לכבוד
מר ראובן ריבלין – נשיא המדינה

בית הנשיא
ירושלים

א.נ.
הנדון: הפרת חוק המדינה והפרת זכויות האדם והאזרח
של אזרחי המדינה ותושביה ע"י המדינה – מכתב גלוי

אני מוצא לנכון, אדוני נשיא המדינה, לפנות אליך בעת הזו באמצעות מכתב גלוי זה, כדי לבקש את התערבותך המיידית ולהעמידך על חומרת הדברים המתרחשים כיום במדינתנו, המדינה בה אתה הוא האזרח מספר אחת.

אומר את הדברים במישרין ולא אלך סחור סחור. מציאות הדברים כיום במדינה היא, שהמדינה עצמה נוהגת באופן לא הגון לכל הפחות עם אזרחיה ותושביה.

לעיתים הדברים אף מגיעים כדי כך, שהמדינה היא המפירה העיקרית של חוקיה שלה עצמה. חוקים שנכתבו על ידי מחוקקיה במהלך השנים מאז הקמתה. כמו כן, המדינה כיום היא זו שמפירה את זכויות האדם והאזרח של אזרחיה ותושביה.

מקרים כגון אלה מתרחשים כמעשה יום יום ע"י המדינה באמצעות נבחריה ופקידיה. וכבר לא רק באזור המכונה "השטחים המוחזקים", שם הדברים המתרחשים הם החמורים ביותר ועולים כדי הפרה ממשית של הזכות הטבעית לחיים של תושבי "האזור" הפלסטינים, בהם ילדים רבים, שהם הנפגעים העיקריים מהמצב.

כעת, מציאות זו של התנהלות לא הגונה של המדינה, העולה לעיתים כדי הפרה עצמית של החוקים, זכויות האדם ולעיתים אף זכויות טבעיות של ממש בידי המדינה – היא מציאות יום יומית המתרחשת בישראל הריבונית גופה.

זאת כפי שעלה לאחרונה בין היתר ממחאת קהילת יוצאי אתיופיה, וכן ממחאת הילדים והאמהות הישראליים ממוצא פיליפיני – ילדים שנולדו כאן בישראל והם חיים תחת איום הגירוש ממולדתם היחידה שהם מכירים.

כאלה הם, אדוני הנשיא, לפי מיטב ידיעתי, רבים מהמקרים הנוגעים לילדים והאמהות ממוצא פיליפיני, שחלקם כבר מילאו את חובם האזרחי במסגרת שירות צבאי וחלקם עתידים להתגייס, ועומדים בקריטריונים הקבועים בחוק האזרחות לצורך התאזרחותם בישראל.

כל מדינה הגונה המקיימת זכויות אדם ואזרח, היתה מיידעת ביוזמתה אנשים אלה על זכותם להתאזרח, ומאפשרת לאלה העומדים בקריטריונים הקבועים בחוק לקבל אזרחות, ולהיות אזרחים מועילים לחברה ולמדינה.

תחת זאת בחרה המדינה באופן לא הגון, בלשון המעטה, להפוך אנשים נורמטיביים אלה "לפושעים" בעל כורחם. כאלה שסכנת המעצר והגירוש מרחפת מעל לראשיהם באופן תדיר, כאשר כל רצונם הוא להמשיך ולקיים את חייהם בישראל עפ"י זכותם החוקית.

אדוני הנשיא, מציאות החיים בישראל, נוכח הדברים האמורים, הפכה להיות בלתי אפשרית ובלתי נסבלת לאזרחים ולתושבים ישראליים רבים, מהחלשים ביותר בחברה הישראלית. אלה שאין להם פתחון פה משל עצמם. לפיכך אהיה אני להם לפה.

מציאות בה אנשים הגונים אינם יכולים עוד להחשות, נוכח פני הדברים המתרחשים באופן יום יומי. ואני מחשיב עצמי כאדם ואזרח הגון לכל הפחות, וכך אני מחשיב גם אותך אדוני הנשיא, מהיכרותי הציבורית אותך, גם אם לא נפגשנו מעולם.

אדוני הנשיא, זוהי פנייה של אזרח ישראלי אליך כאזרח מספר אחת, הקוראת להתערבותך המיידית, בבקשה שתשים קץ למציאות זו של הרס שלטון החוק עד לחיסולו המוחלט בידי המדינה עצמה, כעולה ממכתבי.

בטרם לא תהיה כל אפשרות אחרת, אלא לפנות החוצה אל אומות העולם וממשלותיהן, על מנת להעמידן על חומרת הדברים המתרחשים כיום בישראל, לעורר את דעת הקהל בעולם ומצפונו, ואף לבקש את הגנת "האומות המאוחדות"(האו"ם) על התושבים והאזרחים החלשים ביותר בחברה הישראלית, שהמדינה מתנכלת אליהם באופן יום יומי. אתה אדוני הנשיא יכול להיות המחסום האחרון לפני פורענות גדולה שתבוא ותתרגש על כולנו.

יודע אני שאם הרס שלטון החוק בידי המדינה לא ייעצר באחת על ידך, הדברים החמורים העולים ממכתבי יגיעו במהרה עד לאזרחים ואנשים כמותי, העומדים על משמר זכויות האדם והאזרח במדינה, ואף מנת חלקי שלי לא תהיה אחרת.

אדוני הנשיא, אומר את הדברים ללא כחל ושרק, בל נשלה עצמנו כי ישראל שלנו היום היא מדינת חוק לכל אזרחיה ותושביה. מדינת ישראל היא המפרה העיקרית של חוקיה שלה עצמה, אף תוך אכיפה סלקטיבית של החוק בשם "שלטון חוק", שאינו קיים למעשה, אכיפה המתבצעת כלפי החלשים ביותר בחברה.

אני כותב את הדברים האלה בדם ליבי ומתוך צער כאב עמוקים על המצב אליו הגענו. לאחר מחשבה, בדעה צלולה, ומתוך סמכותי המקצועית כעורך דין. במצב דברים זה, אדוני הנשיא, אינך זקוק לסמכות חוקית כדי להתערב על מנת לעצור את המשך ההידרדרות במורד המדרון החלקלק.

לעומת זאת, מלוא הסמכות המוסרית להתערבותך המיידית, על מנת לשים קץ למציאות זו – נתונה לך על ידי האזרחים והתושבים הישראלים, אשר שוועתם לעזרה עולה מן הרחוב. יודע אני כי אתה כאדם אינך מסוגל לאטום את אוזניך, ליבך וביתך בפני זעקתם של אזרחים ותושבים ישראלים אלה.

לסיום, אני מבקש להתקבל אצלך במועד קרוב ודחוף (יחד עם מספר חברים) לשיחה גלויה, בה אעלה בפניך את הדברים באופן מפורט יותר. נדון בדרכים בהן אנחנו כישראלים יכולים יחד לשלב ידיים בהובלתך, כדי להתמודד עם מציאות חמורה זו וכדי למנוע החמרת הדברים עוד יותר.

בהערכה ובכבוד רב ,

אליהו (אלי) משולם, עו"ד – אזרח ישראלי

אלי משולם הוא יליד תל אביב 1966, למד בבית הספר היסודי תל נורדאו ובגימנסיה העברית הרצליה במגמה ריאלית. שיחק כדורסל בבית"ר תל אביב ושירת בחיל התותחנים. הוא בוגר החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ובוגר לימודי משפטים במרכז האקדמי רמת גן

בדיון הנוכחי לגבי המלחמה בעזה קיימות שתי הגדרות שמושמעות תדיר, ויש ויכוח האם נכון להשתמש בהן בנוגע למעשי צה"ל ברצועה. הראשונה היא "רצח עם" והשנייה היא "טיהור אתני".

"טיהור אתני" פירושו פעולה של ניקוי שטח גאוגרפי מנוכחותה של אוכלוסייה מרקע מסוים על-ידי גירוש אנשיה, מתוך כוונה שלא לאפשר עוד חזרתם למקום. לעומת זאת, "רצח עם" הוא ניסיון לנקות אזור מאוכלוסייה לא רצויה באמצעות הרג בניה. ההבדל בין שתי הפעולות האלה הוא מהותי, על אף ששתיהן נחשבות פשעי מלחמה ומנוגדות לדין הבינלאומי.

חגי אולשניצקי הוא דוקטור בלימודים קלאסיים, העוסק בחקר של היסטוריה צבאית, כלכלית, חברתית ומדינית. כיום חוקר ומרצה באוניברסיטת ורשה, ובעבר חוקר באוניברסיטת בזל.

כשההרגשה הכללית פה במדינה היא של לחץ וחרדה – בין אם כאלה שהילדים שלנו חווים או שאנחנו ההורים משרים עליהם שלא במתכוון – טיפול וייעוץ מקצועי הם עניין חשוב. אבל איך נדע שהילד שלנו בידיים המקצועיות הנכונות?

*  *  *

הנוער שלנו לא הספיק להתאושש מהקורונה והנה פרצה מלחמת חרבות ברזל, מלחמה אינטנסיבית שהפכה לשגרת החיים שלנו כבר מעל לשנה. כשמדובר בילדים ונוער, אפשר רק לדמיין את עוצמת הסערה שהם חווים. קל וחומר כשמדובר בהורים; מעבר לתסכול, לפחד מפני העתיד ולחרדות, אפשר להניח שקיימת בהם גם תחושה קשה של אשמה וחוסר אונים.

זוהר גורן אהרון הוא עו"ס קליני, פסיכותרפיסט, קב"ן במילואים ומומחה לטיפול בטראומה. מנהל ברשת "עוצמות – פסיכותרפיה רב תחומית". http://www.otsmot-psy.co.il/

עולם הרפואה הצליח לשנות את אופי מחלת האיידס, שנתפסה כגזר דין מוות, לכזו שניתן לנהל כמו כל מחלה כרונית אחרת. לא פחות משמעותי הוא השינוי התודעתי – הפחדים, הסטיגמות והבידוד החברתי פינו את מקומם למודעות, אמפתיה ויכולת לקבל את המחלה כחלק מהחיים המודרניים.

*  *  *

בימים אלו שבהם אנו מציינים את יום האיידס העולמי, שחל החודש, אני זוכרת היטב את תחושות הפחד המצמית שנגיף האיידס עורר במהלך שנות ה-80. כמחלה שנחשבה לבעלת יחסי הציבור הגרועים בעולם – אנשים חששו מהדבקה, השמועות והמיתוסים חגגו והסטיגמות כלפי אוכלוסיות ספציפיות עבדו שעות נוספות.

דר' מרינה צדקין תמיר היא פרמקולוגית קלינית ומומחית לזיהומים בחוג לסיעוד במכללה האקדמית רמת גן.