את הטקסט הבא אני רוצה להקדיש לכל מי שמגדיר עצמו מזוהה אידיאולוגית עם הזרם הימני/שמאלי בישראל, ובפרט – לסבא שלי. בכל פעם שעולה נציג של תנועה כזו או אחרת להתראיין ומצהיר שקבוצתו "אינה פוליטית" ו"בסך הכול קוראת לשינוי", עולה בי הזיכרון שלו.

סבא שלי נולד למשפחה ציונית שמקורה בחברון, דור שישי בארץ. הוא היה רוויזיוניסט, ממקימי מפלגת "התחיה", מהמפגינים בימית. אצלו הייתה הטלוויזיה פתוחה תמיד על שידורי החדשות, והיה מנהל ויכוחים ערים וחד-צדדיים עם הפרשנים, אדם דעתן ובוטה. באחת משיחותנו דימה את אהבתו לארץ ישראל לאהבה רומנטית.

סבי נולד למשפחה ציונית שמקורה בחברון, דור שישי בארץ. רוויזיוניסט, ממקימי מפלגת "התחיה", ממפגיני ימית. הטלוויזיה שלו הייתה פתוחה תמיד על החדשות, והיה מנהל ויכוחים חד-צדדיים עם הפרשנים

אמנם את עמדותיו הפוליטיות לא ירשתי, אבל יחסו המכבד והערכי לפוליטיקה הוא שנותר חקוק בי, ובפרט אמונתו בחשיבות תרגום האידיאולוגיה לפרקטיקה, לעשייה פוליטית ערכית ומוסרית.

בניגוד גמור לסבי עומדים כיום רבים מן הדוברים והמתראיינים בתקשורת. מהם, כך מסתבר, נעלם עד כדי בלתי רצוי הקישור שבין פרקטיקה פוליטית לאידיאולוגיה רלוונטית.

כך למשל, בתוכנית האקטואליה (המצוינת) של יאיר שרקי וחיים לוינסון בערוץ 12, התקיימו בליל ה-17 בינואר שני דיונים נפרדים, כאשר בשניהם התנערו המתארחים בפאנל מן הקשר בין דבריהם לזיקתם הפוליטית.

ראשון היה הדיון שכותרתו "האם שחרור החטופים הפך לדיון של ימין או שמאל?". השתתפו בו אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע, אביו של אליקים החטוף בעזה, ודקל ליפשיץ, נכדו של עודד שנחטף מניר עוז.

השניים נשאלו ע"י שרקי אם אינם חשים כי הם נדחקים לתוך דיון פוליטי. ליפשיץ התייחס לכך שבניגוד לליבמן, הוא תומך בשחרור החטופים גם במחיר הפסקת הלחימה בעזה, והשיב: "אני לא קורא לזה פוליטיקה, אפס ימין ושמאל, אפס פוליטיקה במאבק שלנו… זה לא ויכוח פוליטי, זה ויכוח על דרך".

בניגוד לסבי עומדים כיום רבים מן הדוברים והמתראיינים בתקשורת. מהם, כך מסתבר, נעלם הקישור בין פרקטיקה פוליטית לאידיאולוגיה רלוונטית, ורבים מתנערים מהקשר בין דבריהם לזיקתם הפוליטית

בהמשך התקיים דיון בפאנל תחת הכותרת "האם תנועת המילואימניקים תהפוך למפלגה בבחירות הבאות?". בפאנל התארחו משרתי המילואים אוריה לוברבום ממטה בראשית (שלדבריו אתייחס בהמשך), ועומר פציניאש, ממקימות מאהל המילואימניקים.

לוינסון הביע את חשדנותו, בייחוד בנוגע להתארגנות במאהל המילואימניקים אשר מתעקשת, לדברה של פציניאש, להגדיר עצמה כ"לא-פוליטית", וזאת למרות שבמסגרת הפעילים במאהל חברים פעילי ימין מוכרים וידועים. פציניאש השיבה כי אין כל עילה לחשדות, והוסיפה:

"יש הרבה אנשי מילואים, שהם לא אנשי ימין, והם גם אנשי שמאל, ואתה יכול להסתכל בסקרים שפורסמו לאחרונה. גם אנשים מהמחנה הממלכתי וגם אנשים מצביעי לפיד הם בעד מטרות שאנחנו מגדירים אותן. כמו למשל לקיחת שטח, כמו למשל עידוד הגירה".

על אף התעקשותם של המצוטטים, ניכר בהחלט כי ויכוחם של דקל ליפשיץ ואליהו ליבמן בנוגע ל"דרך", מקורו בחילוקי דעות אידיאולוגיים בין תפיסות העולם השמאלית והימנית, ועם כל הכבוד למקימת מאהל המילואימניקים, לקיחת שטח ועידוד הגירה אינן מטרות המאופיינות על ידי מי שאינו מזדהה עם הימין האידאולוגי.

מקור הוויכוח בחילוקי דעות אידיאולוגיים בין תפיסות העולם השמאלית והימנית, ועם כל הכבוד למקימת מאהל המילואימניקים, לקיחת שטח ועידוד הגירה אינן מטרות המאפיינות את מי שאינו מזדהה עם הימין האידאולוגי

ההתנערות משיוכן של עמדות בעלות אופי ערכי מובהק לתפיסה פוליטית כזו או אחרת בהקשרים אלה מפליאה אותי. היא מעידה על כך שערכו של מוסד הפוליטיקה נשחק עד דק. לא רק שהוא מצטייר בעיני אנשים כנלוז עד כדי כך שלא רוצים להכתים בזיקתם אליו את תפיסת עולמם הכנה, אלא שנעלמה מהם גם ההבנה הפונדמנטלית כי ביטויה של תפיסת עולם היא מהות הפוליטיקה עצמה.

ברוך קימרלינג (1995) טען, כי על אף שהגדרה ברורה וחד משמעית למאפייני עמדות השמאל אל מול הימין אינה קיימת, והן בעצמן מתפצלות כל אחת לזרמים בעלי מאפיינים ייחודיים, ניתן בכל זאת למשוך קווי מפרד כלליים בין הגישות.

ככלל, הזדהות עם השמאל מתאפיינת באמונה בשוויון חברתי, בשאיפה לשיתוף האוכלוסייה האזרחית בדרגי השלטון השונים, ברצון לקדם זכויות אדם ואזרח, בדרישה להפרדת דת ומדינה, בהסתייגות מן הלאומיות וממסדים (כולל המדינה) הנתפסים ככלים לניצול קבוצות לאום ושאר קבוצות חלשות, בתמיכה באינטרסים של מעמד העובדים ומאבקו לצמצום פערים חברתיים, בתמיכה במדינת רווחה ובהתנגדות לצבירת ההון לפי הגישה הקפיטליסטית.

הזדהות עם הימין, לעומתה, מאופיינת בהערכה לצבא וסמכות, קידוש הדת, הנוהג והמסורת הלאומית באופן שבא לידי ביטוי בהבלטת ערך ה"אהבה למולדת", הערכת ממשל חזק שאינו נמנע משימוש בכוח על מנת לשמור על סדר, ותמיכה במדיניות ניאו-ליברלית קפיטליסטית באופן ששואף להדיר מעורבות ממשלתית מן הכלכלה, מתנגד למדינת רווחה, להעלאת מיסים, ולהקצאת משאבים לאוכלוסיות חלשות, ומעודד תגמול לפי הישגים אישיים ויוזמה פרטית.

בין שתי עמדות אלה ניתן לאתר את המרכז הפוליטי, אשר מתנער מזהות אמוציונלית ותומך בהעלאת סוגיות בעלות מאפיינים אזרחיים, פוליטיים, ודמוקרטיים לסדר היום.

ההתנערות משיוכן של עמדות בעלות אופי ערכי מובהק לתפיסה פוליטית כזו או אחרת בהקשרים אלה מפליאה אותי. היא מעידה על כך שערכו של מוסד הפוליטיקה נשחק עד דק

מאחר שכל טענה בדיון העוסק במדיניות ממשלתית נופלת תחת אחת מן הגישות המוזכרות לעיל, ניתן בהכרח לאפיינה ביחס להן. כמו כן, מצופה מגוף שלטוני הקושר עצמו בימין או בשמאל לפעול באופן שעולה בקנה אחד עם מאפייניהם. ואולם, במחוזותינו, עמידה פרקטית מאחורי אידיאולוגיה פוליטית כמעט שאינה מתקיימת.

פוליטיקת הזהויות האמוציונלית, המונעת מתוך שייכות לשבט ואיבה לשבט האחר ובפרט למנהיגיו, הייתה קיימת בפוליטיקה הישראלית לאורך שנים רבות (גרינברג, 2000). ואולם, היא התעצמה ושינתה כיוון בעשור האחרון תחת שלטונו של בנימין נתניהו, המונע במעשיו לא משיקולים ערכיים אלא משיקולים פרסונליים, והובילה להיווצרות התנועה הביביסטית, אשר אינה מאופיינת בזיקה אידאולוגית כי אם בהשתייכות שבטית.

בנימין נתניהו הצליח לנכס לעצמו בעלות על הימין. אלא שמדובר בימין כמחנה שבטי, המגדיר עצמו דרך מנהיגו ולא כתנועה ערכית המבוססת על עמדות פוליטיות. יועציו המוכשרים לענייני תקשורת פעלו כדי לעצב את ה"ימין" לכדי מותג בעל משמעות סימבולית של סמל לפטריוטיזם חיובי, ואת ה"השמאל" ביחס אליו לכדי תואר גנאי, כאשר המושג "מרכז" נדחק החוצה מן השיח.

המנהיג השמאני הפך לחזות הכול, על פיו יישק דבר, ובהקבלה רוקנה מתוכן כל אידיאולוגיה או פרקטיקה שאינה תורמת לשרידותו הפוליטית. כך הפכו ה"ביביזם" וה"אנטי-ביביזם", בהתאמה, לימין והשמאל העכשוויים.

המנהיג השמאני הפך לחזות הכול, על פיו יישק דבר, ובהקבלה רוקנה מתוכן כל אידיאולוגיה או פרקטיקה שאינה תורמת לשרידותו הפוליטית. כך הפכו ה"ביביזם" וה"אנטי-ביביזם", בהתאמה, לימין והשמאל העכשוויים

על כן, כל קטגוריזציה דיכוטומית של קבוצה או עמדה והגדרתה כ"שמאל" או "ימין" על בסיס יחסה לתנועה הביביסטית, שייכותה או אי-שייכותה למחנה, דוגמת סיווגם של מצביעי בני גנץ הביטחוניסט ויאיר לפיד הניאו-ליברל כאנשי שמאל – גם היא איננה עניינית.

כל מי שדוגל באידאולוגיה פוליטית כלשהי, מכל קצוות הקשת, לא יכול לתמוך בהתנהלותה של הממשלה הנוכחית. ההבטחה לקיים מדיניות ימין "על מלא מלא" בממשלה המונעת משיקולים פרסונליים, עתידה להכזיב גם אנשי ימין. שכן אין מניעה כי יתקבלו בה החלטות שאינן מאפיינות את הימין האידאולוגי ה"מלא" כלל, כפי שהוכיחו ההחלטות בדבר הפחתת העצימות בלחימה בעזה והעלאת מיסים במסגרת תקציב 2024.

לא בכדי הביע ראש מועצת קריית ארבע את דאגתו בדבר התמעטות הלחימה בפני שרקי ולוינסון, ולא בכדי החליט אוריה לוברבום, איש ימין משדה בועז, להדפיס שלטים תחת הסלוגן "נתניהו טוב לערבים", ולזעוק באולפן: "לאן אנחנו נגיע עם כל הפוליטיקה?! מבחינתנו 120 הביתה, אנחנו רוצים שינוי מדיניות!". כשמבטיחים לך הבטחות ריקות מתוכן יש בהחלט סיבה לכעוס.

ממשלות נתניהו הן שבראו, באופן אבסורדי, את המפגש בין ימין לשמאל. אגן שאליו מתנקזים כל המונעים מאידיאולוגיה פוליטית מוצקה וניצבים מול קולקטיב שמונע מסגידה עיוורת למנהיגו בלבד.

מי שדוגל באידאולוגיה פוליטית כלשהי, מכל קצוות הקשת, לא יכול לתמוך בהתנהלות הממשלה. ההבטחה לקיים מדיניות ימין "על מלא מלא" בממשלה המונעת משיקולים פרסונליים, עתידה להכזיב גם אנשי ימין

סבי הוא ראייה לכך; בנובמבר 2022 כבר התקשה ללכת בכוחות עצמו, אבל נשען על אחי בדרך לקלפי כדי להצביע בפעם האחרונה לליכוד. רק בחודש האחרון לחייו, אפריל 2023, חזר בו והודה: "טעיתי". כשערכנו סדר בחפציו מצאנו בארנק את הפנקס הכחול של אביו, הוא הלך לעולמו איש ימין בכל רמ"ח איבריו.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.