לפני כמעט שנה פירסמתי פוסט על הספר של גליה עוז. קראתי לו – "אני לא מאמין לך". היום כבר מותר לגלות שלא זכיתי לחיבוק חם מן הקוראים, אפילו לא מן הקרובים לי ביותר.

הספר של גליה גרם לי לכעס רב. הוא נראה לי כמניפולציה מכוונת ומתוכננת. מדובר, לדעתי, בפמפלט כל כך חד צדדי, כל כך חף מנסיון להציג תמונה מאוזנת, שאצלי לפחות, הוא גרם לחוסר אמון מוחלט.

הייתי עורך דין בעברי, והקריאה בספר ההוא הייתה דומה לקריאת כתב אישום חד צדדי, ללא החלק של הראיות, ובלי גישה לכתב ההגנה, או אפילו לגרסתם של עדי ההגנה.

הבעיה היא שהיום, בעידן ה-MeToo, לערער על הנרטיב של "קורבן" זה פשע שאין לו כפרה.

כריכת אוסף צדפים דניאל עוז (צילום: סטודיו פיני חמו)

אפילו לפני שקראתי את הספר של דניאל עוז, ורק מקריאת הספר של גליה, הרגשתי שמה שמתואר שם לא יכול להיות קרוב לאמת. מכל מילה, פסקה, עמוד ופרק בספר של גליה עולה תמונה של מפלצת. לא של אבא בשר ודם, עם פגמים וחסרונות, עם כשלים וטעויות אלא תמונה פלקטית של פסיכופת גמור – ללא קרן אור, ללא נקודת זכות, השטן בכבודו ובעצמו.

אז כן, אני מכיר אנשים נורמטיביים שמסתירים סודות אפלים מאחורי חזות מלאכית, אבל אי אפשר להסתיר מפלצת מוחלטת, כזו שמספרת עליה גליה, מאחורי תדמית נקיה ומהוגנת.

גליה טוענת שהקיבוץ בחר להגן על הסופר המפורסם, ובכך היא פורטת על נימיהם של שונאי עוז, סמל השמאל הציוני, ששמח לטעון שהממסד מצופף שורות על מנת להגן עליו.

אפילו לפני שקראתי את הספר של דניאל עוז, ורק מקריאת הספר של גליה, הרגשתי שמה שמתואר שם לא יכול להיות קרוב לאמת. מכל מילה שם עולה תמונה של מפלצת. לא של אבא בשר ודם

אבל האמת שונה לחלוטין. עוז לא היה פופולרי כלל בקיבוץ באותן שנים. עוף מוזר, "אינטלקטואל". מי שמכיר קצת את הווי הקיבוץ באותן שנים יודע שלא מדובר היה במילת שבח.

עובדי הפלחה והמטעים היו הדמויות הפופולריות בקיבוץ, לא ילד החוץ המוזר.
רק לאחר פרסומו התחיל הקיבוץ להתגאות בסופר שצמח אצלם בערוגה.

גם ציפוף השורות שיש הטוענים שנעשה היום הוא שקר לא קטן. כל התקשורת התגייסה לטובת הנרטיב של גליה, ובראשה עיתון הארץ, מעוז הצדקנות ומי שהיה עיתון השמאל הפריווילגי מאז ומתמיד.

גליה אולי לא משקרת במובן המקובל של המילה, אבל תפיסת המציאות שלה, כפי שאפשר להיווכח מכתיבתה, נראית מעוותת ומוטה, ופרשנותה לאירועים נדמית מוגזמת כל כך, שהספר כולו הוא על גבול הנרקיסיזם והפרנויה.

אבל אפילו אם נקבל את הקלישאה חסרת הביסוס ש"ילדים לא משקרים" על דברים מהסוג הזה, את העיוות שאני מרגיש בתפיסת המציאות שלה אפשר למצוא בתיאוריה של האירועים מבגרותה. העיוות הזה, הוא שגרם לה לפרש כל מחווה, כל מילה, כל ניסיון התקרבות של אביה כחלק מתוכנית שטנית שהפעיל עליה אביה הפסיכופת.

הפרשנויות האלה נראות מוטות בצורה בלתי סבירה, לפעמים עד כדי גיחוך, ומציבות סימן שאלה גדול על הפרשנות שלה לגבי זיכרונות הילדות.

איך האישה שלפני גיל שלושים קיבלה מאביה בית ברמת השרון, רכב ותמיכה בלתי מסויגת בקריירה הספרותית והקולנועית שלה, החליטה יום אחד, כשהיא בשנות החמישים לחייה, שהיא קורבן לא רק בילדותה אלא גם בבגרותה?

דניאל מתאר בספרו שנים של יחסי קרבה, של נסיעות משותפות, של תמיכה כלכלית, מקצועית ורגשית בלתי מסויגת של עמוס עוז בבתו, אותה העריץ, ושל אמון מוחלט מצידה בהוריה, בהם בטחה מספיק על מנת להפקיד בידם את שלומם של ילדיה.

איך קרה שבעקבות מריבה של גליה עם אמה דווקא, היא עברה רדיקליזציה, ואחד אחד הפכה את כל בני משפחתה לאויבים, משום שלא התגייסו בהתלהבות מספקת לצידה במלחמה עליה הכריזה?

הספר של דניאל נותן תשובה חלקית לשאלה הזו.

מה שנראה לי כעיוות מציאות הוא שגרם לה לפרש כל מחווה, כל מילה, כל ניסיון התקרבות של אביה כחלק מתוכנית שטנית שהפעיל עליה אביה הפסיכופת

אם לפני הקריאה באוסף צדפים חשבתי שגליה נפלה קורבן לשטיפת מוח של איזו כת, או לזרועותיו של מטפל מפוקפק שהסית אותה נגד משפחתה (כבר היו מקרים מעולם), היום לאחר שקראתי את הספר אני נוטה לחשוב שגליה חפרה לעצמה את מנהרת הארנב הזו על ידי קריאת ספרי "עזרה עצמית" מזיקים.

הספר "הורים מרעילים" של סוזאן פורווארד היה כנראה (ואין לי הוכחות לכך) הגורם העיקרי שהרעיל את נפשה של גליה. היום, אחרי ההיכרות העקיפה שלי עם "הורים מרעילים", נראה לי שהרדיקליזציה שהיא עברה, היא רובה ככולה תוצאה של הספר הבזוי והאכזרי הזה (אולי בצירוף ספרים נוספים).

ציטוטים ישירים או עקיפים מהספר מופיעים בספר של גליה לכל אורכו, כפי שמראה דניאל בצורה יסודית, ו"הורים מרעילים" עצמו אינו אלא כתב שטנה כנגד הורים באשר הם. ספר שמעמיד את הקורא/ת במרכז העולם וקורא לו לא לסלוח, לא להתפייס, אלא לנתק יחסים, לנקום ולשנוא כפתרון יחיד למצוקותיו. ספר נרקיסיסטי, אגואיסטי, שמי יודע כמה משפחות הוא כבר הספיק להרוס בעולם כולו.

רק אחרי קריאת הספר של דניאל אפשר להבין עד כמה טענותיה של גליה נראות אבסורדיות, וכמה נזק, כאב וצער הוא גרם לאימה המבוגרת שהתאלמנה לא מזמן, לאחיה, אחותה ואחייניה, לזכרו של אביה ולרבים אחרים.

בספר של דניאל אין קורבן קדוש ואין שטן מוחלט. למרות שאי אפשר שלא לחוש בכאב שהספר של גליה גרם לו, בתחושת הבגידה, העלבון והאבל על מה שהוא חווה כאובדן האחות שאותה חשב שהכיר.

השנה שחלפה מאז שפורסם הספר של אחותו, הייתה שנה שדניאל מגדיר כשנה איומה, שנה שפגעה בבריאותו הפיזית והנפשית (לדבריו), בה עבר שבועות ללא שינה ובה שמו נישא בפי כל, בדרך כלל לא לטובה.

בשנה הזו כל אחד הרגיש זכאי להביע דעתו עליו, מבלי שהוא בחר בחשיפה.
הוא כונה משת"פ, משתיק, מטייח, מצופף שורות ועוד שלל כינויים משפילים, ובכל זאת הוא איננו מצייר את גליה כשטן.

ניכר בדניאל שהוא מנסה בספר, גם אם לא תמיד מצליח, להבין מה מניע אותה. הוא גם מכיר בכאבה, וזאת למרות שהוא חולק על כמעט כל מה שהיא טוענת כלפי אביו.

ההבדל בין הספרים, הוא מה שהופך את הספר של דניאל לכל כך אמין בעיני, ואת הספר של גליה לפמפלט מניפולטיבי וחסר כל אמינות.

טוענים נגדו שבגלל הפרש הגילים הוא לא היה נוכח בתקופה עליה מדברת גליה.
אבל הרי גליה מתארת תקופות בהן דניאל כן נכח וכן זוכר, וזיכרונותיו שונים לחלוטין מסיפורה של גליה, כמו גם זיכרונותיה של אחותם פניה שנכחה גם בילדותה של גליה.

התיאורים בדבר הבית בו שררה אווירת טרור תמידית לא מתאימים לזיכרונות של פניה, של נילי וגם לא של דניאל שנולד 14 שנים מאוחר יותר, אך גר באותו הבית.

יש הטוענים שדניאל ופניה הכירו אב טוב ואוהב, וגליה "זכתה" באב מתעלל.
אבל גליה עצמה טוענת שגם אחיה, אחותה ואמה סבלו מאביה האלים ומשליט הטרור, והיו קורבנות של אופיו המפלצתי. איך, אם כך, אפשר לטעון שמשפחתה לא ידעה, לא ראתה ולא שמעה על מעשיו של האב, כאשר גליה עצמה מספרת סיפור אחר לגמרי?

מי שמציג את עצמו כקורבן מוחלט (לא רק כילד, אלא לאורך כל חייו הבוגרים) ואת אביו כשטן שמעולם לא עשה ולו דבר אחד חיובי. מי שמציג כל אמירה ומחווה, כל בקשת סליחה וניסיון פיוס כמניפולציה של פסיכופת, גם כאלה שנעשו בימיו האחרונים של האב, כשהוא גוסס מסרטן, איננו זכאי לאמון שלי.

מי שמציג כל אמירה ומחווה, כל בקשת סליחה וניסיון פיוס כמניפולציה של פסיכופת, גם כאלה שנעשו בימיו האחרונים של האב, כשהוא גוסס מסרטן, איננו זכאי לאמון שלי

האכזריות הבלתי נתפסת של גליה, לתחושתי, כשנמנעה מלבקר את אביה כאשר גסס ממחלת הסרטן והתחנן לראותה, זוכה לתמיכתם של מטפלים בעיני עצמם שטוענים שיש דברים שאי אפשר ולא צריך לסלוח עליהם. שום דבר שמסופר בספר איננו "בלתי נסלח" לעניות דעתי, בוודאי שלא לאדם על ערש דווי.

אבל זה לא היה המעשה האכזרי ביותר של גליה, בעיני. תהיה אשר תהיה הפגיעה שגליה חשה, הכאב ממנו היא סובלת שלא איפשר לה לסלוח לאביה, מה היה פשעם של שאר בני משפחתה?

רק משום שלא תמכו בגרסתה במאה אחוזים כפי שדרשה, היא סירבה לדבר איתם, גם כאשר טיפלו ועמדו על מיטתו של עוז?

אפילו בלוויה, בה נכחה מרחוק, היא התעלמה בחיוך קר מנסיון ההתקרבות של דניאל, והרי דניאל לכל הדעות לא התעלל בה, לדבריה הוא אפילו היה קורבן כמוה, גם אם הוא לא תמך בגרסתה.

מאיפה שואבים קור מקפיא כזה ואכזריות כזו, שהתנקזה לבסוף לספר הבזוי, בעיני, שריסק את המשפחה לגזרים.

אחת הדמויות הטרגיות ביותר בכל הסיפור הזה, לדעתי, הוא דווקא בנה של גליה, אלון רטר. אין לי כוונה לחשוף כאן שום פרט אינטימי שלא נחשף בעבר, וכל מה שכתוב כאן פורסם בראיון שנערך לו בווינט.

אלון הוא נער שעבר ילדות בעייתית בלשון המעטה.

מבלי להתייחס לסגולותיה של גליה כאם, עליהן אינני יודע מספיק, ברור למדי שאלון לא קיבל את התמיכה שהיה זקוק לה על מנת שלא להגיע למצבים קיצוניים ומסכני חיים ממש.

לילד שהלך לבית הספר עטוף במזרן יוגה קשור בנייר כסף אליו מודבקות קלמנטינות, לא היו מן הסתם הרבה אנשים שהבינו וקיבלו אותו כפי שהוא.
בראיון אמר אלון על סבא שלו:

"הוא ראה אותי והבין. יצא לו לראות אותי לבוש בכל מיני דברים, וזה היה בסדר. הוא הביע תמיכה".

הוא הוסיף:

"עמוס היה סבא אוהב. הוא היה ממציא לנו סיפורים וחוזר עליהם. כשהייתי בן שש הבנתי כמה סבא הוא מיתוס, ונורא התלהבתי מזה. הייתי חותם במבחנים ובעבודות אלון רטר־עוז. הנוסטלגיה הזו נורא שוברת לב באיזשהו מקום. בילדות ביליתי אצל סבא וסבתא לא מעט. הם גרו לסירוגין בערד וברמת אביב והייתי מבלה אצלם בשני המקומות. הייתי נכד אהוב, ועמוס היה סבא אוהב".

האם לגליה היה אכפת מכל זה, או שהיה אכפת לה יותר מההתחשבנות שלה עם הסבל שהיא מתארת כילדה?

מילא זה שהיא לא יכולה הייתה לסלוח לאביה, אבל לנתק את ילדיה ממי שהיה לכל הדעות (גם לדעתה) סבא טוב ואוהב? מי עושה דבר כזה, ועוד לילד שזקוק לכל תמיכה שהוא יכול לקבל?

למען מסע ניפוץ תדמיתו של אביה, היא לא רק ריסקה את אחיה ואמה, היא גם חיבלה בילדיה ובקשרי המשפחה שלהם עם סבם, סבתם, דודיהם ודודניהם.
כל כך הרבה שנאה הזריקה גליה למוחו של אלון בגיל 16, שאפילו לבקר את סבו כשגסס בבית החולים הוא לא הגיע, הנכד האהוב.

באופן מקרי, או שלא, אחרי שיחת הנפש עם האם, אחריה החליט לנתק את יחסיו עם סבו ושאר משפחתו, שקע אלון לאחת התקופות האפלות בחייו.

בתקופה הזו אלון בחר לעסוק בזנות כחוויה, וללא שום צורך כלכלי, ובילה זמן רב בגן העצמאות לו הוא עושה אידיאליזציה.

כמה מהחוויות הקשות האלה היו יכולות להימנע עם תמיכה מצד הסבא והסבתא התומכים והאוהבים? משאר המשפחה?

אחת הדמויות הטרגיות ביותר בכל הסיפור הזה, לדעתי, הוא דווקא בנה של גליה. אין לי כוונה לחשוף כאן שום פרט אינטימי שלא נחשף בעבר, וכל מה שכתוב כאן פורסם בראיון שנערך לו בווינט

מה עורר אצל גליה הקשר ההדוק והתומך בין אביה לבין בנה? האם התמלאה שמחה על המזל שנפל בחלקו של בנה שזכה בסבא פתוח, מבין ואוהב, או שמא הרגישה מתוך הפרנויה שמאפיינת את הספר שלה (לתחושתי) שהיחסים הטובים ביניהם, גם הם צורה של התעללות של אביה בה? אולי שם התחיל הכעס הגדול? כשהרגישה שאביה לא רק מאפיל עליה בשיעור קומתו הספרותי, בפרסומו ובהערכה שרוחשים לו, אלא גם על ליבו של אלון הוא מתחרה בה, וגם שם הוא מציג אותה ככישלון? האם כדי לא להרגיש כישלון כהורה החלה לחפש את כישלונותיו האמיתיים והמדומים של אביה, שעד לאותה תקופה היה אב אהוב ותומך?

תיאוריה מצוצה מהאצבע אולי, אבל יש בה לא פחות הגיון מאשר בניתוחים המפוקפקים של גליה את אישיותו של אביה.

לעולם לא נדע מה עבר במוחה של גליה. מה שברור זה, שטובתו של אלון כנראה שלא היתה בראש מעיניה. כמעט אפשר לומר שהנרקיסיסט האגוצנטרי במשפחת עוז לא היה אב המשפחה דווקא.

אגב, העובדה שהנכד בחר לקרוא לעצמו בילדותו רטר-עוז, מבליטה עוד עובדה מעניינת, והיא העובדה שגליה בחרה ועדיין בוחרת לקרוא לעצמה גליה עוז. למה בעצם?

בתו הבכורה פניה, שאוהבת ומתגאה באביה, קוראת לעצמה פניה עוז זלצברג, למה גליה ממשיכה להתהדר בייחוס שלה לאביה שהיה לדבריה מפלצת איומה כל כך?

אני לא יודע את התשובה כמובן, אבל צריך לזכור שכאשר היא התחתנה, יחסיה עם אביה המפורסם היו מצויינים עדיין. בתקופה ההיא טרם חוותה את ההארה שגרמה לה "להיזכר" בילדותה הקשה, ולעמוד על טיבו האמיתי (לדבריה) של עוז. כל זה קרה רק בסביבות גיל חמישים.

גם את הספר שמשחיר את דמותו היא פרסמה כגליה עוז. הרי מי רוצה לשמוע את סיפורה של גליה רטר על אביה?

מאז פרסום הספר שלה גליה עוז הפכה לנושאת הדגל של ילדים שעברו התעללות. היא משתתפת בפאנלים, בסמינריונים וסימפוזיונים ומתראיינת היכן שרק אפשר. אני לא יודע אם כל הפעילות הברוכה הזו נעשית בהתנדבות או בתשלום, אוי לי מלחשוד בכשרים, אבל יש לי הרגשה שהיא רואה ברכה בעמלה, אם לא בתשלום ישיר הרי בקידום מכירות של ספריה, ובעיקר הספר הארור ההוא שהשחיר את שמו של אביה ופגע במשפחתה.

בתו הבכורה פניה, שאוהבת ומתגאה באביה, קוראת לעצמה פניה עוז זלצברג, למה גליה ממשיכה להתהדר בייחוס שלה לאביה שהיה לדבריה מפלצת איומה כל כך?

אבל גליה גם לא שוכחת לציין בכל הזדמנות, שחלילה לאנשים מלהפסיק מלקרוא את ספריו של אביה, כי הרי היא מעולם לא חדלה מלקבל את חלקה בתמלוגים מספריו, כמו שלא שקלה אפילו לשנות את שם משפחתה שללא ספק תרם לקריירה האומנותית שלה, כמו גם (הו אירוניה) לחשיפה העצומה שניתנה לספר ההוא.

לעומת זאת, מי שמתאר בספרו ביושר ובאהבה מערכת יחסים מורכבת בין אנשים לא מושלמים, תורם את כספי התמלוגים ממכירות הספר שהוא נאלץ לכתוב בעל כורחו לעמותת "אור שלום", עמותה שמשיגה אומנה לילדים ונוער בסיכון. ילדים שהם קורבנות אמיתיים, לא כמו אישה פריווילגית מסוימת שעושה ניכוס ציני למצוקה של ילדים שחוו התעללות אמיתית.

דניאל – אני מאמין לך.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.