הממשלה החדשה מבלבלת את הקהילה הבינלאומית

פרשנות האמריקאים, המצרים וגם הפלסטינים רק מתחילים לפענח את מורכבות הממשלה ● לזמן ישראל נודע כי ארה"ב בחנה לעומק מי בממשלה תמך בפגישת גנץ–עבאס ● בזמן שבישראל הוטלה צנזורה על מועד הפגישה עם הנשיא א־סיסי, במצרים הופתעו כי לא התפרסמו דיווחים בנושא ● וגם: באיזה נושא הבטיח להתמקד שגריר ישראל בוושינגטון החדש?

ראש הממשלה נפתלי בנט ונשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי ואנשי צוותיהם בשארם א-שייח, 13 בספטמבר 2021 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
קובי גדעון, לע"מ
ראש הממשלה נפתלי בנט ונשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי ואנשי צוותיהם בשארם א-שייח, 13 בספטמבר 2021
עוד 1,236 מילים ו-4 תגובות
כל הזמן // יום שני, 20 בספטמבר 2021
מה שחשוב ומעניין עכשיו

הוא עזב את גרמניה בדיוק ביום הולדתו החמישים של היטלר, והיה משוכנע שהחגיגה היא לכבודו ● ירה טילים עם צלבי קרס במלחמת השחרור, והתגייס למלחמה בקוריאה ● ואחרי הכול, פנה לקריירה תקשורתית משגשגת ● אחרי שבעה עשורים במקצוע ושלוש מלחמות, העיתונאי האמריקאי טום טוגנד ממשיך לכתוב גם בגיל 96

עוד 1,403 מילים

השפעת הפילוסופיה של שמעון פרס על חיי ותפיסותיי - חלק א'

בימים אלו אנחנו מציינים 5 שנים לפטירתו של שמעון פרס וזו הזדמנות להזכיר את הפילוסופיה שלו שהשפיעה במשך שנים רבות על מדינת ישראל מנקודת הראות האישית שלי כמי שהיה בצוות שסייע לו וכמי שלמד ממנו כל כך הרבה. בשל קוצר היריעה אחלק את תובנותי לשני חלקים שונים.

בימים אלו אנו מציינים 5 שנים לפטירת שמעון פרס, הזדמנות להזכיר את הפילוסופיה שלו, שהשפיעה במשך שנים רבות על המדינה, מנקודת הראות האישית שלי כמי שהיה בצוות שסייע לו

חלק א'

חזונו של הנשיא המנוח שמעון פרס לעתידה של מדינת ישראל כלל שני מרכיבים  עיקריים: שלום וחדשנות. לאורך השנים של עבודה לצד פרס ניסיתי להבין את הניגוד המרתק הנוגע למימוש שני מרכיבי החזון: מדוע היה כל כך קל לפרס להוביל את ישראל לחזית החדשנות המדעית-טכנולוגית ומצד שני כה קשה היה לו להוביל את ישראל לעבר השלום?

מדוע הישראלים – שהם יצירתיים, נוטלי סיכונים ודינמיים בכל הקשור למדע, לטכנולוגיה, לאמנות ולתרבות – כל כך חרדים מלקיחת סיכונים וכה נעדרי יוזמה בכל הקשור לדיפלומטיה הנדרשת לקידום שלום ובטחון? ניסיתי להבין גם מה הפך את פרס לשונה ממנהיגים ודיפלומטים ישראלים אחרים, שראו כל התפתחות במזרח התיכון כסכנה קיומית ושראו מסביבנו רק איומים בזמן שהיו עיוורים להזדמנויות?

אחרי שנות עבודה רבות לצידו,  הצלחתי להבין כי ההבדל נמצא ב"פילוסופיה של פרס", שכוללת מספר עקרונות בסיסיים: זו גישה שבבסיסה שילוב של אחריות ויוזמה; יש בה אוריינטציה חזקה לכיוון העתיד על פני התבוססות בעבר; שורה עליה אופטימיות מאפשר וגישת "רווח לכל" על פני "משחק סכום אפס".

אני מאמין שהפילוסופיה של פרס מאוד חסרה בנוף הפוליטי ואנו זקוקים לה נואשות כדי  שישראל תעלה על מסלול לכיוון היותה מובילה ודינמית, לא רק בתחומי הטכנולוגיה והחדשנות, אלא גם בתחומים החיוניים של בטחון לאומי ודיפלומטיה בינלאומית.

ניסיתי להבין את הניגוד המרתק הנוגע למימוש שני מרכיבי החזון: מדוע היה כל כך קל לפרס להוביל את ישראל לחזית החדשנות המדעית-טכנולוגית ומצד שני כה קשה היה לו להוביל את ישראל לעבר השלום?

איך עיצבה הפילוסופיה של פרס את גישתי הדיפלומטית והפוליטית

פגשתי לראשונה את "הפילוסופיה של פרס" למנהיגות ודיפלומטיה במרץ 1993, כאשר סיימתי את קורס הצוערים במשרד החוץ ונשלחתי ללשכת שר החוץ כעוזר זוטר. הייתה זו נקודת מפנה עבורי, והיא אירעה בשלב מוקדם של הקריירה הדיפלומטית שלי. היא עיצבה את דרכי כדיפלומט, כיועץ הנשיא למדיניות חוץ ומאוחר יותר בתפקידי במרכז פרס לשלום וחדשנות, שבו אני ממשיך עד היום לסייע ביישום החזון של פרס.

