מאז שנכנס דונלד טראמפ לבית הלבן, אנו עדים לעימות מתמשך בין טראמפ וסקוט בסנט, שר האוצר האמריקאי, לבין ג'רום פאוול, יו"ר הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי. כביכול, הוויכוח נסוב סביב גובה הריבית במשק. הבנק המרכזי קובע את גובה הריבית – ואמנם הוא החל בתהליך הורדתה עוד בספטמבר 2024, אך לטענת הבית הלבן, הוא אינה מורידה בקצב הרצוי.

למעשה, מדובר בעניין גדול בהרבה: מאבק זה הנו סימן נוסף כי העידן הנאו-ליברלי, לפחות בתצורתו בעשורים האחרונים, מגיע, ככל הנראה, לסיומו.

הנאו-ליברליזם היא תפיסת העולם הפוליטית-כלכלית אשר הפכה דומיננטית בעיקר בארה"ב ובבריטניה החל משנות ה-80 של המאה שעברה ("רייגניזם", "תאצ'ריזם") ויוצאה משם למדינות אחרות, כולל לישראל.

לטענת הבית הלבן, הבנק המרכזי לא מוריד את הריבית במשק בקצב הרצוי. למעשה, מדובר בעניין גדול בהרבה: המאבק הוא סימן נוסף כי העידן הנאו-ליברלי, לפחות בתצורתו בעשורים האחרונים, מגיע כנראה לסיומו

זו תפיסה המקדשת אינדיבידואליזם ושמה במרכזה את חירות הפרט ואת זכות הקניין שלו כזכות יסוד בלתי ניתנת לערעור, באופן שאין שמים עליהם מעצורים או איזונים מול עקרונות אחרים. בראיה זו, המדינה נתפסת לעיתים כסוג של מטרד – כיוון שהיא מגבילה את חירותו של האדם – ועל כן, יש לשאוף לצמצמה ככל הניתן. התפיסה הנאו-ליברלית התפשטה בזמנו, בין היתר, כתגובה לחוליי הקומוניזם והסוציאליזם, בעיקר בגרסתם הסובייטית.

התפיסה הנאו-ליברלית שואפת, לפחות כביכול, להפרדה בין הפוליטיקה לכלכלה. מתוך תפיסה זו, הוגבלה מעורבות המדינה בכלכלה, מעורבות שנחשבה מזיקה. כך, צומצמה מעורבות המדינה בפעילות החברות בסקטור הפרטי, אבל גם בניהול המדיניות המוניטרית – שנמסרה לידיהם של בנקים מרכזים שהפכו לעצמאיים.

עם השנים, כוחם של הבנקים המרכזיים הלך והתעצם. הם שיכללו את שיטות הפעולה שלהם והרחיבו את השפעתם על הכלכלה והשווקים. לדוגמה, הם לא הסתפקו בניהול הריבית אלא הרחיבו מאוד את השימוש במאזן הבנק המרכזי (מדיניות "הרחבה כמותית", וכדומה).

במקביל, אימצו הממשלות גישות שמרניות מאוד בקשר לניהול תקציבן – ובמידה רבה ניוונו את כלי המדיניות הזה. כך הגענו למצב בשנים האחרונות בו בכל פעם שהכלכלה ניצבת בפני אתגרים כאלו או אחרים, מיד באים בטענות לבנק המרכזי (ולא לממשלה) – כאילו שהוא הגורם העיקרי המנהל או היכול להשפיע עליה.

מה שאנו עדים לו כיום הוא שינוי דרמטי בגישה: מצד אחד, המדינה מרחיבה מחדש את השפעתה. הדבר בא לידי ביטוי בשימוש מחודש בתקציב המדינה ככלי מדיניות מרכזי – ומכאן גם העלייה בגירעונות הממשלתיים ובחוב המדינות בשנים האחרונות. מנגד, קיים ניסיון מובהק, שבינתיים מוצא את ביטויו בעיקר בארה"ב, לצמצם חזרה את השפעתו וכוחו של הבנק המרכזי.

יש שינוי דרמטי בגישה: המדינה מרחיבה שוב את השפעתה, תוך שימוש מחודש בתקציב המדינה ככלי מדיניות מרכזי – ומכאן העלייה בגירעונות הממשלתיים ובחוב המדינות. מנגד, ניסיון לצמצם חזרה את השפעת הבנק המרכזי

על רקע ניסיון זה, אפשר להבין טוב יותר טענות, כמו אלו שהשמיע שר האוצר בסנט, ביולי 2025, כי פעולות הבנק המרכזי סובלות מ"Mission Creep" (התרחבות זוחלת של המשימה) אל תחומים שהם מעבר למשימת הליבה של הבנק, ואת עמדתו של קווין וורש, שנבחר לאחרונה על-ידי הבית הלבן לנגיד הבא של הפד, כי נעשה שימוש יתר במאזן הבנק המרכזי וכי יש לצמצמו.

מה מניע את נסיגת הנאו-ליברליזם? גורם משמעותי הוא הסדר העולמי החדש אשר במרכזו העימות הגאו-פוליטי והכלכלי המתגבר עם סין. קיימת כיום הבנה כי ללא מידה מסוימת של תיאום ותכנון ממשלתי, יהיה קשה לארה"ב ולמדינות המערב להתמודד עם סין הריכוזית, הפועלת בצורה סדורה לפתח טכנולוגיות ותעשיות דרך תכניות ארוכות-טווח.

ברמה הגלובלית, המגמה של תכנון מדינתי-מרכזי רב יותר זכתה לרוח גבית חזקה גם בעקבות משבר הקורונה והמלחמה באוקראינה. כך התחזקה תפיסת "הבטחון הכלכלי-הלאומי", הכוללת, בין השאר, ראיה של סקטורים ונכסים מסוימים כאסטרטגיים – מה שהביא הן להגברת המדיניות התעשייתית והן למדיניות המכסים (דוגמה מובהקת היא, כמובן, בתחום השבבים).

אך נסיגת הנאו-ליברליזם נובעת גם מתגובות הנגד החברתיות-פוליטיות לתוצאותיו. בעשורים האחרונים הוביל הנאו-ליברליזם ליצירת פערים כלכליים גדולים ולתחושות גוברות של אי-צדק בקרב קבוצות אוכלוסייה שמרגישות נפגעות ממנו ומהגלובליזציה. אלו הם בעיקר עובדי "צווארון כחול" במדינות המערב המפותחות.

מה מניע את נסיגת הנאו-ליברליזם? גורם משמעותי הוא הסדר העולמי החדש, שבמרכזו העימות הגאו-פוליטי והכלכלי המתגבר עם סין. הבנה כי ללא מידה של תיאום ותכנון ממשלתי, יהיה קשה לארה"ב ולמערב להתמודד איתה

משבר זה יצר קרקע פוריה לעלייתם של מנהיגים פופוליסטיים, לעיתים אוטוריטריים, במדינות שונות בעולם המפותח. מכאן הבטחתו של טראמפ, לדוגמה, לשינוי בסדרי העדיפויות החברתיות-כלכליות – יותר לכיוון של "מיין סטריט" (Main Street) ופחות לכיוון של "וול סטריט" (Wall Street), וכן העדפת המקומיים על פני המהגרים (אמירות הנשמעות הן בארה"ב והן באירופה).

אם אנו אכן עדים לסיומו של העידן הנאו-ליברלי, אז מה מחליף אותו? בינתיים קשה לדעת. רבים ממבקרי הנאו-ליברליזם הוותיקים קיוו שהמפנה יהיה לכיוון של תפיסות סוציאל-דמוקרטיות.

ישנם אלו הטוענים כי אנו עוברים לסוג של "קפיטליזם מדינתי" (State Capitalism) בו פשוט המדינה משחקת תפקיד ישיר בעיצוב תעשיות ושווקים.

אך, לעת עתה, נראה כי המודל החדש המתפשט הוא בעיקר סוג של פופוליזם כלכלי לאומני. הגישה הפופוליסטית המתפשטת היא "לאומנית" במובן זה שהיא באה על רקע סדר עולמי אשר אינו מקדם (או אפילו דוחה) שיתוף-פעולה בין מדינות, מעצים את המתיחות הגאופוליטית, ויוצר תחושה כי כל מדינה צריכה לדאוג רק לעצמה.

בכל מקרה, ניכר כי אנו בנקודת מפנה היסטורית, כזו המתרחשת רק אחת לכמה עשרות שנים. בשלב זה, כולם כבר מודעים לכך כי הסביבה הגאופוליטית משתנה באופן מהותי. אך, כאמור, כדאי לשים לב כי בה בעת אנו עדים גם לשינויים משמעותיים בתפיסות הפוליטיות-הכלכליות הדומיננטיות.

המודל החדש נראה כסוג של פופוליזם כלכלי לאומני. הגישה הפופוליסטית המתפשטת היא "לאומנית", בכך שהיא על רקע סדר עולמי אשר לא מקדם (ואף דוחה) שת"פ בין מדינות ומעצים את המתיחות הגאופוליטית

יחד, כל הגורמים שצוינו כאן יעצבו את הסביבה הגלובלית של העשורים הבאים.

ערן פלג הוא אסטרטג השקעות וחוקר כלכלה פוליטית. לשעבר מנהל השקעות ראשי בחברת ניהול השקעות גלובלית. עוסק בייעוץ פיננסי, וכן במחקר אקדמי על תהליך הדיגיטליזציה של הכסף במסגרת התכנית הבין-תחומית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן.