את הטקסט הבא אני רוצה להקדיש לכל מי שמגדיר עצמו מזוהה אידיאולוגית עם הזרם הימני/שמאלי בישראל, ובפרט – לסבא שלי. בכל פעם שעולה נציג של תנועה כזו או אחרת להתראיין ומצהיר שקבוצתו "אינה פוליטית" ו"בסך הכול קוראת לשינוי", עולה בי הזיכרון שלו.

סבא שלי נולד למשפחה ציונית שמקורה בחברון, דור שישי בארץ. הוא היה רוויזיוניסט, ממקימי מפלגת "התחיה", מהמפגינים בימית. אצלו הייתה הטלוויזיה פתוחה תמיד על שידורי החדשות, והיה מנהל ויכוחים ערים וחד-צדדיים עם הפרשנים, אדם דעתן ובוטה. באחת משיחותנו דימה את אהבתו לארץ ישראל לאהבה רומנטית.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.

בעוד מספר ימים נציין כולנו 76 שנות תקומה למדינת ישראל. 79 שנים אחרי סיום המלחמה הנוראית ההיא. והשנה אירועי הזיכרון והעצמאות לא יהיו כבכל השנים.

אחרי שאולי חשבנו שראינו, שמענו, פגשנו הכל, הגיע ה-7 באוקטובר. יום נוראי, קשה, עצוב, מטלטל ומזעזע שעדיין מלווה אותנו. כבר למעלה מ-200 ימים שאנחנו בתוך מציאות שקשה בה לנשום, מציאות כואבת ובלתי נתפסת.

יעל זית, ילידת 1982, מצור יצחק. אמא ל-3 ונשואה ליסף. מנהלת מחלקת התנדבות וקהילה בקרן לרווחת נפגעי השואה מ-2022. לפני כן, התעסקה בניהול ופיתוח קהילות חינוך, נוער ומגזר ציבורי.

באופן מוזר מתקבל הרושם שחברי הממשלה נוהגים להתבטא בזירות פיגוע ופח"ע באמצעות ריקוד דווקא. כך למשל חולל בדבקות השר יואב קיש בתגובה לשאלות מראיינות בשידור ישיר מזירת פיגוע ברעננה. מסתמן שגם השרה מירי רגב מתבטאת בריקוד, מסוּגה מעט שונה, לציון הטבח בעוטף.

גם השנה דואגת רגב שטקס המשואות הממלכתי ייחגג ברוב פאר ותקציבים. אמנם בהתאמות המתבקשות – ללא נוכחות קהל ובלי חשש לאינטראקציה עם נתינים. כל זאת תוך שימוש בסרטונים שצולמו מראש, בהם מומחש הטבח ברעים בסיוע רקדנים, המדגימים את מנוסת משתתפי המסיבה ונִרְצָחֶיהָ.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.