שמחת תורה. רבי עקיבא סבר שאין בתורה אף תיבה מיותרת. לא אות, ודאי שלא מילה. לכן הוא דרש:

"על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות" (מנחות כט ע"ב).

לכתוב טקסט שאין בו אף מילה מיותרת. איזו משימה! לדבר בשים לב לכל מילה. שהכל יהיה מדויק, הכרחי. משימה מפחידה. המחשבה שכך כתובה התורה הפעימה והקסימה את העם היהודי ואת פרשני התורה אלפי שנים. באופן אירוני, פרשנים רבים וכותבי מאמרים (כמוני), שפכו מילים רבות על כל מילה בתורה שנראתה מיותרת. כך תורה שבליבה סוד הצמצום התרחבה עד אין קץ, וזכינו (או שמא נענשנו?) בתרבות מלאת מילים.

לכתוב טקסט שאין בו אף מילה מיותרת. איזו משימה! לדבר בשים לב לכל מילה. שהכל יהיה מדויק, הכרחי. משימה מפחידה. המחשבה שכך כתובה התורה הפעימה והקסימה את העם היהודי ואת פרשני התורה אלפי שנים

הצמצום במילים מגיע לעיתים מבחירה ולעיתים כאילוץ כואב.

"מילותיו של אדם קצובות לו" כתב עגנון בספרו תהלה.

אינני מכיר תיאור יפה יותר לכך מזה שכתב אתגר קרת על כריכת ספרו 'צינורות':

"כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה. כשאין לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום על ידי כמות האוויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות. זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למילה. אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש. בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו בזמן התקף אומר 'אני אוהב אותך' או 'אני נורא אוהב אותך' יש הבדל. הבדל של מילה. מילה זה המון, כי מילה יכולה להיות 'לשבת', 'ונטולין' או אפילו 'אמבולנס'".

גם אילוצים כואבים יכולים ליצור יופי.

א.נשים בתוכנו חשים לעיתים שזעקה גדולה ממלאת אותם, אך לא יודעים לתרגם אותה למילים סדורות ומדויקות. כמעט כמו אותו נער שניגן בחליל ביום כיפור בבית הכנסת. לרוב זה יוצר שפך של מילים. לעיתים דיבור קטוע, חלקי, מצומצם. הנוכל להכיר בצמצום המאולץ וללמוד את אומנות ההקשבה לו? סימון וייל כתבה:

"אפילו אצל מי שיכולתם לזעוק שלמה, הזעקה הזו כמעט אינה מצליחה להתבטא במילים סדורות בתוכם וגם לא כלפי חוץ… מי שחשים באופן התדיר ביותר שעושים להם רע, הם אלה היודעים לדבר פחות מכולם… נחוץ משטר שיוגדר פחות על ידי החירות ויותר על ידי אוירה של דממה וקשב, שבה תוכל להישמע הזעקה החלשה והבלתי סדורה הזו" (האם אנו נאבקים למען הצדק, עמ' 24)

כמה שנחוצים משטר כזה ואוירה כזו בימינו.

בעקבות גוש ציסטי גדול שפוגע קשות בעצם לסת ימין שלי, עברתי בשבוע שעבר ניתוח. זהו ניתוח ראשוני במסע שיהיה עלי לעבור בחודשים הקרובים בדרך לניתוח נוסף ולריפוי המיוחל. בעקבות הניתוח, כל שימוש בלסת בימים אלה כואב. כל מילה עולה. חוויה מוזרה לאדם כמותי שהדיבור נמצא במרכז חייו. הפודקאסט יצא לחופשה קצרה, דחיתי שיעורים ופגישות, והתמסרתי לניסיון למצוא את היופי שבצמצום הכואב, את שמחת התורה המחשבת כל מילה.

זהו ניתוח ראשוני במסע שיהיה עלי לעבור בחודשים הקרובים בדרך לניתוח נוסף ולריפוי המיוחל. בעקבות הניתוח, כל שימוש בלסת בימים אלה כואב. כל מילה עולה. חוויה מוזרה לאדם כמותי שהדיבור נמצא במרכז חייו

השאלה ההיסטורית האם אכן התורה נכתבה בשים לב לכל מילה ומילה היא פחות חשובה בעיני. השאלה שנראית לי מהותית היא כיצד אנו נקרא את התורה, בעת הזו. בכוחנו לשמר אותה ככזו שאין בה מילים מיותרות. זהו מפעל הקשבה תרבותי מרתק. מה דרוש לנו כדי שנהיה מסוגלים להקשיב כך? ואולי אנו גם יכולים ליצור דברי תורה כאלה. הביטוי "דבר תורה" מקבל אצלי בחג הזה משמעות הפוכה מהדרשות הארוכות המנסות להחכים ולרגש את שומעיהם. דבר תורה כדבר צמצום, דיוק, ללא מילה מיותרת. האם אנו עוד יכולים לדבר דברי תורה?

סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.

כשנשיאת העליון אסתר חיות נזפה בעו"ד דפנה הולץ-לכנר שהמבצר לא נופל, תהו רבים אם מדובר בלקות ראייה, או בחשש להתייצב מול השלטון ורעשי ההמון המוסת המתדפק על קירות בית המשפט. אולי היתה זו אימת הדי-ניין המיתולוגי הרוחף כרוח רפאים רעה במסדרונות בית המשפט.

כשנשיאת העליון אסתר חיות נזפה בעו"ד דפנה הולץ-לכנר שהמבצר לא נופל, תהו רבים אם מדובר בלקות ראייה, או בחשש להתייצב מול השלטון ורעשי ההמון המוסת המתדפק על קירות בית המשפט

אבל למרות הנזיפה, המהלומות על קירות המבצר נשמעו היטב באולם הדיונים של בית המשפט העליון. שברי לבנים וטיח נפלו מהתקרה על שולחנם של השופטים שהצליחו להתעלם מה"הפרעה" והתדיינו בסבר פנים חמור על ענייני נוהל. לא היה בכוחם לעזוב את קתדרת התאוריה ולהתייצב חוצץ בין הקורנס לקירות המבצר.

הם רק ייחלו לכך שהמחריב ייעתר לתפילתם החרישית ויחדל. תפילתם כמובן לא נענתה. מאז ההכרזה הדרמטית ששום מבצר לא נופל, חלפו יותר מחמישה חודשים שבהם מתרופפת ונושרת על ראשינו בכל רגע לבנה נוספת, ורק מפליא שהמבנה המעורער עדיין עומד איכשהו על כרעיו. דינמיקת ההתפוררות הולכת ומתעצמת בתאוצה מבהילה.

רואים את זה בהחצפת הפנים שמרשים לעצמם מיקי זוהר וחבריו כשהם מאיימים ברוח המאפיה על רשויות החוק. רואים את זה באיום פרקליט הליכוד על בג"ץ, שלא חמק מהמשנה לנשיאת בית המשפט העליון. רואים את זה בהתנהלות המשטרה שהפכה לכנופיית בריונים בשירות השלטון. רואים את זה בכל מקום, רואים את זה כל כך ברור ובוהק עד שכבר אי אפשר שלא לראות את זה גם מתוך המעבה החשוך של סבך פלפולים משפטיים בו חוסים שופטי העליון.

מיקי זהר בריאיון הבוקר: אם מנדלבליט לא יתפטר מייד ויימחק את כתבי האישום נגד נתניהו – אני מבטיח שיהיו עוד הקלטות שייחשפו. יש עוד סיפור פלילי נגד מנדלבליט שעוד לא פורסם.
– זה נשמע כמו איום מפורש
– אני לא מאיים. אבל זה מה שיקרה. תפעילו את הדמיון @zoharm7 @AnatDavidov @radio103fm

— גולן יוכפז (@golanyochpaz) October 14, 2020

עו"ד אבי הלוי, בשם נתניהו והליכוד, הכניס לטיעון שלו איום בלתי קונבנציונלי: "אם הכנסת תחוקק שיקום בית משפט לחוקה, זה מותר". זה לא נכנס במקרה. ממש איום על בית המשפט. השופט מלצר שמע וקלט, והגיב: עדיף שאדוני יתמקד ברשות המחוקקת וברשות המבצעת.

