"סרבנות היא סרבנות", האשים ראש הממשלה את הטייסים שחתמו על מכתב הטייסים, וכמובן שצדק: סרבנות היא סרבנות. זו לוגיקה. כמו ששוקולד הוא שוקולד, שקרן הוא שקרן וראש הממשלה הוא "מקור מדיני בכיר".

ראש הממשלה אמר – וכתמיד, החברה הישראלית כולה מתגייסת להתווכח, לדון, לפרק, לחלץ את הסלע שהוא השליך לבאר. אין סיבה. אז ראש הממשלה אמר. זה היה יכול להיות משמעותי, אם למילים של ראש הממשלה היה איזשהו ערך. אין להן. זה, אגב, בדיוק מה שהבינו אלפי החיילים שחתמו על מכתבים פתוחים החודש.

אז ראש הממשלה אמר. זה היה יכול להיות משמעותי, אם למילים של ראש הממשלה היה איזשהו ערך. אין להן. זה, אגב, בדיוק מה שהבינו אלפי החיילים שחתמו על מכתבים פתוחים החודש

מכתבי הטייסים, הרופאים, יוצאי 8200, יוצאי סיירת גולני ורבים נוספים הם מודל חדש של התנגדות אזרחית. הם אינם סרבנות, למרות שאני מאמינה שבדמוקרטיה אדם יכול לקבל החלטה מצפונית אישית ולסרב אם הוא מוכן לשלם עליה מחיר. במכתב שסחף אלפים טמון סירוב – הסירוב לקבל את השקר כאמת. החתומים הם אזרחים שמסרבים לקבל בהכנעה את הגזלייטינג המתמשך של הממשלה.

מאחר שגזלייטינג, שקר וספין הם הרגליים שעליהן עומדת הממשלה, הסירוב הפשוט הזה יצר מאורע היסטורי בחסות הטנטרום של הממשלה והטיפול האטום של הצבא לסערה. אלפי ישראלים, חיילים וקצינים, מכל השכבות, הגילאים והעמדות, קמים ואומרים שמה שקורה כאן, בדם חיילים ודם חטופים ודם פלסטינים, אינו "לחימה", כי אם מערכון מפלצתי, שלא יציל אף חטוף, אבל כן יציל קואליציה שאיבדה מזמן כל זכר לנשמה או מצפון.

לפני כמה שנים התווכחתי עם מישהו, שטען כי המבצע שערכנו בעזה בזמנו – מי זוכר – נולד בחטא ומסיבות פוליטיות. בנימין נתניהו הוא הרבה דברים, טענתי אז, אבל הוא לא קר דם עד כדי להקריב חיי אדם בשם ספין בן יום. זה היה נראה לי מפלצתי.

היום גם אני חושבת כמוהו. במילים אחרות, החיילים שחתמו על המכתבים לא "איבדו אמון" בראש הממשלה. הם איבדו אמון בכך שהוא מסוגל לאנושיות הבסיסית ביותר. ואחרי שמאבדים את האמון הזה, אין דרך חזרה.

המכתבים אינם סרבנות, למרות שאני מאמינה שבדמוקרטיה אדם יכול לקבל החלטה מצפונית אישית ולסרב אם הוא מוכן לשלם את מחיר. במכתב טמון סירוב – לקבל את הגזלייטינג של הממשלה ואת השקר כאמת

קשה להאשים אותם. כבר שנה וחצי שאנחנו רואים איך כל אחד מהשקרים של הממשלה קורס. בפברואר 2024, הבטיח נתניהו ש"הניצחון המוחלט במרחק נגיעה". ובכן, לא.

הבטיחו לנו שההרעבה תגרום לחמאס לשחרר חטופים, היא רק גרמה לחמאס להרעיב אותם. הבטיחו לנו ש"לא מפציצים איפה שהחטופים נמצאים", ומסתבר שאם לא יודעים – מפציצים בכל זאת. הבטיחו לנו "ביטחון" ושחרור חטופים – ובינתיים מיליארדים עברו מהכיס שלנו לחוות בשטחים ולישיבות סרבנים. נראה שעבור הממשלה המציאות המחרידה שאנו כלואים בה היא הטוב שבעולמות האפשריים.

אלו שקרים שנוגעים לחיי אדם, לחיים מעונים, מורעבים, של אזרחים שהופקרו, לחיי לוחמים שנשלחו, לכאורה, לחלץ אותם, ולחיי פלסטינים חפים מפשע שנדרסים כאבק תחת הפצצות והרעבה.

סיכת החטופים היא אולי ההתגלמות הבוטה ביותר של השקר. השרים מקפידים לענוד אותה, בעודם דנים למוות את החטופים. כך בצלאל סמוטריץ', בעודו בולס מאפים חמאתיים במימונה, מסביר לנו שאולי לא יהיה מנוס מכיבוש עזה ושהחטופים הם לא "המטרה החשובה ביותר".

זו הפוליטיקה הישראלית שמניעה את מה שמתחולל בעזה, תחת מעטה ה"ביטחון". באותו אופן, היא הכוח המניע של מה שמתחולל בגדה. זה שקוף במיוחד כיום, כאשר חיילים נשלחים למבצעים מיוחדים בג'נין וטול-כרם כטובה קואליציונית לסמוטריץ', אבל זה היה נכון תמיד.

השקרים נוגעים לחיי אזרחים שהופקרו, לוחמים שנשלחו לחלצם לכאורה ופלסטינים חפים מפשע. סיכת החטופים היא ההתגלמות הבוטה של השקר. שרים מקפידים לענדה בעודם דנים למוות את החטופים

הכיבוש תמיד היה לפני הכל פרויקט פוליטי. יש לו לוביסטים, עסקנים, מי שמרוויח ומי שמפסיד. הכיבוש הוא פרויקט נדל"ני ופרויקט של הטבות מס. "ביטחון" היה פשוט מס השפתיים שבאמצעותו מכרו את העוול הזה לישראלים. יצרנו גולם וכעת הוא קם עלינו.

אנחנו צריכים לשאול לא רק "מה היעד של המלחמה בעזה" אלא גם מה היעד של הכיבוש האינסופי של הגדה. אנחנו צריכים לשאול לא רק למה חיילים נשלחו לשטח את רפיח, אלא למה הם נשלחים לסיורי תפילות של מתנחלים באמצע כיפל חארת' או לשמש ככוח אבטחה לפוגרום מתנחלים בסוסיא. בבסיסן, אלו אותן שאלות.

וכדאי שנתעורר מהר. כי כמו שהפוליטיקה הישראלית משפיעה על הכיבוש, הכיבוש כבר שנים מעצב בדמותו את ישראל. בלעדיו גם לא היינו נמצאים כבר שנים בשיאה של מהפיכה משטרית.

"כיבוש מבית", כינה זאת עו"ד מיכאל ספרד בספר הקצר והמרתק שהוא פרסם על מקורות ההפיכה. ספרד יודע על מה הוא מדבר. הוא הקדיש את חייו להבנת הכיבוש הישראלי ולמאבק חסר פשרות בו. הוא ראה כיצד ממשלות ישראל דרכו על החוק בשם הכיבוש, כיצד הן דרכו על הצדק, כיצד הפרויקט הזה תבע מישראלים עוד ועוד קורבנות עד שהחל לתבוע גם את הדמוקרטיה הישראלית עצמה.

הכיבוש תמיד היה פרויקט פוליטי. יש לו לוביסטים, עסקנים, מרוויחים ומפסידים. הוא פרויקט נדל"ני ופרויקט של הטבות מס. "ביטחון" היה פשוט מס השפתיים שבאמצעותו מכרו את העוול הזה לישראלים

"כל רגע של הססנות הוא חרפה" כתבו אלפי החותמים, והציבו רף מוסרי בפני מדיניות ממשלתית שחובה להתנגד לה, בכל מקום.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם