעוד עשרות שנים נביט לאחור על המלחמה הזו כעל קו פרשת מים היסטורי – אירוע שעיצב מחדש ומן היסוד את מה שנחשב עד כה לעקרונות ברזל בגאופוליטיקה המודרנית.

אומנם, אידיאלי היה לזהות את נקודות השבר הפוטנציאליות הללו עוד לפני פרוץ המלחמה. ועם זאת, ייתכן שעדיין לא מאוחר מדי לפעול כדי לנתב אותן לכיוונים פחות הרסניים. כרגיל, הצעד הראשון וההכרחי ביותר הוא עצם ההכרה בכך ששינויים טקטוניים כבר מתרחשים ממש עכשיו לנגד עינינו.

מדינות המפרץ יוזמות – ומובילות למלחמות נוספות

הדיון הציבורי שפע בפרשנויות על טכנולוגיות הלחימה החדשות שהמלחמה באיראן הביאה לקדמת הבמה, תוך שארצות הברית בחרה להתמקד בעיקר במערכות הגנה. האמריקאים עמדו פעורי פה לנוכח ביצועיהם המזהירים של המיירטים המערביים, ובה בעת נתקפו חרדה נוכח ההידלדלות המהירה של המלאים שלהם.

מדינות המפרץ הפרסי – וככל הנראה יחד עימן גם שורה של מעצמות בינוניות וקטנות החשות מאוימות – הפיקו מהעימות הזה לקח שונה בתכלית: ההגנה הטובה ביותר, מתברר מחדש, היא פשוט התקפה חזקה

אולם מדינות המפרץ הפרסי – וככל הנראה יחד עימן גם שורה של מעצמות בינוניות וקטנות החשות מאוימות – הפיקו מהעימות הזה לקח שונה בתכלית: ההגנה הטובה ביותר, מתברר מחדש, היא פשוט התקפה חזקה.

איש חיל האוויר האמריקאי עומד בסמוך לסוללת טילי פטריוט בבסיס האוויר הנסיך סולטאן באל־ח'רג', במרכז סעודיה, 20 בפברואר 2020 (צילום: Andrew Caballero-Reynolds/Pool via AP)

המיירטים מתוצרת ארה"ב, ישראל, אירופה ודרום קוריאה הציגו ביצועים יוצאי דופן כשהפילו טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים איראניים. בשילוב עם העליונות האווירית המערבית (שהשמידה כטב"מים באוויר ושיבשה שיגורי טילים מהקרקע), איראן הצליחה להסב למטרותיה נזק קטן לאין שיעור מזה שהייתה זורעת לולא מערך ההגנה. בשורה התחתונה, מערכות ההגנה האווירית הוכיחו את עצמן כיעילות להפליא. וזהו הישג עצום.

הבעיה היא שההצלחה הזו רחוקה מאוד מלהיות מספקת. כטב"מים, טילי שיוט, ואפילו טילים בליסטיים (במידה מסוימת), הם אמצעי לחימה זולים באופן יחסי, וקלים משמעותית לייצור המוני, אחסון, הסתרה ושיגור – בטח בהשוואה למיירטים המתוחכמים והיקרים שארה"ב ובעלות בריתה נאלצות לשגר לעברם.

פער כלכלי וטקטי זה אפשר לאיראן להמשיך לייצר ולשגר חימוש ללא הפסקה לעבר מטרות במפרץ, בירדן ובישראל. גם כאשר מערכות ההגנה מיירטות בהצלחה כ-90% מהאיומים – אותם 10% שחודרים את מעטפת ההגנה הם עשרה אחוזים יותר מדי.

נראה כי רק האוכלוסייה בישראל מורגלת ועמידה מספיק למתקפות מסוג זה, והתשתיות שלה ממוגנות די הצורך כדי שלא לשתק את המדינה נוכח מתקפות הנגד האיראניות. לעומת זאת, במדינות המפרץ התמונה שונה לחלוטין: התברר כי רמות נזק זהות שם הן בגדר אסון כלכלי.

נראה כי רק האוכלוסייה בישראל מורגלת ועמידה מספיק למתקפות מסוג זה, והתשתיות שלה ממוגנות די הצורך כדי שלא לשתק את המדינה נוכח מתקפות הנגד האיראניות. לעומת זאת, במדינות המפרץ התמונה שונה

חברות אנרגיה, ענקיות ספנות ותאגידי ביטוח נרתעים כולם מהאפשרות להמשיך ולפעול תחת עננה קבועה של מתקפות איראניות, גם אם סטטיסטית למעלה מ-90% מהן מסוכלות. אותם עשרה אחוזים שחדרו זרעו נזק פיזי משמעותי, וחשוב מכך – הרס פסיכולוגי כבד. הם העמידו בסימן שאלה קיומי את המודל החברתי-כלכלי השברירי שעליו מושתתות מדינות המפרץ כיום, ועליו הן בונות את עתידן.

להבות עולות ממתקן של ענקית הנפט של ערב הסעודית ארמקו מדרום לריאד. 3 באוקטובר 2026 (צילום: AFP)

כלכלות המפרץ המודרניות נבנו כולן על יסוד ההנחה שהמרחב הגאוגרפי שלהן יהווה מקלט בטוח, יציב ושליו למסחר בינלאומי, להפקת פחמימנים ולתיירות יוקרה. מתקפות הטילים והכטב"מים האיראניות ניפצו באחת את האשליה הזו, וזעזעו את ענפי האנרגיה, התעשייה, הסחר, הפיננסים והתיירות באזור כולו.

מי יעז להשקיע מיליארדים, להקים מפעלים או לתכנן חופשה במדינות שמותקפות תקופתית מהאוויר, אפילו אם רוב האיומים מיורטים? איזה תאגיד בינלאומי ירצה לנהל עסקים, לייבא נפט או להשקיע הון במקום שבו פעמיים בשבוע נשמעים פיצוצים בשמיים – גם אם אלו קולות "חיוביים" של מערכות הגנה בפעולה?

ברמה מסוימת, ממשלות המפרץ הפנימו זאת. אולם לפני המלחמה, הן נשענו על ההנחה המנחמת שאיום התגובה המסיבית מצידה של ארה"ב (או מצידה של ישראל, בעקבות "הסכמי אברהם") יהווה חומת מגן שתרתיע את איראן ותגביל משמעותית את היקף התקיפות שלה. הן הניחו שמערכות ההגנה המקומיות יידרשו להתמודד, לכל היותר, עם מטחי "הצלת כבוד" מצומצמים מצד טהרן.

הן סמכו על איפוק היסטורי שאיראן אכן הפגינה בעבר, כולל במלחמה הקצרה של יוני 2025. טהרן נזהרה משום שתמיד חיה תחת החשש שפעולה אגרסיבית מדי תוביל בהכרח למבצע אמריקאי נרחב להפלת משטר האייתולות.

מדינות המפרץ סמכו על איפוק היסטורי שאיראן אכן הפגינה בעבר. טהרן נזהרה משום שתמיד חיה תחת החשש שפעולה אגרסיבית מדי תוביל בהכרח למבצע אמריקאי נרחב להפלת משטר האייתולות

אלא שבמלחמה הנוכחית, התרחש מהפך לוגי: ארצות הברית ניסתה לחולל שינוי משטר באיראן, נכשלה בכך, ובעקבות זאת הסירה את האופציה הזו כליל מסדר היום שלה. בכך, וושינגטון הפכה את משוואת ההרתעה על ראשה.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ עם שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו וראשת סגל הבית הלבן סוזי ויילס בחדר המצב באחוזת מאר-א-לאגו בפאלם ביץ', פלורידה, במהלך המתקפה המשולבת עם ישראל על איראן, 28 בפברואר 2026 (צילום: חשבון ה-X של הבית הלבן)

איראן הבינה שהיא מסוגלת כעת לאיים באופן ישיר ובוטה על כלכלות המפרץ, ולהחזיק את הכלכלה העולמית כולה כבת ערובה באמצעות חסימת מצרי הורמוז – וכל זאת מבלי לחשוש לשרידותו של המשטר בטהרן.

האמריקאים יודעים היטב שאין ביכולתם לחולל חילופי שלטון באיראן באמצעות תקיפות אוויריות בלבד. במקביל, אין להם כיום (ועדיין) שום רצון פוליטי לשלוח למערכה את כוחות הקרקע האדירים שיידרשו כדי להשיג זאת בוודאות. משהוסרה חרב שינוי המשטר מעל ראשה, איראן היא זו שהוכיחה כי בכוחה להרתיע את ארה"ב וישראל מתקיפות, לפחות באותה המידה שבה הן מסוגלות להרתיע אותה מתקיפת המפרץ.

המציאות הזו – שבה למדינות המפרץ יש כיום ספקות כה עמוקים ומהותיים באשר ליכולתן להישען על ארה"ב (או ישראל) כגורם מרתיע מול איראן – היא מבחינתן בלתי נסבלת. זו בדיוק הסיבה שכולן דוהרות כעת לרכוש, או שוקלות לייצר, ציים עצומים של כטב"מים וטילים משל עצמן.

ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטאר וכווית – כולן רוכשות כטב"מים מתקדמים מטורקיה. הסעודים אף הגדילו לעשות ופועלים כעת בשיתוף תאגידים אמריקאיים במטרה להתחיל לייצר אלפי כטב"מים באופן עצמאי. במקביל, האמירויות מנהלות מגעים קדחתניים לרכישת כטב"מים וידע טכנולוגי לייצורם מישראל, מסין ומאוקראינה. קטאר ובחריין אינן נשארות מאחור ופועלות באותו הכיוון.

ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטאר וכווית – כולן רוכשות כטב"מים מתקדמים מטורקיה. הסעודים אף הגדילו לעשות ופועלים כעת בשיתוף תאגידים אמריקאיים במטרה להתחיל לייצר אלפי כטב"מים באופן עצמאי

יש שיטענו כי מאזן אימה מחודש יכפה "שלום קר" וזהיר על יריבים החמושים עד שיניהם משני עברי המפרץ, בדומה למצב שנוצר בין ארה"ב לברית המועצות בימי המלחמה הקרה. אולם בתרחיש הנוכחי, ההסתברות לתוצאה מעין זו קלושה.

כטב"ם תקיפה רב-משימתי מסוג "באירקטאר אקינג'י", המיועד לשהייה ממושכת בגובה רב ומיוצר על ידי חברת הביטחון הטורקית באייקר, מוצג מחוץ למרכז הלאומי לטכנולוגיה על שם אוזדמיר באירקטאר באיסטנבול. 3 בספטמבר 2026 (צילום: Ozan KOSE / AFP)

כפי שציין בזמנו האסטרטג ברנרד ברודי ב-1946, מה שהפך את המאזן הגרעיני לכלי אפקטיבי כל כך לשמירת השלום היה טבעו המוחלט והחד-משמעי של הנשק הגרעיני. איש לא יכול היה לטעות או להקל ראש בהשלכות האפוקליפטיות של פיצוץ גרעיני בודד בשטחו – קל וחומר כמה עשרות. אך כאשר גם למדינות המפרץ וגם לאיראן יהיו ארסנלים של אלפי כטב"מים וטילים קונבנציונליים, הוודאות הברורה של "השמדה הדדית מובטחת" פשוט לא תהיה קיימת.

במקום לייצר הרתעה, סביר להניח שמאגרי הנשק הללו דווקא יהוו קטליזטור לעימותים אלימים נוספים. איראן תצפה מקרוב במדינות המפרץ המנסות לפתח יכולות תקיפה עצמאיות, ותרצה להוכיח להן בזמן אמת שהכוחות הללו לא יספיקו כדי להגן עליהן או להרתיע אותה מפעולה.

הקיצונים המחזיקים כיום בהגה השלטון בטהרן יבקשו להבהיר למלכי המפרץ השמרנים, כי איראן מסוגלת לספוג כאב ונזק בקנה מידה עצום פי כמה ממה שהם מסוגלים להכיל. לכן, איראן תחפש באופן פעיל תירוצים והזדמנויות לתקוף במפרץ, רק כדי לקבע את המשוואה הזו.

מדינות המפרץ, בתורן, ירגישו מחויבות להגיב באש כדי לאותת שאינן מוכנות לספוג בשקט, וכי ביכולתן לגבות מחיר כואב בחזרה. ארה"ב, מצידה, עשויה בהחלט לבחור באופציית ההימנעות וההסתגרות, מחשש שכל התערבות מצידה לטובת המפרציות תגרור את איראן לסגור הרמטית את מצרי הורמוז.

כל הדינמיקה המסוכנת הזו מצביעה על עתיד רווי בחילופי מהלומות טילים וכטב"מים. כל צד ינסה לשכלל את יכולותיו, לחפש בפינצטה נקודות תורפה אצל היריב ולנצל אותן, תוך הפגנת נחישות ועוצמה

כל הדינמיקה המסוכנת הזו מצביעה על עתיד רווי בחילופי מהלומות טילים וכטב"מים. כל צד ינסה לשכלל את יכולותיו, לחפש בפינצטה נקודות תורפה אצל היריב ולנצל אותן, תוך הפגנת נחישות ועוצמה.

טילי "זולפיקאר" מתוצרת מקומית מוצגים בתערוכה זמנית של הכוחות החמושים מול אנדרטת החירות בטהרן, איראן. 29 ביולי 2026 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

ואם התחזית הזו אינה קודרת מספיק, קיימת סכנה עמוקה אף יותר. ברגע שמדינות המפרץ יחזיקו לראשונה ביכולת המעשית להקרין כוח צבאי משמעותי הרחק מעבר לגבולותיהן – יכולת שמעולם לא הייתה להן במאה השנים האחרונות – הן צפויות להתחיל להשתמש בה. ומה שיותר מדאיג: הן ישתמשו בה כדי לקדם יעדים שלא בהכרח יתיישבו עם האינטרסים של ארצות הברית.

ההיסטוריה של המפרץ מוכיחה זאת היטב. בשנות ה-70, כשארה"ב חימשה את השאה האיראני מתוך תקווה שיהפוך ל"שוטר האזורי" ויקל את העומס על וושינגטון, הוא מיהר לנצל את כוחו הצבאי החדש למהלכים שהאמריקאים ממש לא אהבו. בין היתר, הוא תמך אקטיבית בכורדים נגד סדאם חוסיין, ופלש לאיים במפרץ השייכים לאיחוד האמירויות.

באופן דומה, בעשור האחרון ובגיבוי אמריקאי שקט, איחוד האמירויות פיתחה יכולות מוגבלות להפעלת כוח צבאי מעבר לים. היא מיהרה להשתמש ביכולות הללו כדי לבחוש ולהשפיע בתימן, בלוב, בסודאן ובקרן אפריקה – לעיתים קרובות תוך התנגשות חזיתית עם המדיניות האמריקאית הרשמית.

לראשונה בהיסטוריה המודרנית, מדינות המפרץ רוכשות יכולות צבאיות התקפיות של ממש. אפשר לכבס את המילים ולקרוא לזה "חלוקת נטל", ואולי זה אפילו יפטור את ארה"ב מהחובה להגן פיזית על משאבי האנרגיה הקריטיים שלהן. אולם, בתרחיש הסביר הרבה יותר, המהלך הזה יוביל ישירות להסלמה ולסכסוכים אלימים נוספים באזור, וישמש השראה למדינות נוספות ברחבי העולם לעשות בדיוק את אותו הדבר.

לראשונה בהיסטוריה המודרנית, מדינות המפרץ רוכשות יכולות צבאיות התקפיות של ממש. אפשר לכבס את המילים ולקרוא לזה "חלוקת נטל", אולם המהלך הזה יוביל ישירות להסלמה ולסכסוכים אלימים נוספים באזור

סין יוצאת מהקונכייה ומתחילה להקרין כוח

במהלך ארבעת העשורים האחרונים, סין תפקדה כ"טרמפיסטית" האולטימטיבית של המזרח התיכון. בייג'ינג נשענה בנוחות על וושינגטון שתעשה עבורה את העבודה השחורה: תתמודד עם מלחמות, משברים אזוריים וטרור, ותשמור על יציבות. הסידור הזה אפשר לסין להתרכז בדבר אחד בלבד – התעשרות מסיבית באמצעות סחר בתנאים נוחים, חדירה לשווקים, השקעות עתק ופרויקטי תשתית במסגרת "יוזמת החגורה והדרך".

אוניית מכולות עוגנת בנמל ג'בל עלי, המופעל בידי ענקית הנמלים מדובאי DP World, בפאתי הדרומיים של האמירות דובאי שבמפרץ הפרסי. 18 ביוני 2020 (צילום: KARIM SAHIB / AFP)

לזכותם של הסינים ייאמר שהם מעולם לא ניסו להסתיר את המדיניות הצינית הזו או להתנצל עליה. באחת מפגישותיי, סגן שר החוץ הסיני נזף בי קשות על כך שארה"ב "נכשלת" במשימתה לשמור על השקט באזור (למען סין, כמובן). הוא ממש הרים את קולו, והסביר לי שסין אינה מבינה כלל את המזרח התיכון, על סבך הדת וה"שיגעון" שבו, ולכן האחריות לשמירת היציבות רובצת אך ורק לפתחה של וושינגטון – אחריות שלתפיסתו האמריקאים התרשלו בה. ראוי לציין שבאותה עת, כלל לא עבדתי בממשל האמריקאי.

חשוב לומר: הסינים ממש לא היו הראשונים לאמץ את מדיניות ההימנעות הזו, גם אם עשו זאת באופן הבוטה ביותר. במשך קרוב למאה שנה, ארצות הברית התנהלה כלפי האימפריה הבריטית בדיוק כפי שסין מתנהלת כיום כלפי ארה"ב.

החל מהמאה ה-19, סוחרים אמריקאים חרשו את מימי המפרץ בחיפוש אחר רווחים קלים, כשהם מפגינים ניתוק מוחלט וזלזול מופגן בפוליטיקה או בסכסוכים המקומיים. הם הותירו את הטיפול בכל כאב הראש הגיאופוליטי הזה לבריטים, עד שלונדון נאלצה להסיג את כוחותיה מהאזור בתחילת שנות ה-70.

גם אז, ארה"ב סירבה לקחת על עצמה באופן מלא את תפקיד ההגמון האזורי עד לשנות ה-90. רק לאחר שהמהפכה האיראנית, מלחמת איראן-עיראק ופלישת סדאם חוסיין לכווית המחישו לוושינגטון בדרך הקשה שהאזור הזה פשוט לא מסוגל לשמור על יציבות בעצמו, היא נכנסה לוואקום.

רק לאחר שהמהפכה האיראנית, מלחמת איראן-עיראק ופלישת סדאם חוסיין לכווית המחישו לוושינגטון בדרך הקשה שהאזור הזה פשוט לא מסוגל לשמור על יציבות בעצמו, היא נכנסה לוואקום

כך, בדומה לארה"ב לפניה (ובמידה מסוימת גם לבריטניה), סין זכתה לפריבילגיה של התעלמות מהבעיות הכרוניות של המפרץ, כשהיא משאירה את עבודת השיטור לאחרים. אולם, אירועי העשור האחרון – ועל אחת כמה וכמה אירועי שלוש השנים האחרונות, בדגש על חצי השנה האחרונה – מעמידים את ההסדר הנוח הזה בסכנת הכחדה.

ירש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן ונשיא סין שי ג'ינפינג מצטלמים במהלך כינוס של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ בריאד, 9 בדצמבר 2022 (צילום: Saudi Press Agency via AP)

אם לפני 7 באוקטובר 2023 המעורבות הסינית במפרץ הייתה נושא שיחה מרכזי בכל סלון מדיני באזור, הרי שמיד לאחר מתקפת הפתע של חמאס – בייג'ינג נעלמה כלא הייתה. כל מדינות האזור הבינו באחת וללא כחל וסרק שלסין פשוט אין שום יכולת או רצון להקרין כוח צבאי ממשי למזרח התיכון. בזמן מלחמה אמיתית, התברר כי למעורבות הכלכלית העצומה שלה יש ערך אפסי מבחינה ביטחונית.

סין לא יכלה להושיט עזרה צבאית כדי להגן על שותפותיה באזור מפני מתקפות. היא גם לא יכלה לאיים, להרתיע או לרסן את האויבים האזוריים. מבצעים אמריקאיים מורכבים כמו "רוכב קשוח", "פטיש חצות" וכעת גם "זעם אדיר", רחוקים שנות אור מהיכולות המבצעיות של צבא סין.

ההישג המקסימלי שהסינים הצליחו להפיק היה לשדל את בעלי בריתם הפקיסטנים לפעול כמתווכים בין טהרן לוושינגטון. אך גם ניסיון זה לא הוביל, גם בחלוף חודשים ארוכים, לסיום הסכסוך. יתרה מזאת, אין שום סימן לכך שהאינטרסים האסטרטגיים של סין בכלל נלקחים בחשבון סביב שולחן המשא ומתן.

וכאן בדיוק מתחילה הבעיה המרכזית מבחינתה של בייג'ינג. לסין יש אינטרסים עצומים וקיומיים במזרח התיכון. היא צרכנית ויבואנית הנפט הגדולה בעולם, והיא תלויה במדינות המפרץ לאספקה של עד 50% מיבוא הנפט שלה.

לסין יש אינטרסים עצומים וקיומיים במזרח התיכון. היא צרכנית ויבואנית הנפט הגדולה בעולם, והיא תלויה במדינות המפרץ לאספקה של עד 50% מיבוא הנפט שלה

הסחר הסיני מול מדינות המפרץ טס קדימה בקצב אסטרונומי, מסתכם כיום בלמעלה מ-500 מיליארד דולר בשנה, וצפוי לזנק ל-800 מיליארד דולר עד תום העשור. אזור המפרץ הוא לא רק שוק יעד קריטי, אלא נקודת מעבר גיאוגרפית אסטרטגית מאין כמותה לשינוע סחורות סיניות הלאה, לאירופה, למערב אסיה ולאפריקה.

מבט על מכליות הנפט ואוניות המטען במצר הורמוז מכיוון חור פקאן, איחוד האמירויות, 11 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Altaf Qadri)

השאלה הגדולה והפתוחה כעת היא אם מעגלי ההרס של שלוש שנות לחימה רצופות באזור, שהגיעו לשיאם במתקפה האמריקאית-ישראלית חסרת התקדים על איראן השנה – אירועים שמאיימים ישירות על האינטרסים הסיניים – יגרמו לבייג'ינג לחשב מסלול מחדש. האם היא תבחן מחדש את חוסר האונים הצבאי שלה באזור, ואת הסתמכותה העיוורת על אחרים שיאבטחו את נכסיה?

האם ההנהגה הסינית תחליט סוף סוף להשקיע מאמץ לאומי אדיר בבניית יכולת אמיתית להקרין כוח ימי ואווירי אל תוך המפרץ, כך שתוכל לדרוש (ולא רק לבקש) מכל השחקנים – המקומיים וארה"ב כאחד – לכבד את הצרכים והאינטרסים שלה?

אם בייג'ינג אכן תבחר לפנות לנתיב זה – ויש לציין שצי נושאות המטוסים שהיא משלימה כעת נראה תמיד מתאים ורלוונטי הרבה יותר לפעילות באוקיינוס ההודי ובצפון הים הערבי, מאשר רק בים סין הדרומי – הרי שמדובר ברעידת אדמה. תהיה זו תמורה גיאופוליטית שתשנה לחלוטין את מאזן הכוחות הצבאי ואת רשת הבריתות הביטחוניות של המזרח התיכון כולו.

ישראל מאמצת לחימה מתמדת מעבר לגבולות

בסוף 2024, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה באיראן, נסעתי לישראל עם משלחת קטנה ואיכותית של מומחים צבאיים אמריקאים. מטרתנו הייתה לנהל סדרת דיונים מעמיקים ומקיפים עם קצינים ישראלים בכירים – מכהנים ובדימוס.

במהלך המפגשים הללו, פרסו בפנינו הישראלים את משנתה של תפיסת הביטחון החדשה שהם מגבשים, כתגובה ישירה לטראומה ולאימה שעברו במתקפות חמאס ב-7 באוקטובר

במהלך המפגשים הללו, פרסו בפנינו הישראלים את משנתה של תפיסת הביטחון החדשה שהם מגבשים, כתגובה ישירה לטראומה ולאימה שעברו במתקפות חמאס ב-7 באוקטובר 2023.

חומת גבול ישראל–לבנון ושלט המציין שטח צבאי סגור בצפון הארץ. 28 בספטמבר 2026 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)

הם הסבירו כי בכוונתם לתפוס אזורי חיץ ("פרימטרים") ולהחזיק בהם לאורך הגבולות עם לבנון, סוריה ורצועת עזה. ממובלעות אלו, הם ינהלו פעילות צבאית התקפית ומתמדת בעומק השטח נגד חמאס, חזבאללה, ארגוני טרור אחרים כדוגמת דאעש (או אף נגד צבאות סדירים) הממוקמים מעבר לאזורי החיץ.

המטרה המוצהרת הייתה לוודא באופן אקטיבי שאף אחד מהגורמים העוינים הללו לא יוכל לעולם להקים מחדש תשתיות צבאיות או לארגן כוחות קרקעיים משמעותיים, שיאפשרו לו לתכנן או להוציא לפועל מתקפה רחבת היקף נוספת על אדמת ישראל. ואכן, זו בדיוק האסטרטגיה שישראל מיישמת בפועל מאז ועד היום.

באותם דיונים, הערתי כי מה שהקצינים הישראלים מציעים מהווה למעשה אימוץ של תפיסת ההגנה ההיסטורית של האימפריה הרומית. גם הלגיונות הרומיים נהגו לבסס אזורי חיץ (Limes) – אם באמצעות בריתות עם שבטים מקומיים ידידותיים ואם באמצעות יצירת שטחים ריקים מאדם – ממש מעבר לגבולות האימפריה המוכרים.

גם הלגיונות הרומיים נהגו לבסס אזורי חיץ (Limes) – אם באמצעות בריתות עם שבטים מקומיים ידידותיים ואם באמצעות יצירת שטחים ריקים מאדם – ממש מעבר לגבולות האימפריה המוכרים

מאותם קווי הגנה, הם נהגו לצאת לפשיטות צבאיות מתמידות ושיטתיות נגד השבטים הברבריים שישבו בעומק השטח, כדי לעשות בהם שפטים, להחליש אותם כרונית ולמנוע כל התארגנות למתקפה של ממש על שטחי האימפריה.

זו הייתה דוקטרינה אכזרית אך אפקטיבית, של מלחמה יזומה ומתמדת הרחק מעבר לגבולות, במטרה להבטיח שקט מוחלט ושגשוג בתוך הבית פנימה.

שני מטיילים צועדים לאורך קטע מחומת אדריאנוס, סמוך למבצר בירדוסוולד שבקאמבריה, צפון אנגליה. בשיא תפארתה, החומה – שנבנתה על ידי הרומאים לפני כמעט אלפיים שנה כדי לשלוט בתנועה בגבול וכמכשול הגנתי – הגיעה לגובה של עד 4.6 מטרים ולרוחב של שלושה מטרים, ונמתחה מחוף לחוף לאורך 118 קילומטרים. 3 ביולי 2018 (צילום: AP Photo/Jerry Harmer)

התרעתי בפני עמיתיי הישראלים כי דוקטרינה כזו תדרוש הקמה של "ישראל שונה לחלוטין" מזו שהכרנו עד ל-7 באוקטובר. הפרשן הצבאי המבריק אהרן מקלין (מנחה הפודקאסט "School of War"), שהיה שותף למשלחת האמריקאית, ניסח זאת בחדות כשתהה בקול רם: "האם התרבות התוססת והנהנתנית של 'אומת הסטארט-אפ' יכולה בכלל לדור בכפיפה אחת לאורך זמן עם דוקטרינה צבאית שדורשת חזית רומית כזו?"

כדי ליישם אסטרטגיה של חזית רומית, תידרש ישראל לחזור אחורה בזמן אל תפיסת הביטחון המקורית והנוקשה שלה – ואל התרבות הלאומית המגויסת שתמכה בה.

החל מהקמתה ב-1948 (ואפשר לטעון במידה רבה שגם קודם לכן) ועד למלחמת יום הכיפורים ב-1973, תפיסת הביטחון הישראלית הדגישה באופן מובהק פעולות התקפיות מקדימות, ולעיתים גם תקיפות מנע. המטרה הייתה לסכל איומים צבאיים בעודם באיבם, ולהעביר תמיד, ומהר ככל האפשר, את שדה המערכה אל שטח האויב – הרחק ככל הניתן ממרכזי האוכלוסייה הפגיעים והצפופים של ישראל.

יישום תפיסה זו הצריך אוכלוסייה שלמה שמאומנת ורתומה אידאולוגית לשירות מילואים ממושך ותובעני. זה היה הכרח שאפשר למדינה כה קטנה, בעלת כוח אדם מוגבל, להעמיד כוח צבאי נייד וקטלני שיוכל להכריע יריבים הנהנים מעדיפות מספרית אדירה.

התפיסה הזו דרשה קיומה של חברה חסונה, המוכנה להקרבה אישית מתמדת על מזבח הקיום והביטחון של האומה כולה. תפיסת הגנה רומית תדרוש מהחברה הישראלית של המאה ה-21 בדיוק את אותה רמה של הקרבה

התפיסה הזו דרשה קיומה של חברה חסונה, המוכנה להקרבה אישית מתמדת – לרבות הקרבת החיים עצמם – על מזבח הקיום והביטחון של האומה כולה. תפיסת הגנה רומית תדרוש מהחברה הישראלית של המאה ה-21 בדיוק את אותה רמה של מסירות והקרבה.

חיילי מילואים עומדים על משאית במהלך מלחמת יום כיפור בחצי האי סיני ב-6 באוקטובר, 1973 (צילום: אבי שמעוני, במחנה, ארכיון משרד הביטחון)

אולם בהדרגה, מאז 1973, ככל שהתבססה ההבנה שצבאות ערב הסדירים וארגוני הטרור שמסביב אינם מציבים עוד איום "קיומי" מיידי על המדינה, התרבות הישראלית עברה תהליך עמוק של שינוי פנימי.

כפי שהגדיר זאת אחד המחקרים המרתקים ביותר שבחנו את מערכת היחסים המשתנה שבין הציבור הישראלי לצבאו, הישראלים עברו אט-אט מתרבות של "הקרבה עצמית" למען הכלל, לתרבות הדוגלת ב"מימוש עצמי" של הפרט.

