יש בעיה עמוקה בלמנוע מחרדים לקיים אירועים בשטח ציבורי על פי אמונתם. יש בעיה קשה בלאפשר להם לקיים אירועים בשטח ציבורי על פי אמונתם.

לצערי, חלק גדול מהשיח סביב פסיקת בית המשפט שאסר הפרדה מגדרית כפויה או מוכוונת באירוע בשטח ציבורי בעפולה, אטום למורכבות הנושא ואף שוזר לתוכו פייק ניוז לגבי ההחלטה.

ההפרדה המגדרית היא מציאות יומיומית בקרב כמה מהתרבויות והקהילות בארץ. הבה נפקח את עינינו – יש מערכת חינוך ממלכתית בישראל שבה יש הפרדה כזו. יש מוסדות ציבור הממומנים חלקית מכספי ציבור (בתי כנסת, ישיבות, מקוואות) שבהם יש הפרדה כזו. יש ציבור רחב של נשים וגברים שללא הפרדה כזו לא מגיעות ומגיעים לאירוע.

הדמוקרטיה מכירה בזכויות דתיות ופולחניות ויודעת למתוח עבורם גבולות, והרי סיבת ההפרדה כאן היא דתית מובהקת. בעייתי לפגוע בחופש הדת. כמו כן, יש עקרון רב-תרבותי של התפשרות על-מנת שהאחר יוכל לחיות על פי אמונות הבסיס של תרבותו, כל עוד הן לא רומסות אנשים ברגל גסה. האם הפרדה היא רמיסה ברגל גסה? יש כאן מתיחה של הקו הליברלי עד הקצה.

מן הצד השני, יש בעיה דמוקרטית ומוסרית עמוקה בלהפריד או להפלות בכפייה בין אנשים על רקע הקבוצה שאליה הם נולדו. הבעיה הזו מחמירה מאוד כשמדובר במרחב ציבורי השייך לכולנו. כמובן אם אנשים מגיעים לאירוע ומחליטים לעמוד/לשבת בהפרדה על בסיס כלשהו – זכותם. כך קבע גם השופט בהחלטתו. אבל אם יש סדרנים שכופים את ההפרדה – זה בעייתי מאוד. אם יש שלטים שמורים לי כגבר ללכת לצד אחד ולאשתי לצד שני, זה פוגע בזכויותינו וכבודנו.

הקריטריון גבר-אשה הוא הפרדה על בסיס קבוצה שנולדים אליה, לכאורה בדיוק כמו גזע, נטייה מינית, לאום וכד' מי יעלה על דעתו להפריד על בסיס גזע? למעלה מזה, כל מחקר בנושא הדרת נשים מראה שיש קשר עמוק בין הפרדה להדרה. למשל, כמעט תמיד באירוע בהפרדה יודרו נשים מבמת האירוע וכמעט תמיד יוצבו מאחור באופן לא שוויוני.

ממשלת ישראל אימצה דוח בשנת 2014 (ובתוכה, לידיעת סמוטריץ, מפלגת הבית היהודי) הקובע שכחלק מהמאבק בהדרת הנשים בישראל, אין להפריד בין נשים וגברים בכפיה בשטח ציבורי. בית המשפט, אגב, כפוף להוראות הממשלה והכנסת כל עוד הן חוקיות והאש המופנית כלפיו כעת היא חלק מקמפיין מדאיג להחלשת הרשות השופטת בישראל.

יש כמובן עוד טיעונים לכאן ולכאן. זו סוגיה קשה. זה לא ברור מאליו. אין פתרון קל. לפיכך הורה כבר בית המשפט בעבר, במקרה של אירוע "משיח בכיכר" בתל אביב שבו דווקא העירייה הייתה זו שהתנגדה לקיום האירוע, על פתרון מורכב שבליבו הפרדה לא מוכוונת ולא כפויה. יבוא הציבור החרדי בהמוניו לאירוע, ויעמוד/ישב בו איך שבא לו. ואם תחליט אישה "להסתנן" לאזור בו עומדים גברים או להפך, כך יהיה.

באירוע התל-אביבי שיבח הציבור השמרני את בית המשפט שלא קיבל את עמדת עיריית תל אביב, למרות שפסיקתו הייתה למעשה זהה לפסיקה הנוכחית. אכן, גם הפעם קבע בית המשפט: "כל אחד מבאי האירוע יהיה רשאי לפי שיקול דעתו לשהות בכל מקום באירוע, ונאסר בזאת על מי מהסדרנים או המאבטחים, או כל גורם מארגן אחר באירוע, לבצע פעולה כלשהי של הפרדה על רקע מגדרי".

במילים אחרות, לא נכפה הפרדה מגדרית, אך גם לא נאסור על הפרדה מגדרית שאינה כפויה או מוכוונת מלמעלה. כל אחד ואחת יעמדו היכן שליבם חפץ.

סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.

סדרת הטלוויזיה התיעודית "המו"לים", ששודרה בערוץ כאן 11 נחתמה השבוע בהבעת ספק בנוגע לעתידה של עיתונות הדפוס, ובקינת עיתונאים ותיקים על איכויות מקצועיות שהיו – ואבדו.

"אני לא מסתכל היום על 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב', עיתונים שאינם מנסים לפנות אל קוראים כמוני", אמר יוסי קליין, האיש שהקים וערך את "כל העיר", מקומון הדגל הירושלמי של מקומוני רשת שוקן. קליין הקים וערך בהמשך את העיתון היומי "חדשות". כיום הוא מפרסם טורי דעה ב"הארץ". "בעיתונות של פעם היו אידיאלים, הייתה רוח גבית לכותבים", קוננה עמליה ארגמן-ברנע, אקסית "ידיעות אחרונות".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

לא מזמן, לאחר שבוע של מתיחות באמסטרדם, מועצת העיר קיבלה הצעת החלטה הקוראת לממשלת הולנד לפעול בהתאם לחוק הבינלאומי ולהביע עמדה ברורה נגד האלימות בעזה.

ההצעה התייחסה ל"ג'נוסייד הממשי והמאיים" בעזה, בהתבסס על החלטת ביניים של בית המשפט הבינלאומי (ICJ). אישור ההצעה, באמצע התלקחות האירועים, אותת לקהילות השונות בעיר שלקול שלהן יש חשיבות ושהן מוגנות תחת החוק הבינלאומי. כיהודייה ישראלית יש לכך חשיבות גדולה לביטחוני האישי כאן, עכשיו ובעתיד.

מיכל גרינבאום. מתגוררת באמסטרדם משנת 2016. אדריכלית שעובדת בשיתופי פעולה עם דגש על מבני ציבור ובנייה בת-קיימא. בשנים האחרונות פעילה בקידום יוזמות חברתיות לדיור בר-השגה. חולמת יום אחד לחזור לגור במרחב שמושלים בו צדק, חופש וביטחון לכולם בין הנהר לים.