קיום הרשת הקוסמית סותר לכאורה את העקרון הקוסמולוגי, הקובע שהיקום הומוגני ואיזוטרופי, כלומר נראה דומה בכל מקום (הומוגני) וזהה בכל כיוון (איזוטרופי). איך יכול היקום להיות בו זמנית הומוגני ואיזוטרופי וגם בעל שילדה של צברי גלקסיות, שיוצרים קירות עצומים במרחב וחללים ענקיים ביניהם?

ההפתעה של הרשת הקוסמית היא שהגלקסיות לא מפוזרות במרחב באופן אקראי ואחיד כפי שציפו.

הפיזיקה של האנטי-חומר

תורת השדות הקוונטית מתארת מציאות מפתיעה. בנוסף לחומר המוכר לנו, יש חומר אחר, אנטי-חומר ויש גם את המרחב הריק, האין, שלמעשה אינו ריק. הוא מכיל זוגות של חלקיקי חומר ואנטי-חומר בלתי נראים, זוגות וירטואליים, פלוקטואציות אקראיות של מצב היסוד של המרחב הריק. באופן מפתיע לאנטי-חומר שגילה דיראק במקרה ולמצב היסוד של המרחב הריק שגילתה תורת השדות הקוונטית, המכיל את ים הזוגות הוירטואליים יש תפקיד מרכזי בטבע.

מאמינים שהיה מפץ גדול?

ליקום יש תאריך לידה, לפני בערך כ-13.819 מיליארד שנים. לפני המפץ הגדול לא היה מרחב, לא היה זמן, לא היה כלום. זוכה פרס הנובל בפיזיקה לשנת 2020 רוג'ר פנרוז, חושב אחרת. לדעתו קרינת הרקע הכמעט אחידה מכילה אותות לארועים שקרו לפני המפץ הגדול. הוא לא מאמין שהיתה תפיחה גדולה (אינפלציה) וגם לא מאמין שהמפץ הגדול קרה בנקודה יחידה במרחב. לדעתו היקום נצחי, אינסופי ומחזורי.

ליקום יש תאריך לידה, לפני בערך כ-13.819 מיליארד שנים. לפני המפץ הגדול לא היה מרחב, לא היה זמן, לא היה כלום. זוכה הנובל בפיזיקה ל-2020, רוג'ר פנרוז, חושב אחרת. לדעתו היקום נצחי, אינסופי ומחזורי

יש חדש על משטחי האופק

היקום הרבה יותר גדול מאופק הראייה שלנו. על פי חוק האבל, גלקסיות שרחוקות מאיתנו מעל 15 מיליארד שנה בערך נמצאות מעבר לאופק. הן מתרחקות מאיתנו במהירות גדולה ממהירות האור ולא נוכל אף פעם לראותן.

חומר וקרינה ממשיכים להיווצר במרכזים הגלקטיים הפעילים בכמויות לא ידועות. התיאור הזה מתאים יותר לקוסמולוגית המצב הקווזי יציב מאשר לקוסמולוגיית המפץ הגדול. לא כל החומר ביקום נוצר במפץ הגדול, יש חדש על משטחי האופק של חורים שחורים, המרכזים הגלקטיים הפעילים הם אולי מקורות הצמיחה וההתפשטות של היקום.

סילונים של מרכז גלקטי פעיל (הרקולס A) (צילום: Jens Maus)

הפיזיקה של הסילונים

תומס ווילאום כותב שתהליך היצירה של הסילונים הנפלטים ממרכזים גלקטיים פעילים עדיין איננו ברור. מודל שתי הזרימות מציע שהסילון האקסטראגלקטי מורכב מזרימה ספירלית "איטית" (כחצי ממהירות האור) על המעטפת של אלקטרונים ופרוטונים, המואצים בשדה המגנטי הניצב למישור הדיסקה.

האלקטרונים והפרוטונים מגיעים בעיקר מהדיסקה הלוהטת שסובבת את החור השחור של המרכז הגלקטי הפעיל. מאחר שריכוזם הולך ופוחת במרכז הדיסקה, נוצר משפך המאפשר יצירת זרימה סילונית שנייה במרכז האלומה. הזרימה הסילונית של מרכז האלומה מורכבת מאלקטרונים ופוזיטרונים המואצים לכמעט מהירות האור.

תומס ווילום, מודל שתי הזרימות של הסילונים (איור: תומס ווילום, מודל שתי הזרימות של הסילונים)

זוגות האלקטרון-פוזיטרון המואצים על ידי הקרינה אלקטרומגנטית במרכז האלומה פולטים קרינת גאמא מאולצת, שיוצרת זוגות אלקטרון-פוזיטרון נוספים והתהליך מואץ ומועצם באופן לא לינארי. מודל שתי הזרימות הסילוניות מנסה להסביר את המיקוד הלא מובן של האלומה הסילונית, שנשמר למרחקים אקסטראגלקטיים של מיליוני פארסק בחלל.

מודל שתי הזרימות הסילוניות מנסה להסביר את המיקוד הלא מובן של האלומה הסילונית, שנשמר למרחקים אקסטראגלקטיים של מיליוני פארסק בחלל

הפיזיקה של הפוזיטרוניום המשונה וניוטרון הQED

זוגות האלקטרון-פוזיטרון יכולים לייצר קשר חזק, שהתגלה בפתרון מדויק של שתי משוואות דירק מצומדות על ידי הוראס קרייטר וצ'וק-יין וונג. אורך הקשר של הזוג הקשור קטן יותר בשני סדרי גודל מהרדיוס של אטום המימן, ואנרגיית הקשר של הזוג גדולה בחמישה סדרי גודל משל אטום המימן. קרייטר וואנג קראו למצב הקשור החדש של הפוזיטרוניום המצב המשונה.

זוגות של פוזיטרוניום במצב המשונה (וגם זוגות של קווארק ואנטי-קווארק) יכולים להיווצר בתהליך ההאצה של הסילונים תוך פליטת קרני גאמא נוספות ולהיות מוזרקים לחלל על ידי האלומות הסילוניות האקסטראגלקטיות.

ייתכן שמצב היסוד הקוונטי של המרחב הריק של היקום, מכיל זוגות פוזיטרוניום משונים, אולי לא לגמרי וירטואליים, והם צצים באופן ספונטני כפלוקטואציה אקראית של מצב היסוד של השדה הקוונטי של המרחב הריק.

הזוגות הוירטואליים יוצרים את התופעות הקוונטיות הקסומות של הטבע, את היציבות של האלקטרונים באטום, את קיום אנרגיית מצב היסוד השונה מאפס של השדות במרחב הריק, את עקרון אי-הוודאות של המכניקה הקוונטית, את כוחות ואן-דר-ואלס בין מולקולות נייטרליות, את כוח קזימיר של המרחב הריק, את קרינת הוקינג מחורים שחורים ואת האלומות במרכזם של הסילונים האקסטראגלקטיים.

צ'וק-יין וונג הציע השנה מודל לחלקיק חדש של חומר אפל, ניוטרון ה-QED. הניוטרון החדש בעל מבנה קווי של מיתר פתוח ומורכב משלושה קווארקים, שנקשרים לא על ידי כוחות גרעיניים אלא על ידי כוחות אלקטרומגנטיים. המסה של ניוטרון ה-QED היא בקירוב 44.5 מגהאלקטרון וולט וזה מתאים לחלקיק שנמצא בניסויים במאיצי חלקיקים ונקרא בוזון E38.

ניוטרון ה-QED יכול להיווצר במנגנון הקרינה של הוקינג של הפרדת חלקיקים ואנטי חלקיקים על משטח האופק של חורים שחורים, במרכזים הגלקטיים הפעילים, להיות מוזרק לחלל האקסטראגלקטי על ידי הסילונים ולהיות חלק מהשילדה של הרשת הקוסמית.

ייתכן שמצב היסוד הקוונטי במרחב הריק של היקום מכיל זוגות פוזיטרוניום משונים, אולי לא לגמרי וירטואליים, הצצים ספונטנית. הזוגות הוירטואליים יוצרים, בין השאר, את התופעות הקוונטיות הקסומות של הטבע

הרשת הקוסמית

התיאוריה של הרשת הקוסמית יחסית חדשה. לרשת הקוסמית בסקלה של מגהפארסק יש שילדה. צברים ענקיים של גלקסיות יוצרים קירות עצומים וחללים ענקיים ביניהם. עדות לקיום הרשת הקוסמית נצפתה לראשונה ב2014.

אי האחידות הקטנה של קרינת הרקע שנשתמרה למרות התפיחה אחרי המפץ הגדול נובע אולי מאי אחידות ביקום הקדום, שהביאה ליצירת הרשת הקוסמית האדירה.

הסבר אחר מתבסס על חומר אפל שיצר את השילדה של הרשת הקוסמית במיליוני השנים הראשונות אחרי המפץ הגדול, עוד לפני שנוצרו הכוכבים והגלקסיות ביקום. השילדה משכה גרביטציונית את החומר הנראה וכך נוצרה הרשת הקוסמית של צבירי הגלקסיות ביקום.

יתכן שלהיווצרות הרשת הקוסמית יש הסבר אלטרנטיבי שאינו מתבסס על תיאוריית המפץ הגדול ועל התפיחה הגדולה. יתכן שהרשת הקוסמית נוצרת בהדרגה במשך ביליוני שנים על ידי הסילונים של אלפי המרכזים הגלקטיים הפעילים שמייצרים ומאיצים זוגות של חלקיקים ואנטי-חלקיקים וחומר בכמויות לא ידועות, אולי גם ניוטרוני QED, ומייצרים צבירי גלקסיות חדשות באופן מתמשך.

היקום צומח, מתפשט ומייצר רשת קוסמית אדירה שנמשכת כנראה גם אל מעבר לאופק.

רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור. מתמקד בעיקר בהשפעת הערוץ המדיני החשאי של קיסינג'ר ואיסמעאיל על המלחמה ובהתנהלות של שר הבטחון משה דיין במלחמה. פרסום קודם - תעלומת המפגש החשאי השלישי של קיסינג'ר ואיסמעאיל בספטמבר 1973, מערכות, גיליון נובמבר 2018: http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/5/114325.pdf

כשהסתיים כיבוש לוד, נסע יגאל אלון, אז מפקד המבצע (מבצע דני 10-18 ביולי 1948) לראש הממשלה דוד בן גוריון כדי להיוועץ איתו מה לעשות עם תושבי המקום. בן גוריון דיבר ודיבר, יגאל אלון שאל שוב ושוב מה צריך לעשות עם הערבים של לוד, אבל בן גוריון לא ענה לו. וככה שוב – פעם אחרי פעם, שלוש פעמים.

כשהסתיים כיבוש לוד נסע יגאל אלון, מפקד מבצע דני, לרה"מ בן גוריון כדי להיוועץ מה לעשות עם תושבי המקום. בן גוריון דיבר, אלון שאל שוב ושוב מה לעשות עם ערביי לוד, אבל בן גוריון לא ענה

בן גוריון היה נוהג לרשום את השיחות במהירות על גבי מחברת עם ניר פחם, שמעתיקה את הדברים לדף השני. אחרי  40 דקות, כשהם בדרך החוצה במסדרון, והמחברת המקופלת נמצאת במקום אחר, רחוק, וכבר אין איש בסביבה זולת שניהם, אמר בן גוריון בקולו המעט צווחני, מלווה בתנועת יד רחבה, ליגאל אלון:

"תעשו מה שצריך".

התוצאה ידועה – עם הדבר הזה חזר יגאל אלון מהמטה, וההנחיה שיצאה הייתה להתחיל לפעול לפינוי הערבים.

בעיר נצרת, לעומת זאת, המצב היה שונה לגמרי. בצפון פיקד על הכוחות לסקוב, איש הבריגדה. בישיבת מטה אחרי הכיבוש של נצרת שאלו קציני המטה מה לעשות עם כל התושבים. לסקוב אמר להם: תשלחו מברק למטה הכללי, והמטה הכללי יכול לענות רק את הדבר המתבקש על פי דיני המלחמה, ודיני המלחמה ברורים: אל תרחיקו אנשים מנצרת.

כלומר טיבן של ההחלטות ואופיין מושפע לא מעט מאופי האנשים שנטלו אותן.

את הסיפור המרתק הזה מספר אהוד ברק, ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר בסרטו של במאי הסרטים הדוקומנטריים רן טל ("ילדי השמש", גן עדן" "המוזיאון", ועוד) "מה היה קורה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום".

נקודת המוצא של הסרט היא היסטוריוסופית ולא אקטואלית:

בספר "השועל והקיפוד" מ–1953, דן הפילוסוף הפוליטי ישעיה ברלין בהשקפתו של הסופר לב טולסטוי על ההיסטוריה. טולסטוי, בספרו "מלחמה ושלום", מעלה את הטענה שההיסטוריה נוצרת מאינספור פעולות של אינספור אנשים. כל אחד מהם פועל על פי שיקולו הרגעי הקטן, ומה שאנחנו קוראים "היסטוריה" הוא מה שנוצר מאוסף הפעולות המקרי הזה. אהוד ברק, שבילה, על פי דבריו, את כל חייו בעולם המעשה, משוכנע שהאמת היא יותר מורכבת, ושחובתו הראשונה של המנהיג, כלומר האיש הבודד, לנסות ולפעול באופן עצמאי ובכך להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה.

אהוד ברק, שבילה, לעדותו, את כל חייו בעולם המעשה, משוכנע שהאמת היא יותר מורכבת. שחובתו הראשונה של המנהיג, כלומר האיש הבודד, לנסות ולפעול באופן עצמאי ובכך להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה

הסרט, שמבוסס על ארבעה ימי ראיונות ארוכים שערך הבמאי עם ברק, סוקר שישה צמתים מרכזיים בחייו של אהוד ברק. בין השאר: חיסול מנהיגי הטרור אחרי הרצח של הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מבצע "אביב נעורים", חוויותיו הקשות כמג"ד מילואים בחווה הסינית במלחמת יום כיפור, ההחלטה הלא פשוטה לצאת אחרי 18 שנה מלבנון, וכמובן ה"רומן" המתמשך שלו עם יאסר ערפאת, מהכנת התוכניות האופרטיביות לחיסולו כבר כשערפאת עובר מירדן ללבנון בתחילת שנות השבעים, ועד לוועידה המפורסמת בקמפ דיוויד, שלושים שנה אחר כך, ועידה שכישלונה חרץ מהרבה בחינות גם את גורלו הפוליטי של ברק.

לאורך כל הסרט שב ומתגלה ברק בן ה-79 כאיש חריף וחד, שופע ציטטות ספרותיות ופילוסופיות, ובעל יכולת ראיה היסטורית רחבה ומעמיקה. אבל ללא ספק נחשף גם צד אחר וחדש באישיותו, צד רגשני אפילו, של מי שנחשב כל השנים כ"מר טפלון". כלומר אחד כזה שמסוגל לקבל החלטות מהירות והרות גורל בניתוק רגשי מוחלט.

כך למשל, כשהוא מספר איך כשהיה בן שש בערך, הייתה בקיבוץ משמר השרון, הקיבוץ שבו נולד וגדל, אישה צעירה, ניצולת שואה כנראה, שהייתה יוצאת כל יום בערב מחדר האוכל של הקיבוץ עם כיכר לחם מתחת ליד. הדבר עורר את פליאתם של הצברים הצעירים, משום שבקיבוץ שלהם פעלה מאפייה שסיפקה לחם בשפע לכל הישובים בסביבה, והדבר האחרון שהיית חושב עליו זה שיהיה חסר להם שם לחם. ברק מספר שהוא שאל את אביו למה היא נוהגת כך, ואביו ענה לו:

"עם מה שהיא עברה בחיים שלה עד עכשיו, היא אף פעם לא תהיה בטוחה שמחר יהיה לה לחם".

וכשהוא מספר את זה, נשבר קולו של המפקד המהולל מסיירת מטכ"ל, ועיניו דומעות.

לא כל חלקיו של הסרט אחידים ברמתם. כך למשל הפרק שעוסק במבצע "אביב נעורים", מתרכז יותר בצד האנקדוטלי שסופר כבר לא מעט פעמים – עמירם לוין וברק לבושים כנשים, עם גרבי צמר צבאיות שתחובים להם בחזיות כדי "להגביר" את הרושם, פותחים את הז'קט, מוציאים "עוזי" ומחסלים מישהו שהפריע להם בזמן המבצע. השאלות המוסריות הכבדות כמו מה מידת ההצדקה לחיסול, והאם נבחן לעומק מי הם אותם יעדים שנבחרו, נדחקות במקרה הזה מעט הצידה.

לאורך כל הסרט שב ומתגלה ברק בן ה-79 כאיש חריף וחד, שופע ציטטות ספרותיות ופילוסופיות, ובעל יכולת ראיה היסטורית רחבה ומעמיקה. אבל ללא ספק נחשף גם צד אחר וחדש באישיותו, צד רגשני אפילו

אבל מה שנשאר בסופו של דבר הוא דיוקן מרשים למדי של איש, שבהתנהלותו יש גם מאפיינים לא מבוטלים של דמות טרגית. נראה שברק עצמו מודע לסתירה הזאת כאשר הוא מצטט קטע מתוך "פאוסט" של גתה, בו נשמעת בין השאר האמירה:

"כל בני האדם חווים את החיים, רק מעטים מבינים בצורה יותר עמוקה את מה שהם חווים, והטיפשים מביניהם, שמנסים לחלוק את התובנות הללו עם כלל הציבור, הם אלה שמועלים על המוקד לשריפה או נסקלים באבנים".

"זה הרי מישהו שרצה להיות בן גוריון השני", אומר הבמאי רן טל בראיון, ומהרבה בחינות נותר מנגד על "הר נבו", כאשר לפחות כראש ממשלה, כהונתו מסתימת בדרך מאכזבת ומהירה מאוד, בטח בהשוואה לציפיות ולכוונות שלו עצמו.

בצדק רב כנראה, נמנע הבמאי להזכיר ולו ברמז את בנימין נתניהו, אולי הנמסיס הגדול של ברק, וגם את ג'פרי אפשטיין, שקשריו הטורדים והלא מפוענחים עד הסוף עם ברק, איימו לחסל כמעט סופית את תדמיתו הציבורית של האחרון. גם בגלל שהקשרים ומערכת היחסים הסבוכה עם שניהם כבר גדשה לעייפה את העיתונות הישראלית.

ברק שב וקונה פה כאמור את מקומו כמנהיג בעל שיעור קומה היסטורי, המוכן לפעול בצורה אמיצה בסביבה של חוסר ודאות, גם אם הדבר הזה עולה לו בסופו של דבר באובדן מכאיב של הפופולריות בציבור הישראלי.

רן טל, הבמאי, ממשיך כאן את ההתעסקות המרשימה ורבת השנים שלו בחברה הישראלית, בסתירות הפנימיות שקיימות בתוכה ובכאבים ובשאלות המוסריות שהיא מעוררת.

הסרט עלה לראשונה במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, ומתוכנן להיות מוקרן בהמשך במסגרת שידורי "קשת".

בצדק רב כנראה, נמנע הבמאי להזכיר ולו ברמז את נתניהו, אולי הנמסיס הגדול של ברק, וגם את אפשטיין, שקשריו הטורדים והלא מפוענחים עד הסוף עם ברק איימו לחסל את תדמיתו הציבורית של האחרון

"מה היה קורה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום". ישראל 2020, 85 דקות. תסריט ובימוי רן טל. הפקה – אמיר הראל ואיילת קייט.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

לא שלא ידענו זאת קודם, אבל בשנת הקורונה זה קיבל חותם בולט: מדינת ישראל היא מדינת קנטונים של חילונים, חרדים וערבים. את הקנטון החילוני חוצה גבול של תומכי ומתנגדי ביבי נתניהו. לכל קנטון יש את המנהגים שלו, שפה שלטת וקשרי גומלין עם השלטון המרכזי. קווי הגבול בין הקנטונים המובהקים יצרו את המציאות בה מערכת הבריאות נאלצה לנהל מאבק סיזיפי ומתיש כדי לשווק את הנחיותיה והמלצותיה למלחמה בנגיף, ומה שאמור היה להפוך לנשק יום הדין הפך לכלי משחק מטלטל.

לכל קנטון יש מנהגים, שפה שלטת וקשרי גומלין עם השלטון המרכזי. קווי הגבול בין הקנטונים המובהקים יצרו מציאות בה מערכת הבריאות נאלצה לנהל מאבק סיזיפי לשיווק הנחיותיה והמלצותיה למלחמה בנגיף

לא אחת נכמר הלב לשמוע את בכירי המערכת משננים את משנתם הרפואית בענין מה ואיך חייבים לפעול כדי ללחום בנגיף, רק כדי למצוא עצמם פעם אחרי פעם בפני מציאות מתסכלת של ביצועי חסר, ביצועי איחור או אי ביצוע בכלל.

לאורך כל השנה הקשה והמטלטלת הסתבר לבכירי הבריאות כי הם למעשה נלחמים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב:

• נתב"ג, שאמור היה להיות נעול עוד מימי הסגר הראשון, התנהל בשיטת הדלת המסתובבת דרכה הסתננה תחילה הקורונה ובהמשך גם אחיותיה המוטציות הקטלניות ממנה
• המשטרה שתפקידה לאכוף את ההנחיות וההוראות, התגלתה כנטולת יכולות ביצוע.
• ומעל כולם ראשי המדינה, שעינם האחת מכוונת על הקורונה ואת השנייה הם לא הם מורידים מהפוליטיקה, שגם במשבר זה נותרה בבת עינם.

מסיבות אלו, מדינת ישראל מוצאת עצמה לאחר שנה של מלחמה עיקשת במגפה במצב וירטואלי של ללכת בלי ולהרגיש עם – בלי שניצחה את הנגיף ועם תקווה כי החיסונים יעשו את העבודה.

יש מדינות שהתמודדו עם המגפה כשהן חדורות מוטיבציה ונחושות בביצועים – דוגמת ניו זילנד וטייוואן הדמוקרטיות או סין וסינגפור האוטוריטריות – והגיעו להישגים מעוררי קנאה. אצלנו המוטיבציה והנחישות הטבעיות עלו פעם אחרי פעם על שרטוני הכשלים המובאים לעיל.

בעוד אנשי הרפואה ממשיכים להתריע בשער, הפוליטיקאים המשיכו לשחק בארגז החול שלהם. נתניהו, ראש וראשון לפוליטיקאים, היה מתואם אתם רק אם זה התכתב עם מטרותיו הפוליטיות. למעט הסגר הראשון, כאשר כולנו נתקפנו בהלם מול נגיף מאיים וקטלני, הסנכרון בינו לבינם היה נקודתי ומשני לסנכרון עם שיקוליו הפוליטיים.

יש מדינות שהתמודדו עם המגפה חדורות מוטיבציה ונחושות בביצועים – כניו זילנד וטייוואן הדמוקרטיות או סין וסינגפור האוטוריטריות – והגיעו להישגים מעוררי קנאה. אצלנו הפוליטיקאים המשיכו לשחק בארגז החול שלהם

עוד בימי הסגר הראשון, כאשר שום דבר לא היה ברור עדיין, נתניהו שיווק את ישראל כמודל עולמי להצלחה. הוא חזר על עצמו גם בסגר השני, כאשר הנתונים הצביעו על תחלואה גוברת, והגיע לשיא במבצע החיסונים המסיבי, כאשר הבטיח כי את סדר הפסח הקרוב כולנו נחגוג יחד.

נישא על כנפי האופוריה, בעוד גרף המתים מטפס לגבהים חדשים, מאות אלפים נותרים בשוליים ללא מקורות פרנסה, מערכת חינוך מפוררת ואמון הציבור בממשלה הולך ונסדק מאז ימי הסגר השני, המשיך ביבי להפליג בשבחי עצמו. בזכות היקף החיסונים הענק, שהציב את ישראל במקום הראשון בעולם, הוא "הבטיח" כי ישראל תצא ראשונה מהקורונה ותהפוך "אור לגויים" וזאת כי יש לה מערכת בריאות מופלאה. דע עקא, ובמפתיע מתחת לרדאר, הוא ככל הידוע הישראלי היחידי שחוסן פעמיים לא על ידי עובד אותה מערכת מפוארת אלא בידי רופאו האישי.

מנהיגות בשעת משבר לאומי חמור לא הייתה מביאה להתפרקות מכל חובה אזרחית וחברתית, כפי שאנו חוזים בה בעצם ימים אלה, כשהוראות הממשלה הפכו במקרה הטוב רק להמלצה לא מחייבת.

אבני הדרך הוצבו כבר במהלך החודשים הקודמים:

• כאשר אל מול עיניו המשתאות של הציבור ראה ביבי צורך, משיקולים אישיים, לדאוג להחזיר לעצמו מסים פרטיים בסכומים גבוהים, כאשר עומדים מולו מיליון מובטלים, חלקם מזי רעב.
• סירובו העיקש לאשר תקציב מדינה, בכוונת מכוון, ובכך להביא לבחירות נוספות, כדי להימנע מלקיים את הסכמי הממשלה הפריטטית וגם לדחות את התייצבותו למשפט פלילי.
• חדלונו להפעיל את סמכויותיו כדי לכפות את המדיניות שבעצמו אישר כנגד מי שמורד בה.

וכך אולי יום אחד בעתיד, התמונה הווירטואלית של חיסון המונים ביד אחת ופתיחתם הלא מבוקרת של שערי המדינה ביד השנייה, עשויה להפוך לתמצית מלחמתה של מדינת ישראל בקורונה.

אולי יום אחד בעתיד, התמונה הווירטואלית של חיסון המונים ביד אחת ופתיחתם הלא מבוקרת של שערי המדינה ביד השנייה, עשויה להפוך לתמצית מלחמתה של מדינת ישראל בקורונה

ביבי נתניהו הכיר והבין מהרגע הראשון את חומרתה של המגפה ופעל נגדה כמיטב הבנתו. לכן מצער כי גם בשעת משבר חסר תקדים הוא לא השתחרר מנטייתו המובנית לצייר תמונות ורודות כאשר סביב הצבע השולט הוא אפור, במקרה הטוב: הוא הלך להצטלם עם המחוסן המיליון הראשון והשני, אבל לא עלה על דעתו להצטלם עם משפחת הנפטר האלף או החמשת אלפים. וכמובן גם לא עם משפחת מובטל מיואש. אילו היה צ'רצ'יל, בנקודת הזמן הזו הוא היה צריך להתייצב לפני המצלמות והמיקרופונים ולומר ללא פירושים מיותרים: "זה אינו הסוף, זו איננה אפילו תחילת הסוף. אך, אולי, זו סופה של ההתחלה".

בצלאל לביא הוא גמלאי משירות המדינה. בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש בעובדות ואירועים היסטוריים כדי לדון באירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם. היה עורך של עיתון אזורי בשרון ופרסם ספר היסטורי על חיפושי הנפט בא"י ומאמרים אקדמיים בכתבי עת בארץ ובחו"ל בנושאי ארץ ומדינה ותולדות היהודים באירופה.