שלטי חוצות, פרסומות בטלוויזיה, מסיבות ענק, ארוחות שף ואופציות במיליונים. ככה מצטיירת תעשיית ההייטק בשנה האחרונה (לפחות על פי העיתונות הכלכלית ומהדורות החדשות), והמתבונן מהצד יכול רק לחוש רגשות תסכול, תיעוב או קנאה. יוצרי ארץ נהדרת תפסו באופן מדוייק את רוח התקופה שבה ״כל אחד רוצה לעבוד בהייטקס״.

אז כדי לאזן קצת את התמונה, אנסה לספק מבט ״מבפנים״ של מישהו שנמצא היום בתעשייה אבל בוודאי לא בשר מבשרה (בהזדמנות אספר איך הגעתי לטק, אבל זה בוודאי לא היה במסלול ישיר משירות ביחידה טכנולוגית).

שלטי חוצות, פרסומות בטלוויזיה, מסיבות ענק, ארוחות שף ואופציות במיליונים. ככה מצטיירת תעשיית ההייטק בשנה האחרונה והמתבונן מהצד יכול רק לחוש רגשות תסכול, תיעוב או קנאה

אז ככה. חברות סטרטאפ (אני לא מכיר איש בתעשייה שמשתמש בכינוי ״חברות הזנק״) בנויות על רעיון טכנולוגי, יזמים וכסף. הרעיון יכול להיות שירות או מוצר, לרוב דיגיטלי. יזמים הם האנשים שהוגים את הרעיון ובונים את החברה והמוצר. וכסף – ובכן, כסף מאפשר את הכל.

ומכיוון שיזמים צעירים לא יכולים לקבל הלוואה של עשרות מיליוני שקלים מהבנק כדי לבנות את החברה שהם מדמיינים, הם פונים לקרנות הון סיכון (Venture Capital, או VC בקיצור) שישקיעו במיזם שלהם תמורת אחוזים מהחברה. זוהי אינה הלוואה במובן הקלאסי של המונח – איש לא מצפה מהם להחזיר את הכסף, וגם לא לחסוך אותו, ואפילו לא לבנות עסק רווחי. המטרה של הכסף היא להחזיק את החברה בחיים ולאפשר לה לצמוח עד הנקודה הבאה בה תזדקק לכסף. מה תעשה אז? תגייס עוד כסף. ומה תעשה כשלא תוכל יותר לגייס כסף ממשקיעים פרטיים? היא תנסה להפוך ציבורית (כלומר, תנפיק עצמה בבורסה, וכך תזרים עוד מזומנים לקופתה), תימכר לחברה אחרת (״אקזיט״) או פשוט תמות.

בין סבב השקעה למשנהו החברה צומחת ומגדילה את השווי שלה, וכל סבב נעשה בהערכת שווי עולה, כך שבפועל היזמים מחזיקים בפחות ופחות חלקים מהחברה שהקימו. אבל שווי החברה כולה גדל כך שהם מתעשרים (על הנייר כמובן).

התהליך הזה נוגד את כל מה שמלמדים בבתי ספר לעסקים על בניית חברות יציבות ורווחיות. אבל הוא גם הדרך היחידה לחברה מישראל להשתלט על נתח שוק (עולמי) משמעותי. הוא גם לא חדש במיוחד – התהליך שתואר פה מתרחש כבר לפחות שלושה עשורים במדינת ישראל (ויותר מ-50 שנה בעמק הסיליקון).

היזמים פונים לקרנות הון סיכון שישקיעו במיזם שלהם תמורת אחוזים מהחברה. זו אינה הלוואה במובן הקלאסי של המונח – איש לא מצפה מהם להחזיר את הכסף, וגם לא לחסוך אותו, ואפילו לא לבנות עסק רווחי

אבל שלושה דברים בכל זאת השתנו בשנים האחרונות:

1

הכמות, המהירות ועומק הכיסים של המשקיעים. כמות (ונראות) של הסטרטאפים המצליחים מישראל עלתה בצורה משמעותית בשנים האחרונות, ובמקביל התקשורת התחילה לסקר את התעשייה הזו, כך שאנו רואים ושומעים הרבה יותר על אותן חברות מצליחות.

2

שנית, חידושים טכנולוגיים (ובייחוד המעבר לענן) הביאו לכך שחברות מסוגלות לפתח ולהשיק מוצרים במהירות גבוהה מאי פעם. הקורונה גם תרמה את חלקה והביאה לכך שיזמים וחברות מישראל מסוגלים להיות בקשר ישיר מול כל העולם מבלי לטוס או לפתוח משרדים פיזיים בארצות הברית.

והכסף. הו כמה כסף. הבנקים המרכזיים בעולם מדפיסים כסף בלי הפסקה מאז 2008, וביתר שאת בשנתיים האחרונות של הקורונה. במקביל הריבית בשווקים אפסית, ואנשי בעלי ממון וגם גופים מוסדיים מחפשים תשואה בכל מחיר.

הכסף הזול הזה מוצא את דרכו לבורסות אבל גם לשוק הפרטי – לכספות של הקרנות ומשם לחשבונות הבנק של הסטרטאפים. שילוב של הגורמים האלו מעצים ומאיץ מאוד את כל התהליכים שקשורים בסטרטאפים.

יזמים מגייסים יותר כסף, יותר מהר מאי פעם. אם לפני 3-5 שנים סבב השקעה ראשוני (״סיד״) היה כמה אלפי דולרים עד מיליונים בודדים, הרי שהיום הוא כבר יכול לנוע בין 5 מיליון לכמה עשרות מיליונים. סבב ממוסד ראשוני (Round A), שהיה פעם בין 3-5 מיליון? היום יכול להגיע ולעבור 20 מיליון דולר.

לקרנות יש יותר כסף והן משתמשות בו. הדבר יוצר ״מרוץ חימוש״. ברור ששתי חברות בגיל זהה, שלאחת יש 5 מיליון בבנק ולשניה 20 מיליון – אינן בעלות סיכוי שווה להצליח, ולכן נראה הרבה פעמים חברות דומות שמשוות סבבי השקעה של חברות מתחרות ומנסות להאפיל עליהן.

ומה עושים עם כל הכסף הזה? שוכרים עובדים, שוכרים משרדים לשכן את העובדים, שוכרים אנשי מכירות ומשקיעים בשיווק. וכשכולם מגייסים מתוך אותו מאגר עובדים מוגבל, אז התחרות מתלהטת והשכר המוצע עולה.

ומה עושים עם כל הכסף הזה? שוכרים עובדים, ומשרדים לשכן את העובדים, ואנשי מכירות ומשקיעים בשיווק. וכשכולם מגייסים מתוך אותו מאגר עובדים מוגבל, התחרות מתלהטת והשכר המוצע עולה

וכששכר גבוה כבר לא מספיק למשוך מועמדים מוכשרים, ויש עוד הרבה כסף בקופה לפעולות שיווקיות, אז מסיטים כסף משיווק המוצר (שנועד לשכנע צרכנים לרכוש את המוצר) לשיווק החברה כדי לשכנע עובדים פוטנציאלים לבוא לעבוד בה.

ואז נראה שלטי פרסום על איילון, קמפיינים עם אמנים פופולריים וקמפיינים בטלוויזיה וברדיו. יש לזה אפילו שם:״מיתוג מעסיק״, ובמסגרתו משקיעים המון בעידוד ו״צ׳יפור״ עובדים קיימים: מביאים שפים שיבשלו בחדר האוכל של החברה, עורכים מסיבות ענק ולוקחים את כל החברה לנופש ביעד אקזוטי. הפעולות האלו כמובן לא נשמרות בסוד והן מיוחצנות לתקשורת כדי לקרוץ למועמדים פוטנציאלים.

3

ולבסוף – האקזיט. אותו מאורע שבו המשקיעים, היזמים והעובדים נפגשים עם הכסף הגדול. לא סתם רשמתי בסדר הזה – זה סדר העדיפויות במקרה שהחברה נמכרת. במקרה שהחברה מונפקת הסיפור מסובך יותר אבל גם אז ההיגיון נשאר דומה – המשקיעים מרוויחים את הרוב, אחר כך היזמים ואם ההנפקה ממש מוצלחת אז גם העובדים (רוב ההנפקות של השנה שעברה הסתיימו בלי רווח משמעותי לעובדים, לפחות לפי מחירי המניות כרגע).

המדיה כמובן משתפת פעולה ברצון ושמחה לדווח על המסיבה האחרונהֿ, על המשכורות הגואות בענף ועל אלפי המיליונרים החדשים שייצרה ההנפקה האחרונה. כל זאת על רקע משבר תעסוקתי שגרמה הקורונה, שריסקה סקטורים שלמים בכלכלה הישראלית ועליית מחירים גורפת שמשפיעה על הכיס של משפחת ישראלי.

המדיה שמחה לדווח על המשכורות הגואות ואלפי המיליונרים החדשים שייצרה ההנפקה האחרונה, על רקע משבר תעסוקתי שגרמה הקורונה, שריסקה סקטורים שלמים

אז נכון – ההייטק הישראלי משופע בכסף. הכסף הזה משלם משכורות (גבוהות) שממנו משולמים מיסים (גבוהים מאוד) ומעשיר חתך אוכלוסיה מסויים מאוד. אבל הוא גם מחלחל לענפים רבים שתומכים בהייטק – חברות נדל״ן, ספקי שירותים, מסעדנים ועוד רבים שנהנים כולם מאותם דולרים שרשומים על הצ׳ק שנתנו המשקיעים ליזמים.

עד מתי זה יימשך? לא ברור. כרגע יש סימנים להעלאות ריבית שכנראה יצננו את השווקים הציבורים, מה שיביא בסופו של דבר ל״ייקור״ הכסף ולצמצום של המשאבים שעומדים לרשותן של הקרנות, ואז כנראה נראה סבבי גיוס צנועים יותר. חברות שטרם גייסו מבינות זאת וכנראה יוציאו פחות על קמפיינים ומסיבות, וישקיעו את הכסף שכבר גויס בצורה מחושבת ושקולה יותר.

אז לסיכום – התחזית לשנת 2022 כוללת פחות שלטים באיילון וסבבי השקעה קטנים יותר, וכנראה גם פחות אקזיטים והנפקות. אבל המחסור בכוח אדם איכותי הוא אמיתי וימשיך להשפיע על התעשייה ולדאוג שהמשכורות ישארו בשמיים.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט. 

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.