— Yuval Yoaz יובל יועז (@YuvalYoaz) October 27, 2020

אולי משום כך קרה מה שקרה ביום שני, כאשר בהחלטה שאולי היא אמיצה, ואולי היא רק התנערות רגעית הנובעת מאי יכולתם של השופטים להכיל עוד את תבוסתם המוסרית, פסק בג"צ בניגוד להחלטת היועמ"ש, והורה לעותרים לתקן את עתירתם בתוך 21 יום. כלומר, ייערך דיון, ובדיון יוכרע אם תיפתח או לא תיפתח חקירה בעניין הצוללות.

בסוף החודש הבא תחול התיישנות על הפרשה. אם לא תיפתח חקירה עד ה29/11 יקיץ הקץ על יכולתה של המדינה לעבור תהליך הכרחי של ריפוי. פרשת הצוללות, שהוגדרה ע"י בכירי הצמרת הביטחונית לדורותיה כפרשה הביטחונית החמורה ביותר בתולדות המדינה, היא פצע מוגלתי שחובה לנקות ולחטא כדי שנוכל כולנו להמשיך הלאה, אל תהליך השיקום.

תרגיל יפה ניסה מנדלבליט לעשות ל@MovGov בבג"ץ המניות והצוללות. אחרי שדחה ודחה את תגובת המדינה לעתירה, הוא קודם פרסם החלטה שלא לפתוח בחקירה – ואז נתלה בפרסום כעילה למחיקת העתירה. וכל זה כששעון ההתיישנות מתקתק. למרבה המזל, בג"ץ קבע אחרת.

פרשנות של @YuvalYoazhttps://t.co/6MZhZG0ogP

— זמן ישראל (@ZmanIsrael) October 27, 2020

החלטה לא לטפל בפצע הזה פירושה המתנה לנמק השחיתות שיפשה בכל רקמות החברה והמדינה. אם לא יוביל למוות, יביא לחיים חולניים של גוף בגסיסה מתמדת. קשה להאמין שישנם אזרחים אשר אינם מבינים את הנחיצות האקוטית בחקירה. בלתי אפשרי להאמין ששופטי העליון אינם מבינים זאת.

בסוף החודש הבא תחול התיישנות על הפרשה. אם לא תיפתח חקירה עד ה29/11 יקיץ הקץ על הסיכוי לריפוי. פרשת הצוללות, שבכירי הצמרת הביטחונית הגדירו כפרשה הביטחונית החמורה בתולדות המדינה, היא פצע מוגלתי שחובה לנקות ולחטא

החלטת בג"צ מיום שני מותירה אותנו בהמתנה ובחרדה. האם שופטי העליון בשבתם לפני שער החוק הקפקאי יאזרו עוז לקום ולעבור בו? או שימתינו עד בוש, עד שייסגר השער והשומר יסביר להם בפנים חתומות שהשער היה מיועד אך ורק להם. זה יהיה הרגע בו יפול המבצר על יסודותיו ויהפוך לעיי חורבות.

במהלך השנים 2016-2015 כתב ירון כהן את "שמש אחרונה" (הוצ' כרמל) רומן המתרחש על רקע קריסת הדמוקרטיה הישראלית, מערכת המשפט והעיתונות. היום הוא כותב: כששופטי העליון מסרבים להרחיק מבט אל מעבר לקצה אפם, קיים סיכוי סביר שהרשומה הבאה שבה יוזכר חורבן הדמוקרטיה הישראלית תהיה ידיעה חדשותית במדורי האקטואליה של העיתונות העולמית.

עיתונות טובה צריכה לעמוד על המשמר. להגיב בצורה מכובדת אבל בחריפות כאשר פוליטיקאים משתמשים בדמוקרטיה לרעה. או במילים פשוטות: אסור לשתף פעולה עם שעשועי הבחירות הספקולטיביים שהפכו לאייטמים מרכזיים. לעיתונאים מותר לומר לחבר הכנסת שהכרזה על בחירות נוספות בעייתית מאוד, הגם שאין חוק נגד זה, כדי שיבינו את המחויבות שלהם לקיים התחייבויות.

עיתונות טובה צריכה לעמוד על המשמר. להגיב בצורה מכובדת אבל בחריפות כשפוליטיקאים משתמשים בדמוקרטיה לרעה. אסור לשתף פעולה עם שעשועי הבחירות הספקולטיביים שהפכו לאייטמים מרכזיים

בחירות נועדו לבניית נבחרת של 120 ח"כים. אם נצמד להגיון של הדמוקרטיה הישראלית, מהרגע שנחתמו התוצאות, מועמד בעל סיכוי צריך להקים ממשלה, ואם הוא לא מצליח – הנסיון עובר למועמד השני. זו שיטה כושלת, לא אתית ולא מוסרית. שיטה שמאפשרת ל-120 שחקנים להשתעשע במגרש כפי שזה קורה בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. איך זה מתאפשר? העיתונאים נכנסים למגרש ומשתתפים במשחק, רוקדים טנגו עם נבחרי הציבור, מהדהדים ומנכיחים כל אמירה וכל ציוץ שלהם והחגיגה נמשכת.

כך נראית תמונת המצב במדינה דמוקרטית שאיבדה את הבלמים. אפילו בית המשפט העליון לא יכול למנוע את הסחרחרת הזאת. הנה, בניגוד לתפישה של אקטיביזם שיפוטי, כשיש חוק המאפשר ללכת לבחירות, גם אם לא מוצו הנסיונות להרכבת ממשלה (למשל סעיף כמו סעיף 12 בחוק יסוד הממשלה "נתקבל חוק על התפזרות הכנסת, ייפסקו ההליכים להרכבת ממשלה" המופעל בעת הקמת ממשלה חדשה לאחר בחירות), בית המשפט לא יכול לעשות דבר מלבד להמליץ לכנסת לתקן את החוק.

לצערי, נבחרי ציבור שאינם מחויבים לכללי אתיקה ומוסר, מעוניינים לשמר את החקיקה העקומה שתשרת מי מהם בעתיד. האם אנחנו האזרחים תומכים בתהליך הזה? נדמה לי שאם כל אחת ואחד מאתנו יקרא את השורות הללו – נחשוב שהתשובה צריכה להיות לא.

העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, כך לימדו אותי, לפני שנים, בקורס הכתבים בקול ישראל. שנה שלמה ישבנו ולמדנו תקשורת הלכה ולמעשה. לפני שנים ראיינתי את העיתונאי דן עומר ז"ל. אני הייתי צעיר בתחילת הדרך והוא זה שלימד אותי את המונח כתבלב, מונח שסותר מן הסתם את המונח כלב השמירה.

בקורס הכתבים בקול ישראל לימדו אותי שהעיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. לפני שנים, כצעיר בתחילת הדרך, ראיינתי את העיתונאי דן עומר ז"ל, שלימד אותי את המונח 'כתבלב', הסותר את המונח 'כלב השמירה'

מכל אותן שנות לימוד שלא הסתיימו הבנתי,  שעל העיתונאים והעיתונאיות להיות מקצועיים, ביקורתיים, חייבים ללמוד סוגיות לעומק ולא להסתפק בציטוטים של 'מי אמר למי ולמה?'. עיתונאים חייבים להבין את התמונה במלואה, על שלל המסגורים (frames) והשחקנים שלה. להבין את המורכבות ולהציג בפשטות כדי שנבין. במורשת השידור הציבור של אז הכניסו בנו את תורת ה'ראוי' למקצוע העיתונאי, מסמך האתיקה שניסח נקדימון רוגל ז"ל, מבכירי רשות השידור.

לפי עקרונות אלה, עיתונאים ועיתונאיות חייבים לחדול מהשיח הקליל על קיום ההסכם בין כחול לליכוד לבין כחול לבן. הסכמים חייבים לקיים בכל מחיר. לפיכך על העיתונאים לחזור על המסר, להזכיר לחותמים משני הצדדים שהם שליחי ציבור ועליהם לעמוד בהתחייבויות המופיעות במסמכים שעליהם הם חתומים. אם למי מנציגי הצדדים לא נוח עם ההסכם החתום, שיועיל באופן אישי להתפטר מהכנסת ולפנות את הזירה לבא בתור אחריו ברשימה לכנסת.

ח״כ אוסנת מארק: לא סומכת על בני גנץ שינהל את המדינה. שימשיך להגיע לבית הספר ונראה pic.twitter.com/Xiz84tuzJG

— עמליה דואק (@AmalyaDuek) August 23, 2020

זהו שיח שמשתלב עם השיח הקליל על התקציב, חד או דו שנתי, כשלכולם ברור שמדובר בחשיבה עבריינית ונטולת אתיקה, אשר כל מטרתה לשרת אינטרסים אישיים של מקצת השחקנים, אינטרסים מנוגדים בין כחול לבן והליכוד. וכשאנחנו מדברים על שיח קליל – הוא יכול לבוא בדמות ציוץ עיתונאי המאתגר את הרשת. למה כל אחת מהמפלגות מעוניינת בכך במקום בשיח תובעני ומחייב, המזכיר לכל מפלגות הקואליציה שאנחנו לקראת סוף שנת 2020 ואין כל מוצא אחר חוץ מאשר תקציב דו שנתי?

שבוע שעבר הבאתי את אסנת מארק שאמרה לא יהיה רוטציה.הפעם השר אופיר אקוניס אומר בקולו ההסכם לא יתקיים לא יהיה רוטציה pic.twitter.com/LsbKBZecuO

— איתן (@E2iwGd) October 26, 2020

אנחנו העיתונאים חייבים לעמוד על המשמר, להיות המראה שמזכירה לחברי הכנסת באשר הם על מה הם חתומים, מה הם התחייבו לעשות. האמירה השחוקה "מה שרואים משם לא רואים מכאן", או "זו היתה אמירה נכונה לשעתה", הן אמירות לא ראויות. מועמד לכנסת או מועמדת לכנסת אמורים לעשות את הנדרש כדי לברר לעומק מראש את הסוגיות הציבוריות העומדות על הפרק. מכאן ואילך, כשהם מקבלים מהציבור זכות למשול – שיעשו זאת בדיוק כפי שהתחייבו. זהו הכלל האתי הראשון של נבחרי ציבור, אתי ומוסרי. כפי שכבר ציינתי, מי שחש שאינו יכול לבצע את מה שהבטיח, שיפנה את מקומו.

העיתונאים חייבים להזכיר לחכ"ים על מה הם חתומים. מועמד לכנסת אמור לברר לעומק מראש את הסוגיות הציבוריות העומדות על הפרק. כשהם מקבלים מהציבור זכות למשול – שיעשו זאת כפי שהתחייבו או שיפנו מקומם

לסיכום, על פי התיאוריות בתקשורת הפוליטית, על כך שיש קשרי גומלין בין העיתונות לנבחרי הציבור, בדרך כלל העיתונאים הם בלון ניסוי של הצעות כאלה ואחרות, תהליך שהתחזק עם התלות של עיתונאים עם במקורות ידע גלוי ונסתר, כזה שאין למתחרים.

ח"כ ניר ברקת ל-@KalmanLiebskind ו-@asaf_lib על קיום הרוטציה: "אני לא חושב שגנץ מתאים להיות רה"מ. הסכמים צריך לכבד, אך יותר חשוב מהסכמים זה מה יהיה טוב לישראל. כשחקן קבוצתי בליכוד אני מכבד את ההחלטות"#קלמןליברמן

— כאן חדשות (@kann_news) August 10, 2020

אפשר לומר שהעיתונאים הרגילו נבחרי ציבור שמידע שווה טיפול בכפפות משי. עם עיתונאים ישנו כיוון ויבחנו את המידע שמוגש להם בביקורתיות, כי אז גם נבחרי הציבור יזהרו. הטיפול העיתונאי בשחיתות ציבורית מבורך, אך הוא בא מאוחר מדי. עיתונאים חייבים להעמיק בכל סוגיה, גם על חשבון כמות הידיעות ביום. פחות ידיעות אבל יותר איכות של ידיעות יועילו למקצוע ויועילו לחברה.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.