המסע שלי לצידו של הנשיא פרס עשוי להיחשב מפתיע בהתחשב בהשפעות הפוליטיות המוקדמות שלי. גדלתי בקיבוץ מנרה על גבול לבנון, שהוקם על ידי קבוצת חלוצים שכללה את הוריי. כנער הושפעתי מאבי שהיה פעיל בקיבוץ ובתנועת העבודה ועסק בנושאי בטחון, וכדובר ערבית שוטפת בקשרים עם הישובים הערבים באיזור. פוליטית, אבי היה קשור  בעיקר למנהיגי "אחדות העבודה" – יגאל אלון, ישראל גלילי, וגם ליצחק רבין שאחותו רחל הייתה שותפה גם היא בקבוצת המייסדים של הקיבוץ שקם בשנת 1943. כל הדמויות הללו היו מנהיגים בעלי אוריינטציה ביטחונית מובהקת וכולם היו גם יריבים פוליטיים של מחנה בן גוריון, שאליו השתייך שמעון פרס.

הושפעתי באופן משמעותי גם משרותי הצבאי כקצין בצה"ל, והערצתי אז את סגנון המנהיגות של גנרלים בצבא כמו רבין. בניגוד להם ראיתי באותה עת בפרס יותר עסקן פוליטי עם מבטא מוזר מאשר דמות מנהיגותית.

הושפעתי באופן משמעותי גם משרותי הצבאי כקצין בצה"ל, והערצתי אז את סגנון המנהיגות של גנרלים בצבא כמו רבין. בניגוד להם ראיתי באותה עת בפרס יותר עסקן פוליטי עם מבטא מוזר מאשר דמות מנהיגותית

כבוגר צעיר של קורס צוערים דיפלומטים במשרד החוץ הוצבתי בלשכת שר החוץ דאז שמעון פרס. השיבוץ שלי היה מקרי – ראש לשכתו של פרס אבי גיל רצה להוסיף אדם צעיר וטרי לצוות, שטרם ספג את התרבות הארגונית ששררה אז במשרד החוץ. מסתבר שמחלקת ההדרכה חשבה שאני בשל מספיק לתפקיד וכך הגעתי לתפקידי הראשון במשרד החוץ בלשכת השר.

למרות הדעות הקדומות שהיו לי על פרס, הרגשתי מאושר כבר מהיום הראשון בצוות שסבב אותו וחשתי שהגעתי למשרה הטובה ביותר שיכולתי לחלום עליה. באותה תקופה הוביל פרס את הסכמי אוסלו ואת תהליך יישומם.

מבחינות רבות, היה זה מצב ייחודי בהיסטוריה של מדינת ישראל. לפני כן וגם מאז משרד החוץ ממודר לרוב מנושאים הקשורים לביטחון הלאומי, שאותם העדיפו ראשי ממשלה לנהל בעצמם בסיוע קהילת הבטחון. היתה זו תקופה אופטימית לגבי יכולתנו כמשרד חוץ להשפיע על עתיד מדינת ישראל ולהגיע לשלום עם שכנינו.

הרגשתי בר מזל להיות חלק מצוות חכם ויצירתי בצורה בלתי רגילה שנבחר בקפידה על ידי פרס: יוסי ביילין,  שהיה סגן שר החוץ, אורי סביר, מנכ"ל המשרד, אבי גיל ראש הצוות. אף אחד מהאנשים האלה לא הגיע מרקע צבאי מובהק, שבעבר זיהיתי אותו כגורם חיוני למנהיגות.

אחרי רצח רבין הפך פרס לראש הממשלה ואני נשארתי בלשכת שר החוץ תחת אהוד ברק, שנכנס לפוליטיקה אחרי קריירה צבאית מעוטרת ששיאה בתפקידו כרמטכ"ל צה"ל. ברק לא גילה עניין במשרד החוץ וראה בו מדרגה בדרך לראשות הממשלה.

למרות הדעות הקדומות שהיו לי על פרס, הרגשתי מאושר כבר מהיום הראשון בצוות שסבב אותו וחשתי שהגעתי למשרה הטובה ביותר שיכולתי לחלום עליה. פרס הוביל אז את הסכמי אוסלו ואת תהליך יישומם

מה הפך את פרס לכל כך שונה?

אני סבור שכדי להבין מה הפך את פרס למנהיג יוצא דופן בין המנהיגים שנחשפתי אליהם מאז, יש להבין תחילה משהו על הפסיכולוגיה שלנו היהודים. אנחנו עם שעבר חוויה טראומטית. העבר הקולקטיבי שלנו, השואה, הפוגרומים והאנטישמיות שחווינו בגלות נוכחים, במפורש או מתחת לפני השטח, בכל שיחה עכשווית אודות בטחונה של ישראל, ומצויים בשורש העיסוק האובססיבי בביטחון ובחשדנות הבסיסית שיש בישראל כלפי העולם.

הפעם הראשונה שהגעתי לתובנה זו הייתה בסיור לימודי למחנות ההשמדה בפולין. ראיתי את התגובות של האנשים סביבי ופתאום הבנתי שמסיבות רבות, רובינו ממשיכים לשאת את הטראומה מהדורות הקודמים.

הבנתי אז גם מדוע תופעה זאת לא היתה ברורה לי לפני כן. אני גדלתי בקיבוץ, זו חברה סגורה והומוגנית במידה רבה ושם לימדו אותי שהישראלי הוא יהודי חדש, חזק, עובד אדמה, ואין לו יותר ממה לחשוש. בסיור בפולין למדתי שרוב העם שלנו עדיין נושא עמו, מבחינה מנטלית, את זכר מאות השנים בו חי ב"גטאות" או ב"שטעטלים" של אירופה או בפחד מהשכנים במדינות ערב.

מבחינת הביוגרפיה שלו, פרס אמור היה לחיות בצל טראומה זו כמו כולם, אם לא הרבה יותר. הוא הגיע לישראל בגיל 11 משטעטל בווישנייבה שהיתה אז בתחומי פולין. סבו שאותו העריץ, הרב הראשי של וישנייבה, נשרף חי על ידי הנאצים בבית הכנסת שלו ביחד עם כל הקהילה.

למרות רקע אישי ומשפחתי קשה זה, פרס האמין בכל ליבו, שכדי שהציונות תמלא את תפקידה, לא מספיק שהיא הוציאה את היהודי מהשטעטל והעלתה אותו לישראל, אלא שאנחנו חייבים להוציא את השטעטל מתוך המנטליות הישראלית.

פרס האמין שהיהודים בישראל חייבים לשחרר את הטראומה ולהשאירה מאחור, כיוון שאינה משרתת אותנו בהווה. יתר על כן, פרס האמין כי היא מכבידה ופוגעת ביכולתם של הישראלים לעצב את עתידם בצורה חופשית.

מבחינת הביוגרפיה שלו, פרס אמור היה לחיות בצל טראומה זו כמו כולם, אם לא יותר. הוא הגיע לישראל בגיל 11 משטעטל בווישנייבה שהיתה אז בתחומי פולין. סבו הנערץ, הרב הראשי של וישנייבה, נשרף חי על ידי הנאצים

ההבנה הזו הבהירה לי מדוע כל כך התחברתי למודל המנהיגות שייצג פרס, משום שבניגוד למנהיגים ישראלים אחרים, הוא לא נשא על כתפיו את תחושת הקורבנות ולא השתמש בה למניפולציות פוליטיות.

אחריות ויוזמה

השליחות הראשונה שלי כדיפלומט הייתה לשגרירות ישראל בוושינגטון די סי. שם למדתי רבות על דיפלומטיה ועל פוליטיקה אמריקאית והייתה לי הזדמנות לבחון בשטח את התובנות המשמעותיות שלמדתי מפרס וצוותו. הראשונה בהן הייתה תחושת האחריות ונקיטת יוזמה בהקשר הדיפלומטי.

הממשלה אז היתה ממשלת נתניהו הראשונה ואני הרגשתי פספוס גדול שמדיניות החוץ הישראלית הפסיקה לנסות לקדם שלום אלא עסקה בהסברה מדוע אין שלום בשל אשמתם  של הערבים.

פרס האמין שתפקידה של הציונות הוא לשנות את העתיד של העם היהודי מאובייקט לסובייקט של ההיסטוריה. בניגוד ליהודים בגלות, שתמיד היו תלויים בהחלטות של אחרים, עם מדינה משלנו אנחנו יכולים לעצב בעצמנו את גורלנו. פרס האמין בכל ליבו שהגיע הזמן לקחת אחריות וליטול יוזמה בעצמנו. השילוב בין אחריות, במובן של החובה לקבל החלטות בעצמך, מתוך שיקול דעת ולא מתוך הפקרות או משיחיות, ומצד שני – שכובד האחריות המוטל על המנהיגים לא ישתק את היוזמה וכושר הביצוע החיוניים להתחדשות ולהתפתחות, הם שאפיינו את מהלכיו.

פרס הושפע מאד בהקשר זה מהמנטור שלו, ראש הממשלה הראשון דויד בן גוריון, שהתעקש על הכרזת העצמאות של ישראל, והיה בו העוז לקבל את ההחלטה בצורה מושכלת ולא הרפתקנית, למרות שידע כי משמעות הדבר היא מלחמה עם כל מדינות ערב.

פרס האמין שתפקיד הציונות הוא לשנות את העתיד של העם היהודי מאובייקט לסובייקט של ההיסטוריה. בניגוד ליהודים בגלות, שתמיד היו תלויים בהחלטות אחרים, אנחנו יכולים לעצב בעצמנו את גורלנו

בשל גישתו זו, לפרס לא הייתה סבלנות ל"משחק ההאשמות" שהפך לאסטרטגיה מרכזית של ההסברה הישראלית. הוא חשב שגישה זו אינה קונסטרוקטיבית והיא אחת הסיבות להיעדר התקדמות לשלום ומהווה אנטי-תזה לחשיבה יוזמת ופורצת דרך.

"משחק ההאשמות" היה ועדיין מהווה תופעה מרכזית באזורנו. חלק מהמנהיגים הערבים עדיין תולים את הגורם לבעיותיהם במדינת ישראל ובעובדה שזו נכפתה עליהם על ידי הקהילה הבינלאומית ומהצד השני ישראל תולה את האשמה בבעיותיה בטרור הערבי ובאנטישמיות האירופית.

כאשר אנו עסוקים בהאשמת האחר, אנחנו מוותרים לעצמנו ונמנעים מכל פעולה מתקנת. פרס האמין שעל מנת לשפר את יחסינו עם אחרים עלינו לשפר קודם כל את עצמנו ולהתמודד עם הבעיות שלנו. הוא האמין כי ישראל צריכה לקחת אחריות ולנקוט יוזמה בנוגע ליחסיה עם אחרים.

התובנה הזו תקפה לא רק בעולם הדיפלומטיה, אלא גם במערכות זוגיות ויחסים בין אנשים בכלל. ניתן להשיג הרבה יותר כאשר אנו לוקחים יוזמה ומקבלים אחריות ביחסים עם אחרים ואיננו יכולים להשיג דבר אם אנו עסוקים רק בהאשמות כלפי הזולת, אף אם הן מוצדקות בחלקן או ברובן.

פרס חשב שישראל אינה צריכה לחכות שהמזרח התיכון יהפוך לסקנדינביה על מנת לפעול להשגת שלום. הוא האמין בלקיחת יוזמה לקידום שלום עם שכנינו, בעייתיים ככל שיהיו. הוא אמר תמיד שיש שני דברים בחיים שלא ניתן להשיג אלא אם כן עוצמים מעט את העיניים – אהבה ושלום. אם נחפש את המושלם לעולם לא נשיג אף אחד מהם.

"משחק ההאשמות" מהווה תופעה מרכזית באזורנו. חלק מהמנהיגים הערבים תולים את הגורם לבעיותיהם במדינת ישראל, ומהצד השני ישראל תולה את האשמה לבעיותיה בטרור הערבי ובאנטישמיות האירופית

גישת "win-win" ולא גישת "סכום אפס"

כשחזרתי לישראל מוושינגטון די.סי. באוגוסט 2001 – חודש לפני הפיגוע במגדלי התאומים ובפנטגון, שמחתי להשתלב שוב במשרד החוץ בהובלתו של שר החוץ פרס. הפעם בתפקיד יועץ מדיני למנכ"ל אבי גיל.

כאשר מפלגת העבודה פרשה מממשלת שרון ופרס עזב את משרד החוץ, בחרתי לעשות פסק זמן של שנה ולפנות ללימודי תואר שני בבית ספר קנדי לממשל באונ' הרווארד, הודות למלגה נדיבה שקיבלתי מקרן ווקסנר. במהלך לימודי הפנמתי לראשונה את השיעור השני החשוב שלמדתי מפרס. העדפה מתמדת של "רווח לכל" על פני פתרונות "סכום אפס".

פרס חיפש תמיד את הזדמנויות ה-"win-win" ונמנע ממצבי "סכום אפס". זה נדמה כקלישאה, אך המציאות מלמדת שזה לא כך, כיוון שברירת המחדל האנושית גורמת לנו לנסות לנצח תמיד באופן מלא ולחתור לזכות "בכל הקופה" כולה במקום לבחור פתרונות שיועילו לשני הצדדים. האינסטינקט הזה לחפש נצחון בכל מחיר היה אולי הגיוני כשבני האדם נאלצו לשרוד בטבע הפראי, אבל בעולם המודרני שלנו דרך זו כבר אינה משרתת אותנו בצורה מיטבית. בהקשר זה מעניינת העובדה שיש תרגום לעברית של המושג "zero sum Game" שהוא "משחק סכום אפס" אבל אין לתרגום למושג "win win".

התפיסה הזו התבהרה עבורי בסדנת משא ומתן בהרווארד כאשר חברי הכיתה התבקשו על ידי המרצה להתחלק לזוגות למשחק הורדות ידיים, והמרצה הוסיף שפרס של 10$ יינתן עבור כל ניצחון במשחק. רק מעטים מחברי הכיתה הבינו שיוכלו להרוויח יותר כסף דרך שיתוף פעולה, בניגוד לתחרות בה המנצח לוקח הכל. למדתי שאם נצליח להגיע להסכם עם ה"יריב", בו נסכים מראש לאפשר זה לזה להצליח, שני המשתתפים ירוויחו יותר ואפשר יהיה לחלק ביניהם את הסכום שהושג לרווחת שני הצדדים.

פרס חיפש תמיד את הזדמנויות ה-"win-win" ונמנע ממצבי "סכום אפס". ברירת המחדל האנושית גורמת לנו לחתור לזכות "בכל הקופה" כולה במקום לבחור פתרונות שיועילו לשני הצדדים

פרס לא היה צריך קורס בהרווארד כדי להבין שאין קונפליקט בסיסי בין אמפתיה לאסרטיביות. הוא נהג לחקור לפני כל פגישה ובמהלכה את התרבות ואת תחומי העניין של בני שיחו. הוא דחף אותי לערוך מחקר מעמיק בעניינים אלה לפני כל אחת מהפגישות הדיפלומטיות שלו, ולברר את מטרותיו של הצד השני.

הפגישות עצמן החלו בהתעניינות בצד השני לפני שהגיע לעיסוק במטרות הפגישה שלנו. ראיתי איך הגישה הזו הפכה את פגישותיו של פרס פוריות הרבה יותר מאשר פגישות של מדינאים אחרים בהן השתתפתי.

פרס הבין שהסכם שלום נעשה בין אויבים לשעבר ולא בין חברים בהווה. הוא ניסה למצוא את עמק השווה גם עם אויבים מרים. הוא הבין שמתקיים רצף של סוגי יחסים שאחד מהם הוא בן כלאיים שמשמעותו להיות אויבים בנושא מסוים וחברים באחר ((frenemies.

במהלך הקריירה שלי כדיפלומט מצאתי שגישה זו מאוד רלוונטית גם לדיפלומטיה ציבורית, למרות שהייתה מנוגדת לגמרי לכל מה שלימדו אותי בארץ לפני שיצאתי לשליחות הראשונה. רוב הפוליטיקאים והציבור בישראל מצפים מדיפלומטים "לנצח בכל ויכוח" על מנת לזכות בדעת קהל חיובית למען ישראל. אני למדתי מניסיון את מה שפרס הבין אינטואיטיבית – שיותר חשוב מלנצח את הויכוח, זה להגיע ללב ולתודעה של בני השיח ושאת זה ניתן להשיג לא בוויכוח אלא באמצעות דיאלוג. במקום הטפה והסברה – שיח והקשבה. אלה יוצרים את היכולת להתחבר גם עם אנשים החושבים אחרת ממך.

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר הוא מנכ"ל J Street בישראל וחבר ועד מנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ויועץ לעניינים בינלאומיים במרכז פרס לשלום וחדשנות. נדב שימש כיועץ המדיני לנשיא פרס, שירת בשגרירות וושינגטון ושימש כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד ובוסטון. כמו כן, הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 2,034 מילים

הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה (EPA) אסרה לאחרונה שימוש בחומר ההדברה כלורפיריפוס, לאחר שבית המשפט קבע שהוא גורם פגיעה נוירולוגית בילדים ● באיחוד האירופי, החומר נאסר לשימוש לפני שנתיים ● בישראל, משרדי הממשלה מסכימים על הצורך לצמצם את החשיפה לחומר, אבל הבעיה היא קצב ההתקדמות ● אדם טבע ודין: "כולם מבינים את המסוכנות, אבל הזמן פה מהותי" ● משרד החקלאות: "בחודשים הקרובים יופסקו הייצור והפצת התכשיר"

עוד 832 מילים

ישראל ושבדיה חידשו את היחסים ביניהן ברמת שרי החוץ

פעיל ארגון "לוחמים לשלום" על תחקיר צה"ל על תקיפת פעילי הארגון: "חיפשתי בתחקיר אפילו שתי מלים של אמת ולא מצאתי" ● רמז לבאות? דרעי הדגיש בציוץ לכבוד חג הסוכות שזהו חג של אחדות ● מקדם ההדבקה בקורונה ירד ל-0.92, רק 5% מבדיקות הקורונה חיוביות ● 34 ישראלים נספו אתמול ושלשום במגפה ● ועדת החריגים אישרה: פטור מבדיקת PCR לפני הטיסה לישראל למי שאובחנו בקורונה ב-3 חודשים האחרונים

עוד 15 עדכונים

למקרה שפיספסת

פרשנות הדירקטוריון של בנט

בממשלה בראשות נפתלי בנט מסתכלים על תכניות העבודה כאילו מדובר היה בחברת הייטק ● הדירקטוריון מכין 'עיקרי מדיניות', האגפים השונים של החברה אמורים לפרוט את היעדים האסטרטגיים למשימות לביצוע, ובעלי המניות - כלומר האזרחים - יוכלו למתוח ביקורת ● טל שניידר צללה לתוך ספר המדיניות חסר התקדים שפרסמה הממשלה אתמול

עוד 1,177 מילים

אל תשליכני לעת זיקנה

בבית הכנסת החסידי בו גדלתי, השורות הראשונות פנו אל עבר המתפללים, בשונה משאר שורות הכיסאות שפנו אל עבר ארון הקודש. באי בית הכנסת היו רואים את הפנים ולא את הגב של אלו שישבו בהן.

באותן שורות לא ישבו עשירי הקהילה או תלמידי החכמים אלא הן היו מיועדות לחסידים הזקנים.

בבית הכנסת החסידי בו גדלתי, השורות הראשונות פנו אל מתפללים, בשונה משאר שורות הכיסאות שפנו לארון הקודש. באותן שורות לא ישבו עשירי הקהילה או תלמידי החכמים אלא החסידים הזקנים

בשבתות וחגים רק מעטים מהם היו מתפללים מתוך סידור התפילה, ובשונה משאר החסידים הם ישבו בדומיה ולא הניעו את גופם בדבקות ובתחנונים לאלוהים. אבי היה לוחש לי "תסתכל עליהם, התבונן איך נראה א-שיינע ייד (יהודי יפה)".

בקהילה החסידית מודל היופי שונה מזה המוכר בתרבות המערבית. גדלתי עם הרעיון שאדם יפה תואר, שכולם חושקים להיות כמוהו, הוא לפחות בן שבעים. לא בכדי בחג הפורים, בו ילדי וצעירי החסידים מקבלים הזדמנות להתחפש לדמות נערצת – רבים מילדי הקהילה מתחפשים לדמויות מופת מהמסורת היהודית – אך אותן דמויות הן בגיל הזקנה שלהן. הילדים צועדים ברחובות בזקנים לבנים, ובמקל הליכה, חפצים להיות א-שיינע ייד.

בשבתות ובחגים בית הכנסת היה מגרש המשחקים שלנו. אבל כאשר התעייפנו, האבות שלחו אותנו ל"מזרח", לאותן שורות ראשונות, לסבים הביולוגים או המאומצים שישבו שם. סבי מעולם לא אמר לי להתפלל. הוא הניח לי לשבת תחת הטלית שלו כשידיו מונחות על כתפי ואיפשר לי לישון.

בבית הכנסת למדתי שמגע אוהב ושינה בתפילה הן הדרכים המוצלחות ביותר ליצור אהבה ליהדות – תיאולוגיה של בשר ורוח – א-שיינע ייד

בקהילה החסידית מודל היופי שונה מזה שבתרבות המערבית. אדם יפה תואר, שכולם חושקים להיות כמוהו, הוא לפחות בן 70. לא בכדי בחג הפורים, רבים מהילדים מתחפשים לדמויות מופת מהמסורת היהודית – בזקנתם

החיים החסידיים מחולקים לשלושה מעגלים המשיקים וממשיכים זה את זה. ילדים עד גיל בר-מצווה מתקיימים במצב חיים של "היות" (Being): הקהילה אינה מצפה מהם ליצור, אלא לחוות. להרגיש את טעם התפילה, המשחק והאמונה בקהילה ובאל.

ילדים חסידיים לומדים את החיים באמצעות מגע הטלית של אבא וסבא, ריח הזיעה של באי בית הכנסת והעוגות המוגשות לאחר התפילה. דבש מונח באהבה על נייר בצורות אותיות הא' ב' ומאפשר לילדים להתמיר את האותיות אל גופם באמצעות ליקוק ולחוות את המפגש בין רוח וחומר. זאת מתוך הבנה כי ילד שגופו מכיל את האותיות – ירצה כמבוגר ללמוד כל טקסט שאותיות אלו יכתבו.

מעגל החיים השני מתחיל בגיל הבר-מצווה בו קיים מעבר מיהדות של היות (Being) ליהדות של עשייה (Doing). חיי החסיד מוקדשים לקיום אינספור הלכות, ללימוד אינטנסיבי של ארון הספרים היהודי, וליצירת חיים באמצעות גמילות חסידים, הקמת משפחה ועבודה.

אך מעגל זה גם הוא מסתיים בעודנו בחיים. העולם החסידי, כמו גם תרבויות מסורתיות אחרות, מבין שיש שלב שבו החסיד חוזר להיות יהודי של היות (Being) ואין עליו עוד ליצור. לזקנים החסידיים יש תפקיד שמלבדם אין מי שישמש בו בקהילה. בשלב מסוים הם חדלים להתפלפל וליצור חידושים תלמודיים, ותפקידם הוא פשוט – להיות.

לזקנים החסידיים יש תפקיד שמלבדם אין מי שישמש בו בקהילה. בשלב מסוים הם חדלים להתפלפל וליצור חידושים תלמודיים, ותפקידם הוא פשוט – להיות

הזקנים שחיים ב"היות" מאפשרים לבני הקהילה להתבונן בתוצר השלם של חיים חסידיים. קבלת הזקנה כמצב קיומי מאפשרת לחסיד להיות א-שיינע ייד ובתרגום לחיינו אנו – א-שיינע human.

תפקידם של הזקנים בעולם החסידי הוא "לא לעשות כלום" – ובשל כך הם מסוגלים לעורר השראה למשמעות הקיום, להצחיק ולנחם. הזקנים הם אלו שמספרים לקהילה את סיפורי החסידים. כולנו מכירים את תוכן הסיפורים, אבל אנו מקשיבים להם שוב ושוב כי הסיפור ששומעים מהזקנים אינו מלמד אותנו תוכן חדש – מהותו במספר הסיפור.

תמיד אזכור את סיפורי הצדיק יוסף צינטווירט שפניו היו קורנות ועיניו הכחולות והעיוורות היו מאירות לי ולחברי את החיים. סיפורי החסידיים ששמעתי ממנו לא בהכרח הכילו מסר לוגי. הם מופיעים בתוכי באותם רגעים מורכבים של החיים ומאירים לי את הדרך במסע החיים מלאי השאלות ומועטי התשובות.

*  *  *

בתרבות המערבית-מודרנית כמעט איבדנו את סוד תפקידם של הזקנים. כפי שחוקר התרבות האתאיסט אלן דה-בוטון, מסביר, כי בשעה שהחברה המערבית דחתה את הדת מחייה, היא סילקה גם חכמת חיים קהילתית שהתקיימה בשפה הדתית, אך חשיבותה היא אנושית, ללא קשר לדת.

בתרבות המערבית-מודרנית כמעט איבדנו את סוד תפקידם של הזקנים. כפי שחוקר התרבות האתאיסט אלן דה-בוטון, מסביר, כי בשעה שהחברה המערבית דחתה את הדת מחייה, היא סילקה גם חכמת חיים קהילתית

הדבר נכון גם ביחס לזקנה ותפקידה במבנה החיים המשפחתי והקהילתי. לפני זמן מה האזנתי לפודקאסט עם מנהלת רשת בתי אבות, שניסתה לשכנע את השומעים כי גם בבתי אבות "יש חיים" – הזקנים, לטענתה, גם הם יוצרים, עושים ספורט ונהנים. "אפילו סקס יש בין הזקנים" היא הוסיפה בקריצה ובגיחוך.

הניסיון לשכנע כי החיים אינם נגמרים בזקנה הוא נכון, אך האמירה כי הזקנים ממשיכים "לעשות" – עלולה להפוך את חלקם למיותרים. לא סתם אנו חוששים מלהיות לזקנים – מה יקרה כשלא נהיה כבר רלוונטים? כשלא ניצור באותה אינטנסיביות? אנו חוששים מהיום שבו נפוטר מהעבודה כי יש דור צעיר שיעשה את הדברים ביעילות רבה מאיתנו. הטכנולוגיה המתפתחת ומעניקה לנו כלים חדשים בכל עשור – רק מחזקת פחד זה.

אנו חוששים מלראות את הזקנים – כדי שלא נראה את השתקפות עצמנו בהם, ולכן פעמים רבות אנו טומנים אותם בבתי אבות רחוקים; אפילו השיחה על הזקנה נתפסת כנושא מעציב.

כמובן שישנם א/נשים מבוגרים שממשיכים ליצור וכאלו שהחיים בבתי אבות מאפשרים להם קצב חיים המתאים להם. זקנים רבים מלאי חיים, עשייה ויצירה. עם זאת, עבור רבים מהם – משהו מבפנים דורש שינוי – וחסרה לנו שפה לאפשר שינוי זה במבנה החברתי המערבי. התרבות המערבית כמעט ושכחה כי החיים אינם מסתיימים בתקופת העשייה. יש לנו מעגל חיים שלם לאחר סיומה –  תקופת חיים של היות.

הניסיון לשכנע כי החיים אינם נגמרים בזקנה נכון, אך האמירה כי הזקנים ממשיכים "לעשות" – עלולה להפוך את חלקם למיותרים. לא סתם אנו חוששים להיות לזקנים – מה יקרה כשכבר לא נהיה כבר רלוונטים?

הזיקנה מאפשרת לנו לשוב ולהתבונן בחיינו אבל עתה ללא שיפוט – פשוט לתת להם להיות. כך נוצרים נרטיבים משפחתיים חדשים המאפשרים ריפוי לכאבים בין-דוריים. החיים בזקנה מזמינים אותנו לסלוח לעצמנו על כך שלא היינו ההורים שרצינו להיות ולרכך את נוקשות הציפיה מהילדים להיות לא פחות ממושלמים.

היא מאפשרת לחזור וליצור קשרים עם בני משפחה וחברים שגם להם לו"ז העבודה התפנה, להתחבר מחדש לילדות, להשיל את מגיני הברזל שחבשנו כדי להתמודד עם דרישות החיים, ולהיות דומים יותר לטבע שמסביבנו שמתקיים ב"היות" מושלם.

לזיקנה יש תפקיד עבור הדור הצעיר שמוקדש לעשייה, אבל מתקשה לשלב נשימה והתבוננות בתוכה. החיים לצד הזקנים מאפשרים לנו רגעים של מנוחה, מגע של נחמה, למידה כי היופי מצוי בגוף כפי שהוא, גם כאשר הוא אינו מתוח – כי האדם המבוגר שאותו אנו אוהבים זכה בכל קמט בכך שחי את חייו – בהצלחותיו ובכשלונותיו כאחד.

אין זה מקרי כי תפיסת הגוף, המרחב והזמן משתנים עם הזיקנה. היחלשות הכוח הפיזי מאתגרת את השליטה (המדומיינת) שלנו על אותם מרחבים. שינויים אלו נתפסים בשיח המערבי, וגם במרבית השיח הרפואי, כבעיה. ומכאן שדרכי הפתרון הם לנסות ולשמר את המרחבים המוכרים עד כמה שניתן.

תפיסות עולם שאינן מערביות ומחוברות יותר לתפיסת עולם קהילתית (וזו החסידית היא רק אחת מהן), מבקשות מאיתנו להתבונן על השינויים שמתרחשים בזיקנה, כהזדמנות לשנות את קיומנו המייצר – לקיום מתבונן.

אין זה מקרי כי תפיסת הגוף, המרחב והזמן משתנים עם הזיקנה. היחלשות הכוח הפיזי מאתגרת את השליטה (המדומיינת) שלנו על אותם מרחבים. שינויים אלו נתפסים בשיח המערבי, וגם במרבית השיח הרפואי, כבעיה

מגיפת הקורונה מכריחה אותנו לחשוב מחדש על הזיקנה. יצרנו בתי אבות כדי שלא לראות את הזיקנה בחיי היומיום, אבל עתה אנו נועלים את עצמנו בבתים בעיקר כדי שלא לפגוע בבני הגיל המבוגר. החיים בצל הקורונה מזמינים אותנו להרהר מחדש אודות מקומה של הזיקנה בחיינו. זוהי הזדמנות להזמין את הדור המבוגר להיות "הם" ולאפשר לנו ולדור הצעיר ללמוד מהם כיצד נראה מעגל נוסף בחיים ולראות את תפארת א-שיינע human.

ד"ר יקיר אנגלנדר הוא מנהל תוכנית המנהיגות "גוונים" בארגון IAC (Israeli-American Council), מלמד בבית הספר לרבנות AJR בניו יורק ומתגורר בקהילה בפילדלפיה. יקיר גדל בחסידות ויז'ניץ, היה בין המקימים והמנהלים של תנועת הנוער הבין-דתית Kids4Peace בירושלים, ומקדיש את עצמו למיסטיקה, למגע וליצירת חיבורים בין עולמות ותרבויות. שני ספריו עוסקים בשאלות סביב מקום הגוף והמיניות בשיח הציוני-דתי והחרדי. הוא חקר באוניברסיטאות Northwestern, Harvard ובמכון שלום הרטמן.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,207 מילים ו-1 תגובות
עודכן עכשיו
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תגובות אחרונות

אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים

ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר

"זה שיר שלא תפס כמו שרפה, אנשים גילו אותו לאט-לאט", מספר שלמה יידוב, שהלחין את השיר שכתבה לאה גולדברג כשהייתה לבדה בבון שבגרמניה ● זו גם הייתה הפעם הראשונה שיידוב כתב פרטיטורה, כיאה לשיר הושמע לראשונה, בביצוע אפרים שמיר, בערב שירי משוררים ● כעת הוא משחזר איך כתב את הלחן דקות לפני ליל הסדר - ואיך מתי כספי ושלמה גרוניך היו ההשראה לכל זה

עוד 1,379 מילים

מאיר פרוש בראיון ראשון אחרי התקיפה: "אני מפחד"

בלעדי שבוע אחרי שאלמוני ניסה לחתוך את זקנו של סגן השר לשעבר, למשטרה אין קצה חוט בחקירה ● "זה היה נורא. הוא לא אמר כלום, רק ניסה להגיע אליי", פרוש משחזר את הארוע בראיון לזמן ישראל ● וגם לו אין מושג מי עומד מאחורי התקיפה: "אין איזה סיפור במחלוקת שעומד על הפרק. אני באמת לא יודע למה התנפלו עליי ככה"

עוד 917 מילים

זה לא אותו העמק

תחקיר זמן ישראל סיתות באבן, שזירת שיבולים ודריכה על ענבים ● הצגה הומוריסטית על ימי התנ"ך ● צילום בלבוש תנ"כי על רקע נופי העיר העתיקה ● מתחת לרדאר של הציבור הישראלי, מפתחות עמותת אלע"ד ורשות הטבע והגנים את גיא בן הינום בירושלים בדגש מובהק על תכנים יהודיים, תוך דחיקת התושבים המקומיים ● עמותות ובעלי הקרקעות מנהלים מאבקים משפטיים מתמשכים, אבל בינתיים נקבעות העובדות בשטח

עוד 3,922 מילים

תחבורה ציבורית בשבת: הבטחת הבחירות שמחכה למרב מיכאלי

שרת התחבורה יכולה להפעיל אוטובוסים בימי מנוחה וחגים על בסיס החוק הקיים ● אישור קווים לבתי חולים והגדרת יעדים כחיוניים יביאו את בשורת התחבורה הציבורית בשבת גם לפריפריה, אחרי שבמרכז הארץ עיריות התחילו להפעיל את השירות בעצמן בחינם ● פניה ברוח זו נעשתה לשרה על ידי הפורום החילוני, אך דווקא המייסד של "נוע תנוע" מסתייג מהעיתוי: "אם יהיה סגר, הכל ירד לטימיון"

עוד 1,360 מילים

בנט: "אני רוצה שההורים יריבו אחד עם השני; שאלה שחיסנו ילדיהם יפעילו לחץ על מי שלא"

ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה לפרסום הדברים, שנאמרו בחודש שעבר: "בנט חותר לסיים את הבידודים ההמוניים ולאפשר חיים נורמליים ככל האפשר לתלמידי ישראל" ● אחרי שהכחישה שתתמודד על ראשות ההסתדרות, התפקדה מירי רגב לארגון ● "שמט את ראשו בהסכמה": נתניהו לעג לנשיא ארצות הברית; הליכוד: "נתניהו לא מתח ביקורת על הנשיא ביידן"

עוד 50 עדכונים

הרב הראשי לשעבר אליהו בקשי דורון נפטר בשנה שעברה במהלך ערעור על הרשעתו לבית המשפט העליון ● בסופו, קיבלו השופטים החלטה תקדימית לזכות את הרב לאחר שסנגורו הצליח לעורר ספק סביר בשאלת כשירותו לעמוד לדין ● הפרקליטות לא ויתרה וביקשה דיון נוסף ● אולי ברוח ימי הסליחות, החליטת הנשיאה אסתר חיות לדחות את הבקשה והרב הלך לעולמו חף מביצוע עבירה ● פרשנות

עוד 843 מילים

עלייה במספר החולים שבמצב קשה; 67% מהם לא מחוסנים

מנכ"ל משרד הבריאות אש על החלטת ה-FDA שלא להמליץ לכלל האוכלוסייה הבוגרת להתחסן במנת החיסון השלישית נגד קורונה: "ההחלטות שהתקבלו כאן תואמות את המצב האפידמיולוגי כאן"; בנט: "אני מעריך שה-FDA יאשר בהדרגה את הרחבת החיסון לעוד קבוצות גיל" ● בר-לב: ועדת הבדיקה לבריחת מהכלא לא תסתפק בבדיקת האירוע עצמו, אלא תבדוק גם "מכלול היבטים מערכתיים"

עוד 15 עדכונים
אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים

הכול ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן

השיר הפך בשנות התשעים לאחד המושמעים ביותר בימי זיכרון ואבל לאומי, אבל נתן יונתן כתב את "החול יזכור" ב-1962 דווקא כקינה על קץ הנעורים ● השיר הוא אחד מעשרות רבות משיריו של נתן יונתן שנחום היימן הלחין ● "אבא בעצם תרגם את נתן יונתן להמונים", אומרת סי היימן, בתו של נחום היימן, "הם היו שילוב מטורף"

עוד 1,213 מילים

ראיון "מה שהתחיל כאגדה הסתיים בסרט אימה"

כל העולם אהב את הנסיכה דיאנה, אבל אף אחד לא ידע מה באמת עובר עליה ● הסרט החדש "ספנסר", עם קריסטן סטיוארט בתפקיד הנסיכה, מציג את הרגעים הקטנים והמורכבויות הלא פשוטות בחיי ליידי די, כולל אלה שיביכו קשות את בית המלוכה ● בפסטיבל ונציה, עמנואל לוי התיישב לשיחה עם השחקנית הראשית והבמאי - על האתגרים בסרט ועל מחיר התהילה

עוד 1,612 מילים

הביקור ההיסטורי של בנט במצרים הוא הישג משמעותי ליחסי החוץ של ישראל, אך לא במקרה הוא חפף ליום השנה להסכמי אברהם ● שש שנים להתערבות הרוסית בסוריה, אסד הפך לברירת מחדל ● איראן מנסה להציל את לבנון ממחסור בדלק ● ראפר איראני נעצר בגלל שיר שהביע ביקורת על משטר האייתוללות ● ובלבנון מציינים 39 שנה לרצח בשיר ג'ומאייל ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזה"ת

עוד 1,344 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה