בדיקת זמן ישראל ממשלת נתניהו החמישית שוברת את שיאי הניפוח והבזבזנות גם ברמה הבינלאומית ● מבין 36 המדינות ב-OECD, רק ממשלת קנדה גדולה יותר, עם 37 שרים ● בשאר המדינות המפותחות מכהנים בין 7 ל-27 שרים, וברובן פחות מ-20 שרים ● השוואה
לאחרונה שודרה בנטפליקס סדרה יוצאת דופן בשם "הריקוד האחרון". הסדרה מגוללת את סיפור ההצלחה של קבוצת השיקגו בולס בהובלת מייקל ג'ורדן, שחקן הכדורסל הטוב בתבל. הסדרה גרמה לי לתהיות רבות בנושא מנהיגות, ווינריות וקבוצתיות.
אני חושב שההצלחה של הסדרה נבעה מהיכולת שלה לרתק למסך קשת רחבה של צופים, ולא רק את חובבי הכדורסל, מכיוון שהסדרה לא התמקדה רק בפן הטכני של המשחק אלא במהות "המשחק" עצמו. בסדרה "הריקוד האחרון", הכדורסל הוא רק מטאפורה ליכולת של מארג אנשים מסוים להגיע ליכולות יוצאות דופן – ביחד.
הסדרה "הריקוד האחרון" לא התמקדה רק בפן הטכני של משחק הכדורסל אלא במהות "המשחק" עצמו. הכדורסל שם הוא רק מטאפורה ליכולת של מארג אנשים מסוים להגיע ליכולות יוצאות דופן – ביחד
דמותו של ג'ורדן היא הדומיננטית ביותר, הוא לב ליבה של הסדרה (והיא גם עברה אישור דקדקני שלו בהפקתה) יש שיגידו שמדובר יותר בפולחן אישיות מאשר בסדרה דוקומנטרית.
אחת הדמויות המרכזיות הנוספות בסדרה מלבד ג'ורדן הוא סקוטי פיפן. מדובר בשחקן אינטליגנטי, רב יכולות, אשר יש לו נקודות זכות רבות בהישגיה של שיקגו בולס ככלל ושל מייקל ג'ורדן בפרט. הוא מלווה את מייקל ג'ורדן ברוב שנותיו בשיקגו בולס והוא שותף מלא לכל שש האליפויות שהם לקחו ביחד. ניתן להגיד, שהוא היה השחקן השני הטוב ביותר בליגה לאחר ג'ורדן.
אולם למרות הישגים אלו, הוא לא זכה (לטעמו) לכבוד רב בסדרה. דמותו לא הוצגה כראוי והוא משתקף בה כשוליית הקוסם של הכוכב הגדול, כאשר מופנית ביקורת רבה על תפקודו לאורך הקריירה בבולס. בפועל הוא היה שותף מלא להצלחות – אך בסדרה "הריקוד האחרון" הוא אינו מוצג ככזה. לכן, סקוטי פיפן "רותח מזעם".
עפר שלח, אנא ממך, אל תהיה סקוטי פיפן של יאיר לפיד. ראשית, כי יאיר אינו ג'ורדן. המפלגה בהובלתו של יאיר לפיד אינה זוכה להישגים כבר יותר משבע שנים. הוא אינו ווינר אמיתי.
בשנה האחרונה לאחר שלושה סבבי בחירות (והובלה במספר המנדטים בשניים מהם), מפלגתו נכשלה שוב ושוב בהרכבת הממשלה. בראש ובראשונה מדובר בכישלון אישי של יאיר עצמו. לכן חשוב לי לשאול אותך – האם אתה נמצא במפלגה בה כל היכולות שלך באות לידי ביטוי? האם יש לך סיכוי להשפיע כמו שהיית רוצה?
עפר שלח, אנא ממך, אל תהיה סקוטי פיפן של יאיר לפיד. ראשית, כי יאיר אינו ג'ורדן. המפלגה בהובלתו של יאיר לפיד אינה זוכה להישגים כבר יותר משבע שנים. הוא אינו ווינר אמיתי
אלון עידן, פובליציסט בהארץ, הגדיר את עפר שלח ב-2016 כ"תסריטאי והבמאי של יאיר לפיד" הוא תיאר אותו "המוח מאוחרי הקלעים":
"שלח יושב בשקט, כי ביום בהיר במיוחד כבר אפשר לראות את היעד. הוא הימר על הפרפורמר הכי טוב בישראל, והוא יודע שהסכנה הכי גדולה היא שיחשפו את סיפור הכיסוי. שלח מתאפק מלצעוק 'זאת רק תחפושת' כי הוא מאמין שברגע שהיעד יושג, יהיה אפשר להוריד את המדים הימנים־לאומניים, להפסיק להזריק טירוף לוורידים ולהתחיל 'להשפיע'".
אני ממשיך ושואל – האם עדיין ניתן לראות את היעד? מה הוא היעד? האם הנאמנות הבלתי מסוייגת ליאיר לפיד, נאמנות שמבוססת על יחסי חברות עמוקים, מוצדקת? אולי בשבילו אתה רק שחקן משלים? למשל, איך ייתכן שמועמדותך לשר הביטחון (תפקיד שעפר שלח שואף אליו שנים רבות) נדחקה הצידה, כשבן-רגע הפרויקט של "יש עתיד" "לפוליטיקה חדשה" – הפך ביום בהיר למפלגת גנרלים קלאסית? אולי זה הוא הזמן לצעוק – עד כאן! האם המוח מאחורי הקלעים של יאיר לפיד צריך לצאת אל המסך ולהגיד: אני הוא המועמד?
בראיון נוקב לרוית הכט בעיתון הארץ, לאחר הקמת ממשלת האחדות, עפר שלח אמר:
"אני חושב שכחול לבן היא גם איתות לציבור, נקרא לו שמאלני, או כזה שרוצה אלטרנטיבה לליכוד, שאולי הגיע הזמן להיגמל מההמצאה הזאת שאומרת, בוא נביא גנרלים שלא אומרים כלום – כי גבי אשכנזי לא אמר כלום מ-2011 ובני גנץ לא אמר כלום מ-2015".
אני ממשיך ושואל – האם "יש עתיד" היא גם איתות לציבור, נקרא לו שמאלני, שרוצה אלטרנטיבה לליכוד? אולי הגיע הזמן להיגמל מהדמות הזאת שאומרת: בואו נדבר על שינוי אבל נעשה הכל אותו הדבר, בואו נקים מפלגת אלטרנטיבה אבל לא נגיד כלום? האם הגיע הזמן להחליף את יאיר לפיד?
אולי הגיע הזמן להיגמל מהדמות הזאת שאומרת: בואו נדבר על שינוי אבל נעשה הכל אותו הדבר, בואו נקים מפלגת אלטרנטיבה אבל לא נגיד כלום? האם הגיע הזמן להחליף את יאיר לפיד?
נותר רק לדמיין כיצד היה נראה ה-NBA אם סקוטי פיפן היה עוזב את שיקגו בולס (דבר בעל סיכוי סביר ביותר בהתחשב לשכר שקיבל). האם הוא היה מצליח לקרוא תיגר על מייקל ג'ורדן? האם הוא היה מצליח להצדיק את הגדרתו כשחקן השני הטוב ביותר? כיצד הייתה ממוסגרת המורשת שלו היום בשנת ,2020 אם היה עושה מהלך שכזה? ברם, אלו הן רק תהיות ולעולם לא נדע את התשובה. אל מול זאת, לעפר שלח יש עדיין סיכוי. סיכוי להשתחרר ממשחק תחת הובלה של שחקן לא קבוצתי, לא ווינר. בקיצור, ג'ורדן ללא היתרונות של ג'ורדן – יאיר לפיד.
אני ממליץ, כהצצה לקרע ההנהגתי ב"יש עתיד", שעל בסיסו אני כותב רשומה זו, להסתכל על עמוד הפייסבוק של עפר שלח אל מול העמוד של יאיר לפיד. בעוד שבעמוד של יאיר לפיד רואים עוד מאותו דבר – פוסטים גנריים, המתבטאים בגינויים על ממשלה בזבזנית ואמירות נגד טרחניות על ההשתלחות של נתניהו בשלטון החוק – אצל עפר שלח אפשר להתחיל לראות שינוי. תקווה אמיתית לשמאל. אמירות ברורות נגד הסיפוח (אצל יאיר לפיד אין התייחסות לנושא), אמירות חזקות על התנגדות רחבה, הבנה עמוקה על כך שאין מה לשים שוב ושוב את מבטחנו בגורמי אכיפת החוק, הבנה שמדובר במאבק של העם, שהשינוי צריך לבוא מלמטה.
להלן, שני ציוצים של לפיד מהיומיים האחרונים:
אם אתם משרתים בממשלה של נאשם בפלילים, אל תמכרו לנו שאתם מגינים על שלטון החוק. כל מי שראה את הנאום של נתניהו על מדרגות בית המשפט הבין לאן הולכת הממשלה הזו. עוד התקפה על החוק, עוד שחיתות. בשחיתות לא נלחמים מבפנים. מי שבפנים, הוא חלק ממנה. אל תנסו למכור לנו שאתם תלחמו על עקרונות. pic.twitter.com/2brd0FtJpW
— יאיר לפיד – Yair Lapid (@yairlapid) June 1, 2020
לאחר שיחה עם שר האוצר ישראל כץ נתמוך בחבילת התמרוץ לעסקים שמביא האוצר לוועדת הכספים. בכל מה שקשור למאבק במשבר הקורונה, לא נעשה שום שיקול פוליטי.
— יאיר לפיד – Yair Lapid (@yairlapid) June 2, 2020
ב-31.5 עופר שלח כתב בעמוד הפייסבוק שלו:
"אל תבנו על אחרים. השופטים לא יושיעו, הפקידים ישחקו ראש קטן או סתם יפגינו אטימות ואוזלת יד, לארה״ב של טראמפ לא איכפת, השותפים הפוליטיים של ביבי נכנעו כבר מזמן. עכשיו הזמן להתנגד, ביחד. עכשיו הזמן להבין שהכל קשור: המשבר הכלכלי והסכנה לדמוקרטיה, הפילוג בחברה והסיפוח. עכשיו הזמן לאחד כוחות ומאבקים, מול מי שלא שם עליכם ולא שואל אתכם".
זה המשותף לכל הדברים המסוכנים שביבי וממשלתו מתכננים לחודש הקרוב: אף אחד לא שם עליכם ולא שואל אתכם.אף אחד לא שם עליכם…
פורסם על ידי עפר שלח – Ofer Shelah ב- יום שבת, 30 במאי 2020
עפר, אתה צודק, אל תבנה על אחרים. עכשיו זה הזמן להתנגד – ביחד. אידאולוגיה ברורה, התנגדות לסיפוח, שותפות יהודית ערבית, כוח לעם, זו היא הדרך לשינוי. זה הוא הקול האמיתי של האופוזיציה.
לכן, הגיע זמנך להוביל, הגיע הזמן למשחק קבוצתי אמיתי, הגיע הזמן להיות ווינרים. הכדור בידיים שלך והגיע הזמן לנצח. לטעמי, אתה לא משחק ליד מייקל ג'ורדן, לכן אל תהיה סקוטי פיפן. בדרך הנוכחית של קבוצתך (יש עתיד) – אין אליפות. בהרכב הנוכחי, אפילו אין פלייאוף.
בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
חופשת חג השבועות וסוף השבוע הארוך שבא בעקבותיה, זימנו לי אפשרות לצפות בשתי תכניות שונות של "נטפליקס", ענק הסטרימינג האמריקאי.
מצד אחד הסרט "קזינו", סרטו המצוין של מרטין סקורסיזה, משנת 1995, עם רוברט דה נירו, שרון סטון וג'ו פשי, שמוקרן שם, כך אני מניח, גם בגלל סוג של "עסקת חבילה" בין הבמאי המוערך לרשת, אשר הפיקה את סרטו האחרון לפי שעה, "האירי". ומצד שני סדרת הדוקו בת ארבעת הפרקים על ג'פרי אפשטיין, איש העסקים והמיליארדר היהודי אמריקאי, שהורשע בשורה של עבירות מין, והתאבד בבית המעצר העירוני במנהטן, ב-10 באוגוסט 2019, בעודו ממתין לסיום משפטו.
לכאורה שני דברים שונים. מצד אחד סדרה דוקומנטרית ומהצד השני סרט עלילתי. אבל לטעמי לפחות, שניהם, הסדרה והסרט, מצליחים לשקף משהו עמוק ומהותי לגבי החברה האמריקאית והכוחות שמניעים אותה כבר שנים, ואולי מעניקים לנו גם כמה כיווני מחשבה לגבי אופי החברה הישראלית כפי שהוא מתהווה לנגד עיננו בשנים האחרונות.
במרכז של הסרט "קזינו", עומדים שניים – סאם "אייס" רות'סטיין (רוברט דה נירו) וניקי סאנטורו (ג'ו פשי) – ששולטים בעולם ההימורים של לאס וגאס בשנות ה-60 וה-70. בדרכו הקצבית והמבריקה, חושף לפנינו סקורסיזה את הקרביים המדממים (תרתי משמע) של תעשיית ההימורים בעיר ושל הכוחות המפעילים אותה. התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת שם בצורה הכי גלויה וברורה, מתחת לאורות המנצנצים והבוהקים של המלונות היוקרתיים ב"סטריפ", וכמו שאומר שם דה נירו בסצנת הפתיחה המרהיבה של הסרט: "התפקיד שלי הוא פשוט למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים."
במאמר מוסגר אגיד, שאולי הדבר הכי עצוב שראיתי בזמן שבו אני חייתי באמריקה, היה מראה האנשים הזקנים, שצועדים בבוקר מהבתים הדלים והמתפוררים, לעבר הטיילת באטלנטיק סיטי, עוד עיר שהתפרסמה בזכות תעשיית ההימורים שלה, אם כי בסדר גודל קטן יותר.
התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת מתחת לאורות המנצנצים של מלונות היוקרה ב"סטריפ". כמו שאומר דה-נירו בסצנת הפתיחה: "התפקיד שלי הוא למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים"
ב"ריקוד האחרון", סדרה אחרת שעלתה לא מזמן בנטפליקס על הכדורסלן מייקל ג'ורדן, מתואר איך ערב אחד, לפני המשחק הקובע בין ה"שיקאגו בולס", קבוצתו של ג'ורדן, לבין ה"ניו יורק ניקס", שוכר מייקל לימוזינה מפוארת ונוסע עם אביו מניו יורק לאטלנטיק סיטי, כדי לשרוף שעתיים על הימורים באחד המלונות המפוארים שם.
זהו כמובן הדימוי הכי "קלאסי" של "החיים הטובים" ושל החלום האמריקאי – לימוזינה מפוארת, משקאות חריפים, סיגרים וכסף גדול שמתאדה תוך שניות על השולחן הירוק בלי להשאיר אחריו שום סימנים, אבל אני לצערי תקוע כמו אידיוט במראה הזה של האנשים הזקנים שהולכים כל חודש עם המעט שהם מקבלים מה-social security ויושבים בפנים כבויות מול מכונות המזל, ושום זיק של חיוך או של שמחה לא נדלק בפניהם, גם כשפעם בהרבה זמן הם זוכים.
והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים.
נערות צעירות בנות 14-15, בדרך כלל ממשפחות בעלות רקע כלכלי וסוציאלי קשה, שנלכדות ומובאות כמו טרף קל מ-West palm beach לאחוזה המפוארת של אפשטיין.
והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים
אחד אחרי השני מובאים לפנינו הסיפורים, ואחת אחרי השנייה, עולות הנשים שהיו אז רק נערות צעירות ובסדרה מקפידים לקרוא להן Survivors (ניצולות או שורדות) ולא Victims (קורבנות) והן מרכיבות לפנינו את מה שדי מהר מתברר כמו דפוס פעולה קבוע ואכזרי:
איש עשיר וחסר מעצורים, שבדרכים לא ממש מתוחכמות מצליח כל פעם לטוות לפניהן רשת חלקלקה של הבטחות ופיתויים, עד שהוא מניח עליהן את היד הפוצעת והדורסת שלו, ומטביע בהן חותם וצלקת שלא יימחו גם אחרי שנים.
יש כמובן משהו שמעורר הרבה הערכה בדרך שבה כל הנפגעות "מצאו את קולן" כהגדרתה של הבמאית ליסה בראיינט, יוצרת הסדרה, ודאגו לכך שבסופו של דבר גם המיליארדר בעל העוצמה והקשרים הפוליטיים הענפים לא יצליח לחמוק מהדין. אם כי צריך לומר גם ביושר, שיש גם משהו שמעורר קצת רתיעה בדרך שבה החברה האמריקאית בוחרת להתנקות במהירות מהרעל, מסמנת איש אחד (מהלך ראוי כשלעצמו) ולא ממהרת אולי לקיים דיון מעמיק ומקיף על שורשיה של התופעה כולה.
במישור הישיר זהו למשל סיפורו של אלכסנדר אקוסטה, לימים שר העבודה בממשל של טראמפ, ועשר שנים קודם לכן, ב-2008, הוא זה שעומד בראש מערך התביעה הכללית במדינת פלורידה. מי שאיכשהו, אולי בהשפעת עורכי הדין המקושרים ועתירי ההשפעה של אפשטיין (אלן דרשוביץ כבר אמרנו?) סוגר עסקת טיעון מקלה מאוד עם אפשטיין, כשזה מועמד לדין בפעם הראשונה.
אבל יש כאן משהו עמוק יותר לטעמי, משהו שעליו עמדנו כשהזכרנו, בקצרה אמנם, את העמדה הזאת של הטורפים והנטרפים והאנשים החלשים ונעדרי הקשרים.
קחו למשל נתון אחר מכיוון שונה לגמרי: על פי מחקר שפורסם ב2018 על ידי לשכת מפקד האוכלוסין בארצות הברית (United States Census Bureau) – ל-27.5 מיליון אמריקאים אין בכלל ביטוח רפואי! אתם קוראים נכון. נתון מדהים. משהו כמו עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה בכל היבשת. נתון קטן ו"יבש" שמלמד אותנו כמה יש עד היום אחוז גבוה של גברים ונשים פגיעים ופגיעות כל כך, ועד כמה קל לטורף מהסוג הבזוי והנחות של אפשטיין לבוא ולהקיף את הקורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע הבריאותית והכלכלית פשוט נשמטת להם מתחת לרגליים.
ל-27.5 מיליון אמריקאים אין ביטוח רפואי. נתון שמלמד על האחוז הגבוה של אנשים פגיעים, ועד כמה קל לטורף כאפשטיין ללכוד קורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע תחתם נשמטת
כך או כך הסדרה הזאת היא חשובה ומעוררת מאוד למחשבה.
אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.
את הילד שלי אשלח היום בבוקר לתיכון במערב ירושלים באותה תחושה שמהמר זורק את הקובייה בקזינו בסטריפ של לאס וגאס. גם פה וגם שם המספרים מדברים.
נכון לאתמול בצהריים אובחנו 109 תלמידים בגימנסיה העברית ברחביה כנשאי קורונה. בשעות אחר הצהריים המספר עלה ב-22. קצב מדהים. יחד עם המורים וההורים הגענו בשעות ערב ל-144. בית הספר – שבו למדו פעם נשיא המדינה וראש הממשלה – נסגר, וכולם נכנסו לבידוד.
הגימנסיה שוכנת ברחוב קק"ל ברחביה, שזה מרכז העיר. מכאן המעגלים יכולים להתפשט לכל הכיוונים, כמו בבריכת מים שמשליכים לתוכה אבן. בינתיים מגלים עוד נשא ועוד נשאית, כי לרבים בגימנסיה יש אחים שלומדים בבתי ספר אחרים בעיר. ולא רק.
תיכון הרטמן נסגר, כי מורה מהגימנסיה שחלה בקורונה מלמד גם שם. המסורתי כמעט נסגר, כי תלמידה שנדבקה שם היא בתו של איש צוות בגימנסיה, וכן הלאה. בבית הספר ליד-האוניברסיטה הגיעו אתמול ללימודים 27 תלמידים מתוך 1,100.
בתי הספר ריקים או כמעט ריקים. כך החליטו ההורים, ובצדק. פולה בן גוריון, סאלד, אילן רמון, גאולים, רמת מוריה, בויאר ואפילו מקיף גילה. עד לשם הגיע המעגל המתרחב. אם תחשבו על זה, הכול היה די צפוי.
אני מביט במכתב ששלח מנהל הגימנסיה דני לייבוביץ' להורי התלמידים, כאשר הסתיים הסגר הגדול ב-17 במאי.
לייבוביץ' מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה שמחייב משרד הבריאות: חבישת מסיכות, מרחק של שני מטר בין התלמידים והיגיינה. כל הורה יחליט עכשיו מה לעשות.
מנהל הגימנסיה מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה
הלימודים התחדשו בכל זאת. אפשר להבין את ההורים וגם את התלמידים. השהייה בבית היא בלתי נסבלת עבור בני נוער שכל חייהם היא תזזית אחת גדולה; הלימודים מרחוק לא יכולים להחליף את החוויה בכיתה ובהפסקות; ההורים לא יכולים להחזיק מעמד בחל"ת ובכלל.
אני מכיר את העניין מקרוב. הילד שלי – שמקטר תדיר על הלימודים ומייחל ליום שבו יסגרו את בית הספר לעולמי עד ויזרקו את המפתחות לים – רק חיכה ליום שבו יפתחו את הכיתות.
כולם לקחו הימור לפני שבועיים. בירושלים ההימור היה כבד במיוחד. זוהי עיר מבודדת, קהילתית וצפופה. הנערים מכל מקום נפגשים בכל מקום – בתנועות הנוער, ברחוב, במרכז המסחרי, בכדורגל ובכדורסל.
בתוך בית הספר או בכל מקום אחר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17.
בתוך בית הספר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17
זה המצב. היום יש לילד מבחן מתכונת באנגלית. בהמשך, יום לימודים רגיל. מה עושים? הוא לא יישאר בבית, גם אם נרתך את דלתות הכניסה לבניין. המחשבה שהוא יחזור, חלילה, עם נגיף לתוך בידוד נוראי וחרדה גדולה מוציאה אותי מדעתי. פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, אומר שהצעירים כלל לא יינזקו. הלוואי.
אני שם את הז'יטון ומתפלל לטוב. בירושלים, המרחק לבורא עולם הכי קצר. שיחה מקומית, כמו שאמר פעם מנחם בגין.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם