נניח שכותב המאמר צודק, רק נניח. הטוב ביותר יהיה שלצד ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הדרג המדיני והדרג המשפטי, תוקם ועדת בדיקה בהרכב שיוסכם על מרבית חברי הכנסת, והיא תבדוק את מערכת המשפט וגם תציע רפורמה במערכת הזו. אין סתירה בין השניים.

"המהפכה החוקתית " הגבילה את התנהלות המדינה על בסיס הערכים המוסריים שיגדירו את ישראל כמדינה על פי מגילת העצמאות .
יש שיגדירו זאת כ"יפי נפש" – אך זאת דמותה של המדינה ששאפו מקימיה לשוותה לנגד עיניהם .
ולהתנהלות ערכית יש מחיר , והוא שווה את זה .

רשע זדון הם מילים קטנות לתאר את מה שההפיכה החוקתית עשתה למדינה . אין בעברית מילים יותר חריפות . כנראה דוברי השפה לא העלו בדעתם קיום רוע דמוני כזה של מערכת שקמה על העם . את חקירת הכשל צריך להתחיל באוסלו . לא רגע אחרי . נהג שיכור שנכנס באב פצע אותו אנוש ונמלט . האב שרד . הנישואין לא . הילדים פגועים פסיכולוגית הבן עם הפוסט טראומה התחתן ונטש את המשפחה וילדו הפך להומלס מסומם . מי אשם בכל זה??? הילד? הנכד? אולי הסוחר? אולי בית הספר שלא הכיל? אולי העיריה שלא מטפלת בהומלסים? כולם אשמים רק לא הנהג השיכור!!! כך אותו הדבר. המקור לכל הכשל והשקר זה רבין אוסלו ברק וההפיכה החוקתית . ואת מי מאשים הסמול?? את כל האחרים . ואת הסוכה בחווארה!!

התיאור של "המהפכה החוקתית" נכון ומדויק, אבל מתעלם מהעובדה שהמערכות – ה"נבחרת" ושאינה, משתפות פעולה בניטרול העצמי של מדינת ישראל, והמאבק ביניהן הוא בעיקרו הצגה להמונים.

הסיפא של הדברים קורא לחקור את אירועי ה-7.10.2023, אבל כבר מניח את המסקנות, ומציג אותו כ"מחדל" ו"כשל" שיש לברר את הסיבות להם.

מה פירוש "אין כאן טענה לזדון"? ממתי מי שבא לחקור טוען משהו?

תודה, יוסי, על התגובה לתגובה.
הנקודה המרכזית של המאמר שלך היא בהחלט חשובה, וזיהוי שלה הוא בהחלט תנאי הכרחי לפתרון הבעיה. אם בחרת להתמקד בעניין הזה בלבד, זו זכותך וההסבר שלך מקובל עליי לגמרי. אבל מכיוון שזה תנאי הכרחי ולא תנאי מספיק, חשוב גם להתמקד בדברים האחרים, שבלי דיבור עליהם, זיהוי שלהם וטיפול בהם, שום דבר לא באמת יעזור. אבל את זה אפשר גם במאמר אחר…

@סתם אחד – תודה על התגובה.
אני בהחלט מסכים שיש מקום לשיח פנימי וביקורתי בתוך החברה הישראלית – ואף כתבתי לא פעם על כך. עצם היכולת לבחון את עצמנו היא חלק מהכוח הדמוקרטי שלנו. אולם המאמר שלי עוסק בנקודה אחרת: ההבחנה בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות בתחפושת.

אינני מתעלם מהקשיים ומהשאלות הקשות שמדיניות ישראל מעוררת – יש על מה להתווכח ויש הרבה מה לתקן. אבל כאשר נשללת מישראל עצם הזכות להתקיים, כאשר היא מוצגת כרוע מוחלט, כשנדרשים ממנה סטנדרטים בלתי־אפשריים שלא נדרשו מאף מדינה אחרת במלחמה, או כשהשיח נשען על דיסאינפורמציה שיטתית – אז אנחנו כבר לא נמצאים במרחב של "ביקורת".
(או לחלופין, ראה את השימוש התדיר של כמעט כל גופי התקשורת בהודעות משרד הבריאות של חמאס – זרוע דוברות של ארגון טרור – מבלי להביע שמץ של חשדנות או ביקורת. זו בעיניי הזיה מוחלטת.)

אפשר להחיל מבחנים דומים גם על יחסים פנים-־ישראליים, אבל אסור לבלבל בין ביקורת פנימית, קשה ככל שתהיה, לבין ניסיון לשלול את עצם הלגיטימיות של קיומנו כעם וכמדינה. זו נקודת המוצא שממנה כתבתי, והיא בעיניי קריטית להבנת הגל הנוכחי של האנטישמיות בעולם.

עד מתי?
כמה עוד?

על כל נרצח ישראלי מתו 50 פלסטינים
כמה עוד?
כמה חיילים עוד צריכים לההרג כדי שתתעוררו?
כמה חיילים יפגעו בגופם ובנפשם עד שתגידו – די!!!

יש הרבה תשומת לב לחטופים, ובינתיים נפלו עוד 100 חיילים על פארש. על כל חייל הרוג יש 3? 5?פגועי נפש, יש 6 פצועים שהיום אנחנו נושאים על כפיים, אבל הם יתמודדו עם נכות עוד 70 שנה
הרבה אחרי שרובנו נשכח מהמלחמה הארורה הזאת

ישראל היא גיהינום עלי אדמות
מישהו כאן מרויח משהו מעוד פלסטיני הרוג?

יש 1.8 מיליארד מוסלמים בעולם
כמה אתם רוצים להרוג?

האמת היא – כל המלחמה הזאת היא מסע נקמה של פסיכופת אחד נגד המדינה שהגישה כיתבי אישום נגד שליח-האל-בעיני-עצמו
שורף את המגינה כמו שאישתו המוגבלת הבטיחה

פסיכופת שהגדיר מחדש את גבולות הטירוף, דחף אותם למחוזות גלקטיים

מאמר יפה וחכם, אבל גם קצת תלוש ולא מאוד מעשי. הרי אנחנו כרגע במצב שגם תומכים ותיקים שלנו פונים נגדנו, למשל פירס מורגן, בונו, קנצלר גרמניה ועוד. ישראל שמה את עצמה במצב שאין לה דרך אמיתית להגן על צדקת דרכה יותר. ומצב כזה הוא כר פורה לאנטישמים ולשונאי ישראל, שיכולים מאוד בקלות להתלבש על ביקורות מוצדקות על ישראל ולהקצין ולעוות אותן. בקיצור, אין במאמר הזה שום הצעות מעשיות להתמודדות עם המצב, וגם אין בו איזושהי הסתכלות פנימית שמבקשת לבדוק מה התרומה שלנו, של ישראל, למצב הזה ומה אנחנו יכולים לעשות מול עצמנו כדי להיטיב את המצב.

ועוד הערה: את מבחן ארבע ה-D הזה אפשר להפעיל גם על היחסים בתוכנו, בתוך ישראל. אני למשל יכול לזהות מאוד בקלות את ארבעתן ביחס של ערוץ 14 ורבים מחברי הקואליציה כלפי בית המשפט העליון, כלפי ממשלת השינוי ז"ל, וכלפי מה שמכונה "הסמול". אז קצת מצחיק להטיף על צביעות העולם בזמן שהשלטון שלנו עושה בדיוק אותו דבר בתוך המדינה.

אחלה יוסי רק שמישהו באמת יקשיב יפנים ויבצע מה שבאמת טוב לנו ורק לנו כי האנטישמיות החדשה ישנה היא קבועה ! גם אם לפעמים לא מורגשת היר שם הרב שרקי אבחן זאת במדויק דמיין משחק שח מלא עם כל הכלים עליו עכשיו מגיע עם ישראל ואומר אני נכנס למשחק מיד כולם מתגעשים עלינו בהרבה סיבות וטענות – לא משנה מה נעשה אנחנו מפריעים לסדר הקיים ולכן הסלידה השנאה וכולי מעטים בעמים אכן יבינו שאולי יש לנו מה לתרום לשיפור העולם. ידידך משכבר הימים נועם אדלר מכינת עורי צפון

מוסכם כי חינוך לסבלנות וערכים אוניברסלים יוביל לאפשרות של חיים משותפים. המלכוד נעוץ בסוף הדברים שכתבת, וזה שהתקדמות מחייבת הצבה של שלטון מתון שיהיה מקובל על שני הצדדים. שלטון כזה יכול להיות מקובל רק לאחר חינוך מחדש של האוכלוסייה כפי שתארתה. האלטרנטיבה והיא חינוך מחדש בכוח, אומנם מיושמת בעולם, אבל לא יהיה מקובל.

בגרמניה הנאציזם הוא כתם. ואצל האויב הערבי מודל לחיקוי. אין שום הבדל בין חמאס לאחרים בנושא הזה. לו יכלו היו משמידים אותנו. אלא שאין להם את הכח וגם לא את המח. אשרינו שאלה אויבינו. תודה לאל.

ברור,
הם יתבוננו יחד איתנו, בכנות וחמלה,
בהרג ובהרס הנרחבים,
ומיד יכריזו שהאתוס החילוני הדמוקרטי החדש
מחייב ללמוד על אפס אלימות, תקווה ודו קיום של שיוויון הזדמנויות וצדק.
כמעט כמו ביהודה שמחנכת לרדיפת שלום
ורואה את מנהיגיה מיישמים הסדרה וערבות הדדית וחמלה ונורמליזציה (וגם טוהר מידות ויושרה בדמוקרטיה).
וברצינות, אם יום אחד יהיו הנהגות של הסדרה וחיים נורמליים ויציבות, אז יהיה צריך ללמוד יחד על העוולות שבאלימות ופונדמנטליזם ופשיזם והנהגות רקב.