מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה בשנת 2007, הרצועה הפכה לזירת סכסוך מתמשך ולאזור שבו אידיאולוגיה של שנאה וקיצוניות דתית מעצבת את חייהם של מיליוני אנשים.
דור שלם גדל למציאות שבה ישראל והיהודים מוצגים כאויב קיומי, והאלימות נתפסת כדרך חיים. שלב ראשון בדרך לשבירת המעגל ההרסני הזה, מחייב תהליך של דה-חמאסיזציה עמוק ורב-ממדי, המבוסס בתחילה על עיצוב מחדש של מערכת החינוך, שיקום כלכלי והובלת שינוי חברתי.
נשוי ואב לחמישה. איש חינוך (17 שנות ניהול תיכון) – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות וצוותים חינוכיים. מנכ"ל בית עדן.
לפני שבוע פורסם ריאיון שערכו טובה צימוקי ויובל קרני עם חבר הכנסת שמחה רוטמן במוסף ידיעות אחרונות. מאז כבר הספיקה המציאות להתהפך במהירות והריאיון כמעט נשכח.
עם זאת, אני מקדיש לריאיון עם רוטמן את הפוסט הזה, כדי לבחון כמה מהאמירות שהועלו בו מול העובדות בשטח. במיוחד כעת, כשהעסקה לשחרור החטופים נחתמה רק שבוע לאחר פרסום אותו ריאיון.
פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.
לעניינים "כבדים" לוקח זמן להתברר לעומק. בייחוד כך כאשר הם גם נמצאים במצב של שינוי מתמשך. בסיפורה של מדינת ישראל יש שני נושאים עם חשיבות מרכזית לעצם קיומה, כאלו שהצלחה בהם לא יכולה להיות ברורה מלכתחילה.
הראשון הוא הצלחת השתלבותה של המדינה החדשה במזרח-התיכון, בו היא ממוקמת (מעבר ובנוסף ליכולת ההישרדות הפיזית שלה במלחמות בתחילת דרכה). אי אפשר להיות "נטע זר" לנצח.
מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.
לפני כמה ימים צדה את עיני ידיעה על האישה היפנית הזקנה ביותר בעולם, שהלכה לעולמה בגיל 116.
נזכרתי מיד בסבתי שהלכה לעולמה בגיל 101 ובסבי שנפטר בגיל 99, הכול בזכות הגנים האפגנים שלהם ובזכות אורח החיים הפעיל והנכון שניהלו כול חייהם.
דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מוסכם כי חינוך לסבלנות וערכים אוניברסלים יוביל לאפשרות של חיים משותפים. המלכוד נעוץ בסוף הדברים שכתבת, וזה שהתקדמות מחייבת הצבה של שלטון מתון שיהיה מקובל על שני הצדדים. שלטון כזה יכול להיות מקובל רק לאחר חינוך מחדש של האוכלוסייה כפי שתארתה. האלטרנטיבה והיא חינוך מחדש בכוח, אומנם מיושמת בעולם, אבל לא יהיה מקובל.
בגרמניה הנאציזם הוא כתם. ואצל האויב הערבי מודל לחיקוי. אין שום הבדל בין חמאס לאחרים בנושא הזה. לו יכלו היו משמידים אותנו. אלא שאין להם את הכח וגם לא את המח. אשרינו שאלה אויבינו. תודה לאל.
ברור,
הם יתבוננו יחד איתנו, בכנות וחמלה,
בהרג ובהרס הנרחבים,
ומיד יכריזו שהאתוס החילוני הדמוקרטי החדש
מחייב ללמוד על אפס אלימות, תקווה ודו קיום של שיוויון הזדמנויות וצדק.
כמעט כמו ביהודה שמחנכת לרדיפת שלום
ורואה את מנהיגיה מיישמים הסדרה וערבות הדדית וחמלה ונורמליזציה (וגם טוהר מידות ויושרה בדמוקרטיה).
וברצינות, אם יום אחד יהיו הנהגות של הסדרה וחיים נורמליים ויציבות, אז יהיה צריך ללמוד יחד על העוולות שבאלימות ופונדמנטליזם ופשיזם והנהגות רקב.