"אני גירשתי יותר ערבים" – כך צוטט ראש הממשלה המנוח יצחק רבין בכותרת בעיתון מעריב בסוף שנות השמונים. לא כהתגרות, אלא כהצהרת אחריות. ממשלת ישראל עמדה אז מול גל טרור, חטיפות ופיגועים, ופעלה מתוך תפיסה פשוטה – האחריות לביטחון איננה ניתנת להאצלה. היא מונחת על כתפי הדרג המדיני והצבאי, גם כאשר משמעותה קבלת החלטות קשות, שנויות במחלוקת וכבדות משקל.

באותן שנים ממש התחולל בישראל מהלך מקביל, שקט בהרבה – המהלך שמכונה בדיעבד "המהפכה החוקתית". שני חוקי יסוד שנחקקו ב-1992, בחקיקה רגילה, ברוב מצומצם וללא דיון ציבורי מעמיק, הפכו בסיס לפרשנות שיפוטית בעלת משמעות חוקתית מרחיקת לכת. לא מדובר בפרט טכני: זה היה שינוי עומק במאזן הכוחות בין הרשויות בדמוקרטיה הישראלית, ובדיעבד גם שינוי בעל השפעת עומק על הזירה הביטחונית.

שני חוקי יסוד שנחקקו ב-1992, בחקיקה הפכו בסיס לפרשנות שיפוטית מרחיקת לכת, שינוי במאזן הכוחות בין הרשויות בדמוקרטיה הישראלית, ובדיעבד עם השפעת עומק על הזירה הביטחונית

המטרה המוצהרת הייתה הגנה על זכויות אדם ובלימת כוח שלטוני מוגזם. הכוונה לא הייתה לפגוע בביטחון המדינה. אך שלושים שנה לאחר המהלך, חובה לשאול ביושר: מה היה המחיר הביטחוני המצטבר של המהפכה החוקתית?

פרשת גירוש 415 פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי ללבנון בדצמבר 1992 היא נקודת מבחן. נסים טולדנו ז"ל, לוחם מג"ב, נחטף ונרצח. המסר של חמאס היה חד: חטיפה היא נשק אסטרטגי. הממשלה הבינה שהיא ניצבת מול איום חדש – לא רק פיגועים, אלא טרור שמבקש לשבור את המדינה דרך יחידים ובני ערובה. תחת לחץ זמן, זעזוע ציבורי ותחושת חירום התקבלה החלטה חריגה: גירוש מנהלי המוני.

ההיגיון היה ביטחוני במהותו – ניתוק תשתיות, פגיעה בהנהגה, שבירת כדאיות החטיפות. זה לא היה מהלך נקי, אך הוא נבע מתפיסה של אחריות מדינתית. אלא שכאן נכנס ממד חדש: משפטיזציה בזמן אמת של החלטה ביטחונית. בג"ץ התערב בלילה, הוציא צו ביניים, קיים דיון חריג בהרכב מורחב, ואישר את הגירוש רק בכפוף לשימועים בדיעבד.

ההליך כולו הפך לאירוע משפטי-תקשורתי גלובלי. לבנון סירבה לקלוט את המגורשים, מחנה מרג' א־זהור הפך לסמל, מועצת הביטחון פרסמה את החלטה 799, והלחץ הבינלאומי הכריע. ישראל נסוגה. בדיעבד, הגירוש תרם דווקא להתגבשות הנהגת חמאס ולחיזוקו.

זה לא היה רק כישלון מבצעי. זה היה רגע מכונן שבו הביטחון הפך שפיט, מתוקשר ומנוהל בדיעבד בזירה המשפטית. מאז, זה הפך לדפוס.

המטרה המוצהרת הייתה הגנה על זכויות אדם ובלימת כוח שלטוני מוגזם. הכוונה לא הייתה לפגוע בביטחון המדינה. אך שלושים שנה לאחר המהלך, חובה לשאול ביושר: מה היה המחיר הביטחוני המצטבר של המהפכה החוקתית?

המאבק של ישראל בטרור הוא מאבק לא-סימטרי לא רק במישור הצבאי, אלא גם בזירה התודעתית והמשפטית. ארגוני הטרור מונחים על ידי פרשנות דתית לרעיון הג'יהאד; אין להם בג"ץ, אין מגבלות מוסריות, אין ביקורת ציבורית ואין תקשורת חופשית. מנגד, ישראל – ובצדק – היא דמוקרטיה. אלא שמאז שנות התשעים התעצבה מציאות שבה כמעט כל פעולה ביטחונית הופכת מייד לאירוע משפטי ותקשורתי בינלאומי.

סביב ישראל פועלת תנועת-נגד אנטי-ישראלית גלובלית, הממירה כל צעד ביטחוני לכתב אישום מוסרי, כל החלטת חירום למשבר דיפלומטי, וכל אירוע מבצעי לקמפיין השחרה. לתוך המציאות הזו נשאבים בג"ץ, התקשורת ומקבלי ההחלטות. התוצאה היא שכל כלי ביטחוני הופך יעד לעתירה, כל החלטה נבחנת במבחן סבירות בדיעבד, וכל מפקד חשוף אישית – בעוד האויב פועל ללא בלמים, ללא שקיפות וללא אחריות.

כך נשחק, לא ביום אחד אלא לאורך שנים, ארסנל הכלים האופרטיביים של מערכת הביטחון: הריסות בתים, גירושים מנהליים, מעצרים מנהליים, ענישה קולקטיבית, סגרים וכתרים. הם לא בוטלו לחלוטין, אך הוגבלו, הוסדרו ונעטפו בשכבות של חשש, היסוס ורתיעה. לא פעם ההכרעה האמיתית זזה משולחן הדרג המדיני-ביטחוני אל אולמות בית המשפט ולכותרות העיתונים.

התוצאה איננה "דיקטטורה משפטית", אלא אובדן וצמצום היוזמה והיכולת המבצעית. מקבלי החלטות לומדים שעדיף להגיב מאשר ליזום, להכיל מאשר לשבור כלים. ביטחון לאומי לא קורס ביום אחד – הוא נשחק לאט לאט בתהליך ארוך משך.

מאבק ישראל בטרור הוא לא-סימטרי, לא רק במישור הצבאי, אלא גם בזירה התודעתית והמשפטית. לארגוני הטרור אין בג"ץ, מגבלות מוסריות, ביקורת ציבורית ותקשורת חופשית. מנגד, ישראל דמוקרטיה

ה-7 באוקטובר 2023 לא נולד בוואקום. הוא פגש מדינה שחיה שנים בתוך מרחב תמרון מצומצם, עם מערכת ביטחון מיומנת אך כבולה, ועם תרבות קבלת החלטות החוששת מהשלכות משפטיות ותקשורתיות לא פחות מאשר מהאויב.

לשאלת הכשל המבצעי של צה"ל אין צורך בוועדת חקירה: אלפי מחבלים חצו את הגבול, כבשו יישובים בנגב המערבי וביצעו את הטבח הנורא ביותר ביהודים מאז שואת יהדות אירופה – וראינו זאת כולנו, לצערנו, בשידור חי. במשך ימים התנהלו קרבות בלימה עד שטוהר השטח מאויב. זהו כשל בסיסי, מוחלט ובלתי מתקבל על הדעת.

אך אם נסתפק באבחון הכשל הצבאי בלבד, נחמיץ את השאלה העמוקה יותר. יש מקום לבחון האם הצטברות של משפטיזציה כמעט לכל פעולה מבצעית – עתירות, סבירות, חשש מביקורת וחשיפה אישית, תרמה לשחיקת חופש הפעולה המבצעי ולכשל הנורא.

כאן מגיע הפיל שבחדר: ועדת חקירה ממלכתית. ברור שצריך ועדה. ברור שצריך לברר אחריות. אך ברור גם שוועדה שהשותפים בה נקבעים בידי בית המשפט העליון לא תבחן את תרומת המערכת המשפטית עצמה – לא את השפעת המהפכה החוקתית, לא את תוצאותיה הביטחוניות ולא את הסימטריזציה המשפטית של מאבק א-סימטרי.

כאן מגיע הפיל שבחדר: ועדת חקירה ממלכתית. ברור שצריך ועדה. ברור שצריך לברר אחריות. אך ברור גם שוועדה שהשותפים בה נקבעים בידי בית המשפט העליון לא תבחן את תרומת המערכת המשפטית עצמה

אין כאן טענה לזדון. יש כאן דרישה לאחריות. אם לא נשאל את השאלות הקשות על המחיר הביטחוני ששילמה ומשלמת מדינת ישראל בעקבות המהפכה החוקתית שהוביל נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, נמשיך להתמקד במחדל עצמו, נחמיץ את הכשל המערכתי העמוק, ולא נוכל להבטיח שהמחדל הבא אינו כבר בדרך. בלי קשר לעמדות פוליטיות או משפטיות – כולם רוצים דבר אחד: שישראל תהיה בטוחה יותר.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך (17 שנות ניהול תיכון) – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות וצוותים חינוכיים. מנכ"ל בית עדן.