צירוף המקרים מדהים. שעה ששר הנגב, הגליל ו"החוסן הלאומי", יצחק וסרלאוף טען בישיבת הממשלה האחרונה ש"חזבאללה שולח ערבים לרכישת דירות בקריית שמונה בניסיון להשתלט על העיר ותנועות אסלאמיות מנסות להפוך ערים בישראל למעורבות" – ומעורר בתוך כך חומר לבערה ברשתות הטלוויזיה – רואה אור המחזה "קיבוץ אל אקצא" מאת דורון סטניצקי (הוצאת "דרורים").

זהו מחזה (המופיע גם בספרו החדש של סטניצקי "סודות וסדקים"), המתאר מצב בו חברי קיבוץ בעוטף עזה, אשר נפגע קשה במלחמת שבעה באוקטובר – נאותים בקלות להצעה כספית נדיבה ביותר למכור את הקיבוץ לשכניהם הערבים.

במחזה, משרטט הסופר ללא רחמים וביד אמן תמונת מצב שהיא מעין קריקטורה, מעין סאטירה, מין גלגול מפלצתי "גוגולי" – בו הערכים של אנשים שהם מלח הארץ, מומרים בעגל הזהב.

ללא רחמים וביד אמן משרטט סטניצקי תמונת מצב שהיא מעין קריקטורה, סאטירה, גלגול מפלצתי "גוגולי" – בו ערכי אנשים שהם מלח הארץ מומרים בעגל הזהב, כשהם נענים להצעה למכור את קיבוצם לשכניהם הערבים

כל התהליך החברתי והתרבותי המוזר הזה של מכירת הקיבוץ, לא מלווה למרבה הפלא בתחושות מעורבות ומזועזעות בקרב חברי הקיבוץ; כאלה המצביעות על השתוללות של ייאוש מהול בזעם, או על שיברון לב עם טירוף כבוש והיסטריה.

סטניצקי לא מעורר בקרבם ויכוח שהיה יכול להיות עמוק ופורה ונפלא על גאולה לאומית ועל יהדות ועל זהות תרבותית. היפוכו של דבר, מהלך זה, במפתיע, מלווה בשכנוע פנימי, ובהסכמה עמוקה ושלווה: מה שהיה קדוש לאבות המייסדים של הקיבוץ, ופרץ אמונה דתית ומנהגים וסגנון חיים – התהפך על פיו. עתה יש "דיברות חדשות", "מצוות חדשות" ו"הלכות ודינים חדשים"  – הכול לפי חלילו של קונה הקיבוץ, איש העסקים המיליארדר, עבדול; יתר על כן, כל החיזיון הזה מתרחש כמעט בלי שום סימן שאלה.

עטיפת המחזה "קיבוץ אל אקצא" בזירת הבלוגים של זמן ישראל | דעה

וכך, מרכז המשק, אלפרד, בעל פנים צרובות של חקלאי, בשנות הששים לחייו, מספר לחברו בסודיות גדולה על ההתרחשות החדשה ועל המפנה המבטיח כל כך: "החיים, כנראה, אינם אלא מטוטלת. ושעה שהערכנו שהיהודים יישארו חכמים והערבים טיפשים – שליט של אחת האמירויות חשב אחרת. שליט זה הוא מנהיג מודרני ומבריק והוא הגיע למסקנה שהדרך היחידה של הפלסטינים לזכות בחזרה באדמתם, הינה לחקות את הדרך בה השתלטו היהודים על ארץ ישראל".

והנה, מוסיף אלפרד ומספר לידידו המופתע: "והנה, באמצעות קרן השקעות פרטית שלו בלונדון כבר נקנה בישראל תחת בעלות נסתרת כל נכס מקרקעין שאפשר לשים עליו יד. כבר ניקנו בחסות אותן חברות זרות עשרות דירות ומשרדים באשקלון, נצרת, נתניה, אריאל, כפר תבור. אלא שהחלום הגדול שלהם באמת הוא לקנות איזה קיבוץ. כי קיבוץ הוא הסמל האולטימטיבי של הציונות".

עוד מספר אלפרד לחברו כי תוכנית זאת תעבור בלי שום קושי באספה של הקיבוץ. "הייאוש מהמדינה גדול" ו"תקוות-עם אין פה", הוא אומר, וחברי המשק המותשים נפשית ופיזית מהמלחמה ומהיעדר תמיכה, רוצים כבר חיים אחרים, שלמים: לא חיים הנושאים עיניים ליצירת אדם חדש, לא בעבודה גופנית, לא בריח השדה ולא בשכר עבודה דל וזעום.

"כבר ניקנו בחסות אותן חברות זרות עשרות דירות ומשרדים באשקלון, נצרת, נתניה, אריאל, כפר תבור. אלא שהחלום הגדול שלהם באמת הוא לקנות איזה קיבוץ. כי קיבוץ הוא הסמל האולטימטיבי של הציונות"

עמל כפיים כבר לדידי חברי הקיבוץ אינו סוד החיים ותכליתם ולא מהווה ביטחון מוחלט באמת פנימית שבצורת החיים המשותפת והשוויונית; זו שגם כך הולכים ונפרמים תפריה אט אט באמצעות "שיוך הנכסים". מעתה, לפי הקיבוצניקים במחזה, קום ואמור: הכסף הוא האידיאה החדשה, רק הוא מפיח בהם תקווה.

אלא שעולה מהמחזה שאלה ישנה נושנה – מה בעצם רוצה המחבר לומר פה? סטניצקי, כלכלן שעבד במשך שנים רבות כיועץ עסקי במספר רב של קיבוצים, בהם בעוטף בעזה, קצין (מיל') הנדסה קרבית, איש שמאל שיצק מים על ידיהם של מנהיגי מפלגת העבודה בדור הקודם, מצטט את הכומר מרטין לותר קינג בזו הלשון: "במקום שנעשה אי צדק לאדם אחד, בסוף לא יהיה שם צדק לאף לא אחד".

ואמנם, סופו של המחזה הוא בהתפכחות של אלפרד: במושב האחורי של המרצדס הענק של עבדול הוא מבחין בשלט החדש שנועד להחליף את השלט הקיים בכניסה לקיבוץ. על שלט זה כתוב "קיבוץ אל אקצא". או אז, אלפרד נסוג בבהלה ובחרדה מכל המהלך שנרקם וכמעט התגשם.

ובכול זאת, אתה תוהה, מה סטניצקי מבקש לומר? מאיזה "בית מדרש" הוא בא? האם מדובר פה על הלקאה עצמית, התייסרות עד כדי הנאת ההתייסרות, השאיפה לטהרה, עד לקדושה, ועימה חוסר השלמות הפנימית המובילה להתפרקות מכל עול? לניתוץ-להכעיס? או האם המחבר מצטרף ל"זרם המיואשים" עם האומללות ותחושת הכשלון של חבריו? האם הוא מבקש להיות פה לרגשות נסתרים בתנועה הקיבוצית, ולבטא מה הם באמת חושבים על טעם החיים? ואולי הוא מבקש לומר משהו על מידת האקטואליות של הערכים היפים ההם, או על מידת התוקף ההולכת ונחלשת של הפתרון הציוני?

עמל כפיים כבר אינו סוד החיים ותכליתם לחברי הקיבוץ, ואין ביטחון באמת הפנימית שבצורת החיים המשותפת והשוויונית; זו שגם כך הולכים ונפרמים תפריה. מעתה קום ואמור: הכסף הוא האידיאה החדשה

הספר אקטואלי ומאתגר, כי הוא מאפשר לערער, לתהות, לשאול שאלות מרגיזות, להציק ולהתווכח. שכן בערמומיות הוא מסווה מתחת לקרקע שאלות כמו: "האם גזלנו את ארצם של הערבים?" או "האם לעם היהודי יש זכות קיום?" או "למה לא לחשוב כעת איך סוף סוף להיות 'נורמליים' ולעשות חיים? או לרדת לחו"ל?".

בעיקר, מחזה זה מרענן ומעלה שוב לדיון מושג שכבר נדמה כי הפך נדוש, ושמו – "חזון ומציאות". מפה – היה חזון, ומפה – נרקמת והולכת מציאות, יהיו שיאמרו יפה, יהיו שיאמרו מכוערת – המורידה אותו שאולה.

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.