פאולו פריירה, פילוסוף החינוך הברזילאי הנודע, עסק רבות בסוגיית הדיכוי והשחרור ממנו. פריירה לא הכיר כנראה את מגילת אסתר וחג הפורים, אך ממשנתו אני למד שיש שני סוגים של "ונהפוך הוא". הסוג האחד הוא הנפוץ והמוכר מכולם – המדוכא הופך למדכא.

"כמעט תמיד, בשלב המאבק הראשון, נוטים המדוכאים עצמם להפוך למדכאים או 'מדכאים לחצאין', תחת שישאפו לשחרור. עצם מבנה מחשבתם הותנה בסתירות הטמונות במצב הקיומי הנתון, שעיצב אותם. האידיאל שלהם הוא להיות 'גבריים'; אולם 'גבר' מצטייר בעיניהם, בדמותו של המדכא. זהו דגם האנושיות שלהם".

כאשר מתעורר האדם המדוכא להאבק את מלחמת שחרורו, הוא בו זמנית גם נאבק במדכא וגם רוצה לחקות אותו. המדכא אומנם נתפס בעיניו פעמים רבות כרשע ואכזר, אבל באותה עת הוא גם מהווה מודל לאחיזה ושימוש בכוח. אם מצליח המדוכא במאבקו הצודק, הוא עלול להשתמש בכוחו החדש באותו אופן שבו השתמשו בעבר בכוח כלפיו. כך הוא למד כל חייו.

כשמתעורר האדם המדוכא להאבק את מלחמת שחרורו, הוא בו זמנית נאבק במדכא וגם רוצה לחקותו. המדכא אומנם נתפס בעיניו פעמים רבות כרשע ואכזר, אבל באותה עת הוא גם מהווה מודל לאחיזה ושימוש בכוח

דומני שזה מה שקרה לעמנו במגילה.

"בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים… וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם… וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם" (מגילת אסתר, פרק ט, פס' א-יג).

המגילה מספרת שמרחץ הדמים הצודק והבעייתי הזה נגמר בקרוב ל-76,000 הרוגים. הצד המשמח של "ונהפוך הוא", הוא שהנרדפים על לא עוול בכפם ניצלו, והשונאים הכוחניים הפכו למפוחדים וחלשים. הצד העצוב הוא שנתקענו בשלב הראשון של המהפכה, השלב הבעייתי. פריירה מסביר:

"כדי שלמאבק זה תהיה משמעות, אסור שבמאמציהם להשיב את אנושיותם יהפכו המדוכאים עצמם למדכאיהם של המדכאים, אלא עליהם לשקם את אנושיותם של אלה ושל אלה גם יחד. זוהי אפוא משימתם ההומניסטית וההיסטורית של המדוכאים, לשחרר את עצמם ואת מדכאיהם גם יחד".

השלב השני של "ונהפוך הוא", שלב השחרור האמיתי והעמוק מדיכוי ומאימת הרדיפה, אינו הפיכת המדוכא למדכא, כי אם שחרור ממושגי הדיכוי. המהפכה העמוקה אינה בהפיכת הנרדף לרודף, אלא בהפסקת הרדיפות. "ונהפוך הוא" מתקדם יותר הוא הפיכת צורת המחשבה ומבנה המציאות. לא עוד הבניית מציאות בה יש שולט ונשלט, מדכא ומדוכא, רוצח ונרצח, אלא ניסיון לייצר מציאות נטולת שליטה ודיכוי כוחני.

אנו זוכים לחיות בתקופה מופלאה בה הצלחנו, בני ובנות עם ישראל, לבצע את השלב הראשון של "ונהפוך הוא". יש לנו מדינה ריבונית. האתגר האמיתי המונח כעת לפתחנו הוא שנזכה להגשים ולחגוג בכל פורים את השלב השני והעמוק של "ונהפוך הוא". אמן.

"ונהפוך הוא" מתקדם יותר הוא הפיכת צורת המחשבה ומבנה המציאות. לא עוד הבניית מציאות בה יש שולט ונשלט, מדכא ומדוכא, רוצח ונרצח, אלא ניסיון לייצר מציאות נטולת שליטה ודיכוי כוחני

(הציטוטים של פאולו פריירה לקוחים מספרו "פדגוגיה של מדוכאים" ומופיעים בספר: "כל שצריך להיות אדם" – אנתולוגיה בעריכת נמרוד אלוני, בעמודים 472-3. להרחבה על משנתו של פריירה האזינו לפרק "חינוך משחרר" בהסכת "קולות של רוח" בהגשת ליאור טל שדה)

סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.

הפער בין מה שאמרה שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון בראיון לחדשות 12 בשבוע שעבר לבין התגובות של קרן מרציאנו ועמית סגל באולפן ושל אחרים ברשתות – לא פחות ממדהים.

למעשה, לכנות את מה שהיה "ראיון" אולי קצת מוגזם, כי המופע מוסגר מראש כשמרציאנו פתחה בשאלה שקשה לדמיין איך בכלל אפשר לענות עליה:

״שרים בכירים משתלחים בך, ראש הממשלה נוזף בך, גורמי המקצוע חושבים שאת מחבלת במאמצים להקטנת התחלואה, יכול להיות שהגזמת?״.

לכנות את זה "ראיון" אולי קצת מוגזם, כי המופע מוסגר מראש: ״שרים בכירים משתלחים בך, רה"מ נוזף בך, גורמי המקצוע חושבים שאת מחבלת במאמצים להקטנת התחלואה. יכול להיות שהגזמת?

שאשא-ביטון:

״בתחושה שלי אנחנו חיים בשני יקומים מקבילים״.

הרבה אנשים שמשמיצים את שרת החינוך לא ראו את הראיון איתה, מומלץ שתראו ותשפטו בעצמכם.
בין השאר היא אומרת "צאו ותתחסנו" אבל את זה לא תראו בפושים של כלי תקשורת מגמתיים.
(שירשור 5 חלקים)

חלק 1: pic.twitter.com/ZYo0DpJcTV

— ???????? ???????????????????????? (@iloveisraell) July 29, 2021

ביקום של חדשות 12, יש סכנה אחת, פתרון אחד ותשובה אחת נכונה. במקרה הספציפי הסכנה היחידה היא קורונה, הפתרון היחיד הוא חיסון והתשובה הנכונה היחידה היא לחסן בבתי הספר. למה? ככה.

ביקום המקביל, שאשא-ביטון הסבירה, יש הבדל בין מדיניות עידוד התחסנות ובין מדיניות עידוד התחסנות דווקא בבית הספר.

אחרי 12 שנה של שלטון ריכוזי, בו ראש הממשלה החזיק בידיו מספר תיקי שר, בו תפקידם שם שרי ממשלה נשחק והפך להיות המוציאים לפועל של מדיניות ראש הממשלה ושופרות נאמנים של דפי מסרים, המראיינים התקשו להבין מה שרת החינוך בכלל אומרת.

״לכו להתחסן״ אמרה פעמיים תוך הדגשה שיש כחודש להתחסן לפני תחילת הלימודים.

אחרי 12 שנות שלטון ריכוזי, בו רה"מ החזיק בכמה תיקי שר, בו תפקיד שרי ממשלה נשחק והפך למוציאים לפועל של מדיניות רה"מ ושופרות נאמנים של דפי מסרים, המראיינים התקשו להבין מה שרת החינוך בכלל אומרת

ואז הסבירה שבחודש ספטמבר יש רק 6 ימי לימודים. מדהים, שרת חינוך פתחה יומן ובדקה שמדיניות עידוד חיסון לפני הלימודים בעצם יותר מהירה ויעילה. אבל היא לא הסתפקה בטיעון שקשור רק לפריזמה הצרה (היחידה שמותרת) של הקורונה.

אחרי שנה וחצי בהן ילדי ישראל הופקרו בין הכי הרבה ימי סגר והכי פחות ימי לימודים מחבריהם ברחבי העולם, שרת החינוך סבורה כי בששת ימי הלימוד בספטמבר תפקיד בית הספר הוא לא לעודד חיסונים, דבר שמשרד הבריאות יכול לעשות היטב, אלא דווקא ליצור מעטפת רגשית לילדים, לצוותים ולהורים ולהחזיר את כולם לשגרה. בזמן שיש משרד שלם שתחום האחריות שלו זה בריאות, שיש לו תקציב וכח אדם ומנדט לעודד התחסנות – להקדיש את הזמן בבית הספר לעידוד חיסונים ולחיסון ילדים זה פשע.

פניה של קרן מרציאנו התעוותו מרב זעם וגועל שלא ניסתה אפילו להסתיר.

ומדוע? שרת החינוך המשיכה להסביר: יצירת לחץ חברתי להתחסן במסגרת בית הספר (נזכור, שנה וחצי אין לימודים סדירים, ילדים גם מתחילים חטיבה ותיכון ולא מכירים אף אחד) כאשר ילדים חייבים אישור הורים להתחסן, כלומר, כשזה לא דבר שתלוי בהם, עלול להיות דבר מסוכן.

קרן מרציאנו ועמית סגל וודאי יהיו מאוד מזועזעים מידיעה תקשורתית על ילד שחווה חרם, או לינץ׳ אלים או התאבד. איך הדברים האלו קורים? קשה לדמיין אילו חרמות יעשו על ילד לא מחוסן? קשה לדמיין שמצב כזה עלול לגרום לילדים חלילה לנסות לפגוע בעצמם?

שרת החינוך הסבירה: יצירת לחץ חברתי להתחסן במסגרת ביה"ס, כשילדים חייבים אישור הורים וזה לא תלוי בהם, עלול להיות מסוכן. קרן מרציאנו ועמית סגל ודאי יזדעזעו מידיעה על ילד שחווה חרם או התאבד

שאשא-ביטון ללא ספק מודעת לא רק למספרים של הנדבקים בקורונה אלא גם לעלייה של מאות אחוזים באלימות במשפחה, עליה של עשרות אחוזים בדיכאון וחרדה בקרב בני ובנות נוער, למגיפת שימוש בסמים ואלכוהול בקרב בני ובנות נוער – וכל זה גם תודות למשבר הקורונה שהוא לא רק משבר בריאותי, פריזמה צרה, אלא משבר חברתי, כלכלי, חינוכי ודמוקרטי.

ועוד לא התחלנו לדבר על שנתיים אקדמיות אבודות. הרי קרן מרציאנו ועמית סגל לא ידרשו משר הבריאות לעודד שיעורי תגבור והשלמת בגרויות.

אחרי שנים רבות של שרי החינוך שלא הבינו בחינוך, ראוי להזכיר ששרת החינוך שאשא-ביטון היא גם ד״ר בחינוך, שהיתה מורה ומחנכת, מרצה לחינוך באקדמיה וממונה על תחום החינוך בעיריית קריית שמונה, כמו גם יו״ר הועדה לזכויות הילד בכנסת ואפילו יו״ר ועדת קורונה.

ההתנפלות המוזרה עליה באולפן וגם ברשתות חושפת תפיסת היררכיה של ידע שמתורגמת לסוג של עריצות בשיח ובשטח. בטופ של ההיררכיה יש ידע מדעי ורפואי, מעמד שנשען על תפיסה מיושנת של ידע מדעי כחושף אמת אבסולוטית ולא תוצר דינמי של שיח רב-גוני.

לכן דעתו של המדען או רופא היא אמת ולכן חשובה בהרבה מדעתה של ד״ר לחינוך עם נסיון מעשי וניהולי. וזה נכון גם כאשר השאלה שעומדת על הפרק בכלל לא בתחום ההתמחות שלו וכן בתחום ההתחמות שלה.

ההיררכיה של הידע הזו היא מה שאפשר לשים ילדה בת 13 במלונית קורונה עם גבר בן 20 ולהפקיר אותה כך לתקיפה מינית. היא זו שמרימה מתחמי פופ-אפ לעידוד התחסנות אבל לא מתחמי פופ-אפ לגמילה מסמים ואלכוהול. תפיסה צרה שעיוורת לכל צורך אנושי או סיכון מלבד הקורונה. היא גם תפיסה שמצפה משרי הממשלה לצעוד יחד כמו חיילים לאמת האחת והיחידה ולא לעבוד בסינרגיה, כששר הבריאות דואג לחיסונים ושרת החינוך מספקת מעטפת רגשית לילדים שזקוקים לה יותר מאי פעם.

היררכית הידע הזו היא מה שאפשר לשים ילדה בת 13 במלונית קורונה עם גבר בן 20 ולהפקיר אותה כך לתקיפה מינית. תפיסה צרה שעיוורת לכל צורך אנושי או סיכון מלבד הקורונה

ככל שצפיתי יותר בשרת החינוך ובתגובות האלימות לדבריה, חשבתי לעצמי שלראשונה אני שולחת את ילדי לבית ספר עם איזה שקט נפשי שסופסוף יש שרת חינוך בירושלים.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is a design thinking specialist, lecturing and advising various organization. She is also a social and political activist in the field of education. She served as a Consulting Professor at the Stanford University d.school before returning to her homeland to find it almost unrecognizable. She lives in Hod-HaSharon with her husband and their four children.

ילד בן 12 נורה למוות במהלך נסיעה ברכב עם משפחתו. ילד שנולד אחרי שבע שנות ציפיה של הוריו. במהלך הלוויתו נורה למוות נער בן 20. יום קודם נהרג גבר בן 45, ויום לפניו נער בן 17, במהלך מחאה נגד הפקעת קרקע פלסטינית לטובת מאחז יהודי שנבנה ללא אישור המשטר הצבאי המפלה בגדה. זה קרה בארצנו בימים האחרונים. זו ארצנו, לא?

תושבי שכונה בת"א, שהוריהם עלו לכאן ממדינות ערב ונשלחו להתמקם בשכונה אשר הוקמה על חורבות כפר פלסטיני, שתושביו גורשו ממנו ב-1948 – מפגינים נגד כוונת עיריית ת"א לפנותם מהקרקע שלהם ללא פיצוי שמגיע להם בדין. תושבי גבעת עמל ב' בת"א.

זאת לאחר הפרה בוטה ושיטתית של ההבטחה בת עשרות השנים מצד הממשלה להסדיר את בעלותם (הראשון לעשות כן היה ראש הממשלה בן גוריון) וכן של התחייבות עיריית ת"א לעשות כן (למשל: הסכם משנת 1961), ובתום עשרות שנים של התעקשות העירייה והמדינה לא לחברם לתשתיות מינימליות ולהגדירם כפולשים ומסיגי גבול.

רוע ממוסד יכול להיות לעתים מפלצתי. ילדים תחת משטר צבאי זר ותחת מערכת חוקים מפלה בהתאם למוצא אתני, שנורים למוות כשהם משוללי אזרחות וזכויות אזרח. ולהבדיל – ילדים ומבוגרים וקשישים שהם אזרחים – אבל אזרחים סוג ד' שמוצגים כפולשים לבתים שלהם.

רוע ממוסד יכול להיות מפלצתי. ילדים תחת משטר צבאי זר ותחת מערכת חוקים מפלה לפי למוצא אתני, שנורים למוות כשהם משוללי אזרחות וזכויות אזרח. ולהבדיל – אזרחים – אבל אזרחים סוג ד' שמוצגים כפולשים לבתיהם

כולם יודעים שמערכת המס במדינת ישראל משרתת את יורשי ההון ומתעמרת בעובדים ובעובדות.

כולן יודעות שאם ייפלו חלילה קורבן לעבירת מין, משטרת ישראל איננה כתובת של ממש.

כולם יודעים שאזרח שהותקף בידי שוטרים לא יקבל מזור ממח"ש אלא במקרים נדירים.

כולם יודעים שבלי הורים עשירים או ירושה שמנה, אין אפשרות לקנות דירה מכספי שכר עבודה.

וכולם יודעים שאין שום סיבה שיכולה להצדיק את המתתו של ילדון בן 12 בידי צבא.

בני הצעיר בן 10. בני הבכור בן 15. עליהם אני חושב כשאני קורא על ילדים מתים. הייתי משתגע לו מישהו היה ממית אותם.

גם אם הצבא היה מסביר שהם מתו לפני הנהלים.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.