התמורה החברתית הזו צברה תאוצה מסחררת עם הפריחה האדירה של הכלכלה הישראלית בראשית שנות ה-2000. המצב הגיע לכדי כך שיותר ויותר צעירים ישראלים החלו להתרחק משירות קרבי (קל וחומר מקריירה צבאית ארוכת טווח), ונעשה קשה יותר ויותר לגרום לדורות המבוגרים להמשיך לראות בשירות המילואים שלהם חובה קדושה.

אך כיום, כשמקשיבים לשיח הישראלי, ברור שאירועי ה-7 באוקטובר טרפו מחדש את כל הקלפים. הישראלים מתעקשים בלהט שהם שוב מוכנים לשאת בעול ההקרבה המוחלטת למען ביטחון האומה – בדיוק אותה רוח שאפשרה את קיומה של תפיסת הביטחון המקורית. הגישה הרומית שאותה הם מתכננים כעת היא הגרסה העכשווית, מודל המאה ה-21, לאותה אסטרטגיה של פעם.

כשמקשיבים לשיח הישראלי, ברור שאירועי ה-7 באוקטובר טרפו מחדש את כל הקלפים. הישראלים מתעקשים בלהט שהם שוב מוכנים לשאת בעול ההקרבה למען ביטחון האומה

עם זאת, שאלת מיליון הדולר נותרת פתוחה: האם רוח ההתגייסות וההקרבה הזו אכן תחזיק מעמד במשך עשורים ארוכים קדימה? ואם כן – האם היא לא תשמש כ"משאבת ואקום" שתרוקן לחלוטין את המגזר הפרטי והטכנולוגי בישראל מהאנרגיה, מהיצירתיות ומההון האנושי שהפכו את "אומת הסטארט-אפ" לפלא עולמי חסר תקדים?

משרדי סטרטאפ בתל אביב. אילוסטרציה (צילום: Setter Architects)

בנוסף לאתגרים העצומים שתציב גישה זו בפני החברה והכלכלה הישראלית פנימה, המעבר לחזית רומית טומן בחובו דילמות מדיניות קשות נוספות עבור ישראל בחוץ.

כך, למשל, ברור לכל כי השגשוג הכלכלי חסר התקדים של ישראל, שנשען על יזמות טכנולוגית, דרש ותבע רמה גבוהה ביותר של קשרים, פתיחות ואינטגרציה חלקה עם שאר העולם המפותח. אולם, המדיניות הצבאית האגרסיבית והנוקשה הנגזרת מחזית רומית בעזה, בלבנון, בסוריה ובמקומות אחרים, שחקה עד דק את האהדה והרצון הטוב כלפי ישראל ברבות מאותן מדינות מערביות.

חלק ניכר מאותן מדינות כבר שקלו או אף הטילו בפועל סנקציות מסוימות על ישראל (אף שהיו עד כה מוגבלות בהיקפן) כתגובה למדיניותה. ככל שישראל תתבצר ותדבק בעקשנות בתפיסת ביטחון זו, כך יעמדו הקשרים הבינלאומיים החיוניים הללו בפני מבחן לחץ הולך וגובר.

ואין זירה שבה הלחץ הזה הרה גורל יותר עבור ישראל מאשר בזירה האמריקאית. בארצות הברית אנו עדים כיום למספרים מטרידים של אזרחים, הן בשמאל הרדיקלי והן בימין הבדלני והקיצוני, שמפנים גב בגלוי ל"יחסים המיוחדים" ההיסטוריים שבין ארה"ב לישראל.

הפעולות הצבאיות הנוקשות הרחיקו מישראל אמריקאים מתונים רבים שבעבר נטו לאהוד אותה באופן אוטומטי. מדיניות זו אף סיפקה את התירוץ והתחמושת המושלמים עבור גורמים אנטי-ציוניים – ואנטישמיים גלויים

גם כאן, הפעולות הצבאיות הנוקשות שדורשת הגישה הרומית הרחיקו מישראל אמריקאים מתונים רבים שבעבר נטו לאהוד אותה באופן אוטומטי. מדיניות זו אף סיפקה את התירוץ והתחמושת המושלמים עבור גורמים אנטי-ציוניים – ואנטישמיים גלויים – בשני קצוות הקשת הפוליטית, הדורשים כעת ניתוק מוחלט של הברית.

מפגינים פרו-פלסטינים מפגינים מחוץ לשער הראשי באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, 26 באפריל 2024 (צילום: AP Photo/Aaron Morrison)

אם המגמות השליליות הללו יימשכו, אזרחי ישראל עלולים למצוא את עצמם בעתיד הלא רחוק ניצבים בפני צומת דרכים כואב ובחירה בלתי אפשרית: להכריע בין שמירה על מערכת היחסים הקיומית והיקרה להם עם ארצות הברית, לבין היצמדות לדוקטרינת הביטחון העצמי החדשה והאגרסיבית שלהם.

איראן בדרך למימוש הפוטנציאל ההגמוני שלה

שאלה גורלית נוספת, שהתשובה עליה תתבהר רק בפרספקטיבה של זמן, היא האם מלחמה שכל תכליתה הייתה לבלום ולעקור מהשורש את ההגמוניה האיראנית במזרח התיכון – הביאה בסופו של דבר בדיוק לתוצאה ההפוכה וביססה אותה.

ארצות הברית וישראל תקפו באיראן מתוך תקווה ברורה להביא לקריסת המשטר השנוא, ואם יעד זה ייכשל – לפחות לקצץ את כנפיה הצבאיות, על ידי השמדת היכולות המשמשות אותה להקרנת כוח טרוריסטי ברחבי האזור.

המתקפות הראשוניות אכן הצליחו לחסל פיזית חלק ניכר משדרת ההנהגה הבכירה ביותר של איראן, כולל המנהיג העליון עלי חמינאי עצמו. אלא שההישג המבצעי המרשים הזה לא הוביל לקריסת משטר האייתולות – לפחות לא בשלב זה – ובטווח הקצר הותיר את וושינגטון להתמודד מול מפלצת פוליטית גרועה ואגרסיבית הרבה יותר.

עם חיסולו של חמינאי, ישראל וארה"ב אומנם הסירו מהלוח מנהיג רצחני שדמם של המונים על ידיו, אך היה זה מנהיג שמרן יחסית, שקול, וכזה שהפגין יראה וזהירות רבה מפני הפעלת העוצמה הצבאית האמריקאית נגדו

עם חיסולו של חמינאי, ישראל וארה"ב אומנם הסירו מהלוח מנהיג רצחני שדמם של המונים על ידיו, אך היה זה מנהיג שמרן יחסית, שקול, וכזה שהפגין יראה וזהירות רבה מפני הפעלת העוצמה הצבאית האמריקאית נגדו. את מקומו תפסה כעת קבוצת הנהגה נוקשה, לוחמנית, הרפתקנית ומוכנה ליטול סיכונים כבדים הרבה יותר מקודמה.

כרזות של אייתוללה מוג'תבא חמינאי, מימין, יורשו של אביו המנוח אייתוללה עלי חמינאי, משמאל, כמנהיג העליון, במהלך עצרת תמיכה בו בטהרן, איראן, 9 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

למעשה, מהבנתנו את הדינמיקה הפנימית באיראן, עולה כי חמינאי היה הגורם המרסן שהגביל בעקביות את פעולותיה הצבאיות הקונבנציונליות של איראן נגד ארה"ב וישראל. הוא עשה זאת מתוך פחד עמוק שכל הסלמה תגרור אחריה הסלמה כבדה אף יותר, שתסתיים לבסוף במבצע אמריקאי נחוש וישיר לחיסולו ולהפלת משטרו.

חמנאי האב בלם שוב ושוב את הכוחות הקיצוניים מבית, שמייחלים לעימות פתוח ואלים יותר נגד ישראל והאינטרסים האמריקאיים. אלא שכיום, אותם גורמים ניציים שולטים ללא עוררין בהגה השלטון בטהרן. באופן צפוי לחלוטין, ומששוחררו מכבלי הזהירות של חמינאי, הם מנהלים כעת מערכה תוקפנית ובוטה בהרבה נגד ארצות הברית.

בכל הנוגע לעוצמתה הצבאית של איראן, המלחמה ככל הנראה אכן עיכבה את תוכניות ייצור הטילים הבליסטיים והכטב"מים שלה במספר חודשים, אולי אף מעבר לכך. עם זאת, האיראנים לא רק שוקדים על שיקום היכולות, אלא מנצלים את פסק הזמן הזה כדי לשדרג מהותית את איכות המערכות שלהם, בסיוע טכנולוגי צמוד מרוסיה ומסין.

ייתכן מאוד שהמלחמה גם שיבשה ועיכבה את תוכנית הגרעין האיראנית, אם כי קשה הרבה יותר לאמוד את מידת הנזק שנגרם לה. במקביל, המלחמה אכן מחקה חלק ניכר מיכולות הקרנת הכוח המיושנות של איראן – בדגש על חיל הים וחיל האוויר שלה – אף שיכולות אלו ממילא לא נחשבו למרכיבים מרכזיים באיום האיראני, ולא שימשו חלק מהותי ממערך ההגנה הלאומי שלה.

באופן פרדוקסלי, במקום להחליש את יכולתה של איראן להשתמש בכוח צבאי כאמצעי השפעה בזירה האזורית והעולמית, המלחמה עלולה, בסופו של תהליך, דווקא להעצים ולשדרג את מעמדה

אולם, באופן פרדוקסלי, במקום להחליש את יכולתה של איראן להשתמש בכוח צבאי כאמצעי השפעה בזירה האזורית והעולמית, המלחמה עלולה, בסופו של תהליך, דווקא להעצים ולשדרג את מעמדה.

שיגור טיל חוראמשהר־4 באתר שיגור לא ידוע באיראן, 25 במאי 2023 (צילום: Iranian Defense Ministry via AP)

נראה כי טהרן אימצה והוציאה אל הפועל שתי אסטרטגיות שעד לפרוץ המלחמה היו בבחינת תאוריה בלבד, שלא העזה לממש.

ראשית, איראן מבינה כעת שביכולתה לצמצם או אפילו לחנוק לחלוטין את תנועת הספנות במצרי הורמוז, מבלי שהדבר יוביל בהכרח למערכה צבאית גלובלית, בהובלה אמריקאית ובתמיכה בינלאומית רחבה, שכל מטרתה תהיה לפתוח בכוח את המצר ולהפיל את המשטר בטהרן. וזה בדיוק היה פחד המוות שמנע ממנה לבצע את הצעד הזה מאז המהפכה ב-1979.

(כדאי להזכיר, בניגוד לתפיסה ההיסטורית הרווחת, כי איראן מעולם לא ניסתה בפועל לסגור הרמטית את המצר במהלך מלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80. אף שעמדו לרשותה אז יכולות צבאיות גדולות בהרבה, היא השתמשה רק בשבריר מהן כדי להטריד מדי פעם את תנועת האוניות – בעיקר במפרץ הפרסי. המטרה אז הייתה כלכלית-פוליטית: לגרום לזינוק במחירי הנפט כדי להעשיר את קופתה המדולדלת מהמלחמה, ולשכנע את ארה"ב ואת מדינות המפרץ להסיר את תמיכתן מסדאם חוסיין).

שנית, איראן הוכיחה לעצמה כי ביכולתה לשגר אלפי טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים לעבר בעלות בריתה של ארה"ב במפרץ, ולהשיג בכך אפקט פסיכולוגי וכלכלי הרסני, הגדול פי כמה מונים מהנזק הפיזי והחומרי הממשי שנגרם.

איראן הוכיחה לעצמה כי ביכולתה לשגר אלפי טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים לעבר בעלות בריתה של ארה"ב במפרץ, ולהשיג בכך אפקט פסיכולוגי וכלכלי הרסני, הגדול פי כמה מונים מהנזק הפיזי והחומרי הממשי שנגרם

יתרה מכך, אל לנו לשכוח כי רבים ממובילי המשטר הנוכחי בטהרן התנגדו בזמנו נחרצות להסכם הגרעין של 2015, מסיבה אחת פשוטה: הם רצו מלחמה כוללת נגד ארה"ב, ולא משא ומתן. הם ראו בארסנל הגרעיני העתידי כלי קריטי שימנע מארה"ב לתקוף אותם, או לכל הפחות ימנע ממנה להתערב כשהם יתקפו וישמידו מדינות אחרות.

צנטריפוגות במתקן הגרעיני בנתנז, איראן, 11 באפריל 2021 (צילום: IRIB via AP)

בעצם העובדה שהמלחמה העלתה את הקיצונים הללו לעמדות כוח מוחלטות (לפחות לעת עתה), היא למעשה הפכה את הסיכוי להגיע להסכם גרעין חדש ומתוקן עם איראן לאתגר קשה כפליים משהיה. סביר מאוד להניח שהיא חיזקה את תחושתה של אותה הנהגה שממילא חמדה נשק גרעיני, כי ארסנל שכזה הוא תעודת הביטוח היחידה שתמנע בעתיד מתקפות אמריקאיות וישראליות נוספות נגדה.

בנוסף לכול, המלחמה חיזקה עד כה את ציר הפעולה שבין איראן, רוסיה וסין. ציר זה התערער ונסדק משמעותית במהלך העימות של יוני 2025, שכן גם מוסקבה וגם בייג'ינג לא עשו אז רבות כדי לבוא לעזרתה של טהרן. הדבר גרם אז לגורמים איראניים ניציים רבים להטיל ספק עמוק בתועלתה של "הברית" הזו.

אך הפעם התמונה שונה. הן רוסיה והן סין הזרימו לאיראן ציוד וסיוע מודיעיני יקר ערך – החל ממערכות הגנה אווירית, דרך רכיבים קריטיים לטילים וכטב"מים, ועד לנתוני מטרות ותמיכה רחבה בשיקום ובשדרוג יכולות הארסנל האיראני.

כתוצאה מכך, איראן עלולה לצאת מהמלחמה הנוכחית כשהיא אוחזת בשותפות אסטרטגית משמעותית והדוקה הרבה יותר עם רוסיה ועם סין מזו שהייתה לה בראשית העימות.

כתוצאה מכך, איראן עלולה לצאת מהמלחמה הנוכחית כשהיא אוחזת בשותפות אסטרטגית משמעותית והדוקה הרבה יותר עם רוסיה ועם סין מזו שהייתה לה בראשית העימות

מכל הסיבות כבדות המשקל הללו, המלחמה חייבת להסתיים רק כאשר יוכח לאיראנים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי ארצות הברית לא תאפשר להם, בשום תנאי, לשבש את תנועת הסחר הימי במצרי הורמוז או להפציץ את מדינות המפרץ באין מפריע וללא עונש חמור ומיידי.

שר החוץ של סין ואנג יי (במרכז) עומד לצד סגן שר החוץ של רוסיה סרגיי ריאבקוב (משמאל) וסגן שר החוץ של איראן כאזם ע'ריבאבאדי, לפני פגישה בנושא הגרעין האיראני במתחם האירוח הממלכתי דיאויואטאי בבייג'ינג, סין. 14 במרץ 2025 (צילום: Pool Photo via AP)

אם המלחמה תסתיים בנקודה שבה איראן מרגישה ביטחון לחדש את אחת מהפעולות הללו, קל וחומר את שתיהן גם יחד, הרי שברור לכל כי היא תצא מהסכסוך כמדינה בעלת עוצמה והשפעה אזורית ועולמית גדולות לאין שיעור מאלו שהיו לה לפניו – וזאת ללא שום קשר לפגיעה הטקטית שספגו מערכי הטילים, הכטב"מים, או חילות האוויר והים שלה.

ההיסטוריה מלמדת כי השינויים והתמורות העמוקים ביותר הופכים תמיד לברורים ומובנים כמעט מאליהם רק במבט מבעד למראה האחורית של הזמן. גאונותה האמיתית של קביעת מדיניות אסטרטגית טמונה ביכולת לזהות את הזרמים התת-קרקעיים הללו בעודם מתהווים בהווה – או אף לחזות אותם בעתיד. וזוהי גם המשימה הקשה והמתסכלת ביותר.

* * *

שום דבר אינו ברור, מוחלט וחד למתבונן בזמן אמת. תופעת ההכחשה היא אחד הכוחות הפסיכולוגיים העוצמתיים ביותר, הן בקרב יחידים והן בקרב אומות שלמות. תמיד יופיעו מגמות מנוגדות שיספקו תירוצים.

אנשים שאינם מסוגלים או מוכנים מנטלית לקבל את המשך קיומן של מגמות מטרידות, יתעקשו בלהט שחייב לחול שינוי, וייאחזו נואשות בכל פיסת מידע או שביב ראיה שיוכלו להצדיק את עיוורונם מרצון. המשימה לברור את "האות" האמיתי והחשוב מתוך "רעשי הרקע" ההמולתיים היא תמיד המורכבת ביותר, בדיוק בשלב הקריטי שבו עדיין ניתן, וקל יחסית, להגיב ביעילות לאותו אות.

איש מאיתנו אינו מחזיק בכדור בדולח, ואיש אינו יכול לקבוע בוודאות מוחלטת שכל השינויים הפוטנציאליים ששרטטתי במאמר זה אכן יקרמו עור וגידים. אולם זרעיהם של התהליכים הללו כבר נזרעו עמוק באדמה

איש מאיתנו אינו מחזיק בכדור בדולח, ואיש אינו יכול לקבוע בוודאות מוחלטת שכל השינויים הפוטנציאליים ששרטטתי במאמר זה אכן יקרמו עור וגידים. אולם זרעיהם של התהליכים הללו כבר נזרעו עמוק באדמה, ומקבלים מים ודשן מדי יום במהלך המלחמה המתמשכת של ארה"ב מול איראן.

הבית הלבן בשעת דמדומים בוושינגטון. 30 בספטמבר 2023 (צילום: Samuel Corum / Getty Images via AFP)

עוד לא מאוחר מדי להתעורר, לזהות נכוחה את כיוון הרוח, ולהתחיל לתכנן בקפידה כיצד וושינגטון יכולה וצריכה לפעול כבר עתה כדי למנוע את התרחישים הגרועים ביותר. וחשוב לא פחות – כיצד להיערך מראש למה שכבר לא תהיה לה ברירה אלא לקבל.

קנת מ' פולאק הוא סגן הנשיא למדיניות במכון המזרח התיכון בוושינגטון. בעבר שימש כאנליסט בכיר ב-CIA לענייני הכוח הצבאי באזור המפרץ הפרסי, וכמנהל תחום המפרץ הפרסי במועצה לביטחון לאומי של ארה"ב. ספרו האחרון והמדובר, The Iraq Wars, צפוי לראות אור בחודש פברואר הקרוב.