לכבוד
מר ראובן ריבלין – נשיא המדינה

בית הנשיא
ירושלים

א.נ.
הנדון: הפרת חוק המדינה והפרת זכויות האדם והאזרח
של אזרחי המדינה ותושביה ע"י המדינה – מכתב גלוי

אני מוצא לנכון, אדוני נשיא המדינה, לפנות אליך בעת הזו באמצעות מכתב גלוי זה, כדי לבקש את התערבותך המיידית ולהעמידך על חומרת הדברים המתרחשים כיום במדינתנו, המדינה בה אתה הוא האזרח מספר אחת.

אומר את הדברים במישרין ולא אלך סחור סחור. מציאות הדברים כיום במדינה היא, שהמדינה עצמה נוהגת באופן לא הגון לכל הפחות עם אזרחיה ותושביה.

לעיתים הדברים אף מגיעים כדי כך, שהמדינה היא המפירה העיקרית של חוקיה שלה עצמה. חוקים שנכתבו על ידי מחוקקיה במהלך השנים מאז הקמתה. כמו כן, המדינה כיום היא זו שמפירה את זכויות האדם והאזרח של אזרחיה ותושביה.

מקרים כגון אלה מתרחשים כמעשה יום יום ע"י המדינה באמצעות נבחריה ופקידיה. וכבר לא רק באזור המכונה "השטחים המוחזקים", שם הדברים המתרחשים הם החמורים ביותר ועולים כדי הפרה ממשית של הזכות הטבעית לחיים של תושבי "האזור" הפלסטינים, בהם ילדים רבים, שהם הנפגעים העיקריים מהמצב.

כעת, מציאות זו של התנהלות לא הגונה של המדינה, העולה לעיתים כדי הפרה עצמית של החוקים, זכויות האדם ולעיתים אף זכויות טבעיות של ממש בידי המדינה – היא מציאות יום יומית המתרחשת בישראל הריבונית גופה.

זאת כפי שעלה לאחרונה בין היתר ממחאת קהילת יוצאי אתיופיה, וכן ממחאת הילדים והאמהות הישראליים ממוצא פיליפיני – ילדים שנולדו כאן בישראל והם חיים תחת איום הגירוש ממולדתם היחידה שהם מכירים.

כאלה הם, אדוני הנשיא, לפי מיטב ידיעתי, רבים מהמקרים הנוגעים לילדים והאמהות ממוצא פיליפיני, שחלקם כבר מילאו את חובם האזרחי במסגרת שירות צבאי וחלקם עתידים להתגייס, ועומדים בקריטריונים הקבועים בחוק האזרחות לצורך התאזרחותם בישראל.

כל מדינה הגונה המקיימת זכויות אדם ואזרח, היתה מיידעת ביוזמתה אנשים אלה על זכותם להתאזרח, ומאפשרת לאלה העומדים בקריטריונים הקבועים בחוק לקבל אזרחות, ולהיות אזרחים מועילים לחברה ולמדינה.

תחת זאת בחרה המדינה באופן לא הגון, בלשון המעטה, להפוך אנשים נורמטיביים אלה "לפושעים" בעל כורחם. כאלה שסכנת המעצר והגירוש מרחפת מעל לראשיהם באופן תדיר, כאשר כל רצונם הוא להמשיך ולקיים את חייהם בישראל עפ"י זכותם החוקית.

אדוני הנשיא, מציאות החיים בישראל, נוכח הדברים האמורים, הפכה להיות בלתי אפשרית ובלתי נסבלת לאזרחים ולתושבים ישראליים רבים, מהחלשים ביותר בחברה הישראלית. אלה שאין להם פתחון פה משל עצמם. לפיכך אהיה אני להם לפה.

מציאות בה אנשים הגונים אינם יכולים עוד להחשות, נוכח פני הדברים המתרחשים באופן יום יומי. ואני מחשיב עצמי כאדם ואזרח הגון לכל הפחות, וכך אני מחשיב גם אותך אדוני הנשיא, מהיכרותי הציבורית אותך, גם אם לא נפגשנו מעולם.

אדוני הנשיא, זוהי פנייה של אזרח ישראלי אליך כאזרח מספר אחת, הקוראת להתערבותך המיידית, בבקשה שתשים קץ למציאות זו של הרס שלטון החוק עד לחיסולו המוחלט בידי המדינה עצמה, כעולה ממכתבי.

בטרם לא תהיה כל אפשרות אחרת, אלא לפנות החוצה אל אומות העולם וממשלותיהן, על מנת להעמידן על חומרת הדברים המתרחשים כיום בישראל, לעורר את דעת הקהל בעולם ומצפונו, ואף לבקש את הגנת "האומות המאוחדות"(האו"ם) על התושבים והאזרחים החלשים ביותר בחברה הישראלית, שהמדינה מתנכלת אליהם באופן יום יומי. אתה אדוני הנשיא יכול להיות המחסום האחרון לפני פורענות גדולה שתבוא ותתרגש על כולנו.

יודע אני שאם הרס שלטון החוק בידי המדינה לא ייעצר באחת על ידך, הדברים החמורים העולים ממכתבי יגיעו במהרה עד לאזרחים ואנשים כמותי, העומדים על משמר זכויות האדם והאזרח במדינה, ואף מנת חלקי שלי לא תהיה אחרת.

אדוני הנשיא, אומר את הדברים ללא כחל ושרק, בל נשלה עצמנו כי ישראל שלנו היום היא מדינת חוק לכל אזרחיה ותושביה. מדינת ישראל היא המפרה העיקרית של חוקיה שלה עצמה, אף תוך אכיפה סלקטיבית של החוק בשם "שלטון חוק", שאינו קיים למעשה, אכיפה המתבצעת כלפי החלשים ביותר בחברה.

אני כותב את הדברים האלה בדם ליבי ומתוך צער כאב עמוקים על המצב אליו הגענו. לאחר מחשבה, בדעה צלולה, ומתוך סמכותי המקצועית כעורך דין. במצב דברים זה, אדוני הנשיא, אינך זקוק לסמכות חוקית כדי להתערב על מנת לעצור את המשך ההידרדרות במורד המדרון החלקלק.

לעומת זאת, מלוא הסמכות המוסרית להתערבותך המיידית, על מנת לשים קץ למציאות זו – נתונה לך על ידי האזרחים והתושבים הישראלים, אשר שוועתם לעזרה עולה מן הרחוב. יודע אני כי אתה כאדם אינך מסוגל לאטום את אוזניך, ליבך וביתך בפני זעקתם של אזרחים ותושבים ישראלים אלה.

לסיום, אני מבקש להתקבל אצלך במועד קרוב ודחוף (יחד עם מספר חברים) לשיחה גלויה, בה אעלה בפניך את הדברים באופן מפורט יותר. נדון בדרכים בהן אנחנו כישראלים יכולים יחד לשלב ידיים בהובלתך, כדי להתמודד עם מציאות חמורה זו וכדי למנוע החמרת הדברים עוד יותר.

בהערכה ובכבוד רב ,

אליהו (אלי) משולם, עו"ד – אזרח ישראלי

אלי משולם הוא יליד תל אביב 1966, למד בבית הספר היסודי תל נורדאו ובגימנסיה העברית הרצליה במגמה ריאלית. שיחק כדורסל בבית"ר תל אביב ושירת בחיל התותחנים. הוא בוגר החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ובוגר לימודי משפטים במרכז האקדמי רמת גן

שוחררתי מהמעצר אתמול (שישי) באחת בלילה. איך אני מרגישה אחרי המעצר? רגיל. ילדתי ארבעה ילדים בלי אפידורל, אז קטן עלי. אבל הם לא נורמלים. ניסו להלביש עלי גם תקיפת שוטר.

הגעתי אולי שתי דקות קודם כדי לעזור לעצורים, הבאתי להם מים, נתתי למישהי להחזיק לי את המגאפון, אני מדברת עם השוטרים שעמדו להיכנס לתחנת המשטרה, אני הרי מכירה אותם, ופתאום נכנסה בי שוטרת כמו פגז מתותח.

לא הבנתי מי נגד מי. רצתה לקחת את המגאפון שלי מהבחורה שהחזיקה אותו. אמרתי לה: "רגע, זה המגאפון שלי, זה לא שלה". מין הון להון, התחילה לגרור אותי.

אמרתי:  "מה את רוצה, מה את מושכת אותי?".

אומרת לי: "את עצורה".

אמרתי:  "על מה אני עצורה?".

אמרה: "הפרעה לשוטר במילוי תפקידו".

אמרתי לה: "מה?! טוב, זה מעצר לא חוקי, אני עורכת דין, אני מכירה את החוקים, אני יש לי זכות לא לשתף פעולה עם מעצר לא חוקי", ונשכבתי על הכביש. אז הרימו אותי, לקחו אותי.

אמרתי להם: "תיזהרו שאני לא אקבל מכה, כי כל מכה תעלה לכם מאה אלף שקל".

אמרתי גם לשוטרת בדרך: "שתדעי לך, אני הולכת להגיש נגדך תלונה במח"ש. גם על תקיפה, גם על מעצר שווא. אני לא יודעת מאיפה הגעת אלי, אני לא יודעת מה את רוצה ממני, זה מעצר שווא".

שמו לי אזיקים כבר שם. לקחו אותי ככה, כמו שק תפוחי אדמה. שמו אותי בחדר מעצרים על הריצפה. אומרים לי: "קומי, שבי".

אמרתי: "סליחה? אני לא הגעתי לפה מרצוני. אני פה במעצר בלתי חוקי, איזוק בלתי חוקי. ואני אצא מפה רק מרצוני החופשי ועל הרגליים. אתם זרקתם אותי פה שלא מרצוני. תורידו לי את האזיקים אני אתיישב על הספסל. אם לא – לא".

שלוש שעות שכבתי על הריצפה. תאמינו לי? שמתי עליהם פס. אם לא היה רעש הייתי גם נרדמת. עברו מעלי עצירים, לחקירה, לזה, להוא, שוטרים, לא זזתי.

"קומי!", כולם התביישו, מכירים אותי, אומרים לי: "סיגלית, מה?".

אמרתי: "תשמע, אני לא יודעת למה אני פה. אין שום סיבה שאני אהיה פה. אין שום סיבה שאני אהיה עם אזיקים על הידיים. אני לא יודעת מה אתם רוצים. אני מנצלת את זכותי להביע מחאה פאסיבית על מעצר בלתי חוקי".

אז ככה שכבתי על הריצפה. ניסו להפחיד אותי: "יש חיידקים", "היה פה דם", "השתינו".

אמרתי: "אם יקרה לי משהו זה על הראש שלכם".

בסוף, אחרי שלוש שעות, שיחררו לי את האזיקים. ישבתי שם, אמרתי למפקד תחנה: "תגיד, מה זה? מה קורה? מה זה הדבר הזה?".

אמר: "לא, לפני זה יצאתי ואמרתי לכולם שאסור מגאפון".

אמרתי: "בסדר, אבל אני רק הגעתי, ראית במצלמות. חוץ מזה השוטרת שלקחה לי את המגאפון ואמרה את שמות העצורים, הייתה יכולה לבוא, להגיד 'גיברת, אמרו לך שאסור מגאפון, תסגרי אותו'. אבל אני לא יודעת בכלל במה מדובר, היא באה, לוקחת את המגאפון, מה פה קורה פה?"

אמר: "נו, טוב". שיחררו אותי. חארטה. "אם אנחנו נקרא לך את צריכה לבוא".

הוא רצה להחזיר לי את המגאפון אבל לא היה לו נעים מהשוטרים, אז אמר לי: "תבואי מחר לפני ההפגנה ותיקחי".

אני אומרת לכם: זה הזוי מה שקורה פה. היום זה קורה לנו, תאמינו לי, אנחנו לא אלימים. מחר, תראו מה עושים לאתיופים, תראו מה עושים לערבים. המשטרה חצתה את הקווים – משיקול הדעת לשמור על הסדר הציבורי ובטחון הציבור, שזה קשור לגרעין הקשה של מניעת התפרעות אלימה או חסימת כבישים – לתחום של חופש הביטוי וחופש ההפגנה. בבג"ץ, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות אמרה בפירוש שזה תחום לא להם.

מבחינתי מה שקרה עם המשטרה זה רק סייד אפקט – תופעת לוואי של ההתדרדרות הקשה במדרון לעבר דיקטטורה. איך זה קורה? קודם כל חיסול מוסדות דמוקרטיים. המשטרה – כולם אומרים שהיא תופרת תיקים. הפרקליטות – אותו דבר. בית המשפט העליון בתהליך חיסול. כנסת אין. ועדת שרים לחקיקה עושה מה שרוצה. אז מה נשאר, העיתונות? פחחח. יאללה. תבואו להפגנה בערב.

סיגלית קסלר היא בת לניצולי שואה. עולה חדשה. גדלה בשכונת המצוקה מורשה ברמת השרון. עתודאית. ביוכימאית, משנת 2000 עורכת דין. מייצגת הרבה פרו בונו, ממנהיגות מחאת פתח תקווה, מחאה אזרחית עממית המובלת על ידי נשים. אם ל-4, סבתא ל-2. נאמנה לבורא עולם ולמצפון שלה.

מדי כמה ימים אני נוסעת לאופקים, העיר הגדולה לעשות בה קניות. "סידורים" מה שנקרא. אופקים היא העיר הכי קרובה למושב שלי אי שם במועצה אזורית אשכול – עוטף עזה.

והאמת, אני רק מחפשת תירוצים לנסוע אליה. יש בה משהו באופקים, איזשהו קסם שאני לא יכולה להסביר. קסם שמושך אותי אליה נפשית.

אני יכולה להרחיק עוד טיפה ולהגיע לבאר שבע (או נתיבות) שבה יש הרבה יותר, והכל. באר שבע גדלה וקיבלה נפח רציני בכל תחום – חברתי, תרבותי וקולינרי- גדלה בלי עין הרע לתפארת מדינת הנגב. באמת. וזה כל כך משמח שעיר הבירה הדרומית ממלאה כמעט את כל הפונקציות עבור אזרחית סקרנית, צמאה לתרבות (ואוכל טוב) כמותי. למעט ים. אין בה ים. אבל יש בה ים אפשרויות אחרות.

אני יכולה להרחיק עוד טיפה ולהגיע לבאר שבע (או נתיבות) שבה יש הרבה יותר. אבל בואו נדבר על אופקים, העיירה עם המראה המותש, החולי והמאובק, והניחוח ששייך רק לה

אבל לא בשביל באר שבע הגעתי עד הלום, בואו נדבר על העניין שלשמו התכנסתי חגיגית – אופקים – העיירה בעלת המראה המותש, החולי והמאובק – והניחוח ששייך רק לה.

נכון, לא ניתן להתחמק מזה – התחושה היא אמיתית, תחושה שהזמן עצר בה מלכת. וכל פעם כשאני מוצאת את עצמי כותבת או מספרת על אופקים, במין דוק של עצבות, מיד החברים שלי קופצים ואומרים לי "אוי די, באמת, אופקים מתפתחת למופת, עם תנופת בניה אדירה, יש בה ראש עיר בולדוזר שמתכנן מלא פרויקטים, היא עברה מהפך אדיר, תפסיקי לקונן".

אבל אני, נשמה רומנטית, מקוננת לא מעט, לבי נכמר על העיירה-ספק-עיר הזאת. עיר או עיירה. אני תוהה. מה היא אופקים. היא מסקרנת אותי כל כך. אני יכולה למצוא את עצמי שוהה בה שעות.

רוב מי שמגיע אליה, עושה קניות בסופר, קצת בנק, קופ"ח, פיצוחים, ומיד ממהר חזרה למועצה שלנו. אני נשארת, שוהה עוד קצת. צופה. מחפשת אחר המשהו הזה לחקור, לצפות באנשים, בהתנהלות שלהם. לבדוק אם הם מאושרים. נראה שכן. לנסות להבין את הלך הרוח בה. אולי אמצא אוצר, איזו חנות שטרם גיליתי שיתאפשר לי לקנות בה, ללכת בה לאיבוד, להתרגש.

לבי נכמר על העיירה-ספק-עיר הזאת. עיר או עיירה. אני תוהה. מה היא אופקים. היא מסקרנת אותי כל כך. אני יכולה למצוא את עצמי שוהה בה שעות

לא תמצאו שם ארומה, לא סטימצקי. לא גן סיפור. המון מכולות קטנות. חנויות דחוקות וצפופות ובתוכן נערמים כלי בית, כלי ניקוי, כלי פלסטיק, סירים, מטאטאים, דליים. גומחות קטנות שיש בהן הכל. חנויות פיצוחים ותבלינים, קוקוס בתפזורת, שומשום, קטניות. אגוזים. פפריקה וכמון. והשירות הכי לבבי בעולם. הכי ביתי. הכי נגיש. בלתי אמצעי.

חרדים לצד אתיופים לצד רוסים. דתיים, לצד חילונים, עיר מתוקה, שטופת שמש, לוהטת, מוזנחת מאוד במרכזה. מטופחת יותר ברחובות העוטפים אותה. מרכז ביג אחד מינימליסטי, שאין בו חנות ספרים אחת.

ולמה שוב חנות ספרים? כי חנות ספרים מסמלת עבורי חופש. אפשרויות לצאת למסע חובק עולם גם כשפיזית אין את היכולת. העמקת ידע. ואופציה למתנה שהכי תשמח אותי. אם וכאשר. איך זה שאין באופקים חנות ספרים, בית קפה צוהל, מעוצב ומגניב לשבת בו להתפנק.

חרדים לצד אתיופים לצד רוסים. דתיים, לצד חילונים. עיר מתוקה, שטופת שמש, לוהטת, מוזנחת מאוד במרכזה. מטופחת יותר ברחובות העוטפים. מרכז ביג אחד מינימליסטי, שאין בו חנות ספרים אחת

אני יודעת את התשובה. אבל לא אשיב עליה בקול רם. נכון, יש קצת מסעדות בשרים על האש, יש פלאפל. את המקסיקני, יש את האטליז של מוטי. ושני סופרים גדולים. יש מלא מכולות. וחנויות לכלי בית. ונעליים. שתי חנויות לפיתוח תמונות. חנות לווילונות. ופוקס אחד. וסופרפארם. וחדש! נפתח ללין. ויש גם קולנוע במרכז הצעירים.

והכי הכי יש את גוזלן, גומחה פיצית שיש בה "הכל לילד" כמו שכתוב בשלט – חומרים למלאכת יד. ציוד משרדי, משחקים, צבעים ומכחולים. מין ארטא-קרביץ, אבל הרבה יותר, הרבה הרבה יותר. חוטים. ומדבקות. וניירות. ועפרונות. שם מצאתי ממלכה משלי.

אחר כך קונים במאפיה הצמודה, קצת לחמניות, בורקסים ורוגלך. אחר כך כפכפים, כי אלה שהלכתי איתם בדיוק נקרעו ואני יחפה, עם מצלמה באמצע אופקים. חנות פרחים אחת. כמה מספרות, שלושה בנקים. גורילה אחת. וטיפה גרפיטי. ואני אוהבת אותה, את אופקים. נקשרתי אליה. גם לתושבים. הם לא יודעים.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.