ציטוט מתחילת הכתבה:
"התפיסה האיראנית המודרנית נשענת על שני עמודי תווך מרכזיים:
הגאווה הפרסית האימפריאלית – זיכרון היסטורי של תרבות מפוארת, רצף מדינתי ארוך, ותודעה של מרכזיות אזורית.
אתוס הנרדפות השיעי – תפיסה דתית-תרבותית הרואה בסבל, הקרבה וקורבנות חלק בלתי נפרד מהצדק ומהייעוד ההיסטורי."

אם מחליפים "פרסית" ו"שיעית" ב"יהודית" או "עברית" או "ישראלית" מקבלים תמונת ראי של הצד הישראלי.

נכון.

למרבה הצער, ישראל לא יכולה להתעלם מההתחמשות האיראנית ומכוונתו המוצהרת של משטר האייאתוללות להשמיד את מדינת ישראל. אבל כשמטרת המלחמה הנוכחית מעורפלת לחלוטין ונעה בין החלפת המשטר לבין הכחדת היכולת הצבאית האיראנית (כלומר הכרעה צבאית של מדינה שגדולה בכמה סדרי גודל מישראל גם בלי להביא בחשבון את שלוחותיה בכל רחבי המזה"ת), שתי מטרות לא מעשיות בעליל ושכל בר דעת מבין כי אינן ניתנות להשגה, אזי ברור שהמשכה הינו בגדר איוולת גמורה.

אם למלחמה אין תכלית ברורה ומוגדרת, מי יכול לומר באילו תנאים, ומתי, מן הראוי יהיה להפסיקה?

איראן מעוניינת בהתמשכות המלחמה כדי לגרום להאשמת ישראל בהסתבכות של ארה"ב ועקב כך לפגיעה חמורה ביחסים בין ארה"ב לישראל. מדינות חצי האי ערב כולן בנות חסות של ארה"ב ותלויות בה לבטחונן, אם ישירות בצבא ארה"ב (כולל בסיסי צבא אמריקאיים בכל אחת מהן והסכמים כתובים כאלה ואחרים) אם בעקיפין בדמות רכש צבאי שררובו ככולו תוצרת ארה"ב. כך שהתקפות עליהן מחייבות את ארה"ב להלחם עבורן ללא פשרות כאשר הסכם כלשהוא עם איראן, מלבד כניעה מוחלטת, כבר ירד מעל הפרק – מדינות המפרץ וערב הסעודית כבר לא יכולות לסמוך על שום התחייבות איראנית מכאן ואילך אחרי שזו התקיפה אותן במלוא יכולתה, למעשה ללא שום סיבה צבאית סבירה למהלך זה.
בגלל חשיבות המפרץ הפרסי לאספקת הנפט למערב – מחירי הנפט יעלו בהתמדה ככל שהמלחמה תתמשך, והמלחמה תתמשך כי ארה"ב כבר לא יכולה לסגת ממצב בו כל בנות חסותה באיזור מותקפות וערוצי התובלה מושבתים.

ארה"ב מסתבכת צבאית במלחמה שרוב הציבור והפוליטיקאים האמריקאים היו נגדה – זה בגלל ישראל שדחפה לעימות, בגלל אינטרסים ישראלים.

טראמפ אמנם הכריז מיד אחרי ההתקפות האיראניות על המפרציות וסעודיה, ולא בכדי, כי הוא זה שדחף למלחמה ואף "גרר" את ישראל לתוכה. אבל כידוע בפוליטיקה אמר, אז אמר. זה ישכח או שיתעלמו מזה כי הסנטימנט בארה"ב הוא אנטי-ישראלי ברובו המוחלט, הן אצל שונאינו הדמוקרטים והן אצל שונאינו המושבעים, ההיטלריסטים לכל דבר ועניין, תומכי MAGA, שמהווים כיום את בסיס הכח העיקרי של טראמפ.

כרגיל, וזה השיקול האיראני בתקיפה, רוב האמריקאים יאשימו את ישראל בכניסה למלחמה ובהתמשכותה. זה יוביל בסופו של דבר לפגיעה חמורה ביחסי ישראל-ארה"ב ובהתרחקות בטחונית של ארה"ב מישראל.

זו לא יריה באפלה אלא מתוך שיקולי השרדות שמבוססים על הבנה טובה מאד של שנאת היהודים וישראל במערב.

בקיצור, שכתוב ההסטוריה. כמי שנכח לחלוטין באותה תקופה, קשה לטעון בנחרצות שסדאת הציע שלום תמורת נסיגה, אבל הוא בהחלט הציע הכרה במדינת ישראל ואי לוחמה תמורת נסיגה מלאה מסיני, מה שככל הנראה היה מתקדם מתי שהוא להסכם שלום (בהסתמך על התנהלותו של סאדאת ב-1978). וכבונוס היינו גם נפטרים מעזה.

מעניין מה היתה תגובתו אם בתו לא היתה משרתת בתפקיד משמעותי. התגובה לכשעצמה ברוח הנכונה אבל עצם ההסתמכות על שירותה של בתו די בה כדי להטיל ספק ביושר כוונותיו. אם היה חשש בלבו של דו"צ שייחשד במניעים אישיים, די היה בציון לקוני של גילוי נאות: בתי משרתת / שירתה כלוחמת.

שנה אחרי תיכון כ"הכנה" לצבא זה פשוט בזבוז זמן. גם זמנם של רוב בני הנוער במכינה וגם זמנה של המדינה ככלל.

לנוער במדינת ישראל יש די והותר הזדמנויות להכיר, להיות מעורב, ולהתכונן באופן מעשי לשנות השירות בצבא, כל אחד ואחת כפי יכולתם וכפי רצונם. בוודאי שמי שמעוניין מאד יכול לבחור בשנת מכינה, אין בכך כל רע לכשעצמו ומי שמרגיש שחסרה לו (או לה) מאד הכנה לצבא או לחיים "משמעותיים" במדינה יכול/ה בהחלט לבחור במכינה.

אני נגד התרבות שהתפתחה במדינה של ההכרח-לכאורה בשנת מכינה. מסוגל להבין שנת התנדבות חברתית, למשל במסגרות של יישובי ספר או עיירות פיתוח (שימו לב שה"פיתוח" הזה נמשך כבר 70 שנה, מילא 30 שנות שלטון מפא"י כהתחלה אבל מה לגבי 40 שנות ליכוד בהנהגת מי שהוציא את כלכלת ישראל מתפוזים להייטק?), אבל שנת מכינה זה יותר בגדר טחינת מים.

בודאי שיש דברים טובים במכינות אבל מעטים מאד באמת מפיקים ממכינה ערך מוסף גבוה דיו כדי שתהיה למכינה משמעות מעשית עבורם ועבור החברה בכללולתה (כי זה חלק ממהותה של המכינה, התרומה לחברה) מעבר לסיפוק הרגשי הכרוך בכך. אלו שמפיקים תועלת מיטבית עבורם ועבור המדינה משנת מכינה קד"צ למעשה לא צריכים את המכינה, הם יהיו מובילים בכל מקרה גם בלי המכינה.

רוב הצעירים/ות במדינת ישראל מבזבזים למעשה שלש שנים, לעתים יותר, בגיל שיכול להיות הקריטי ביותר לעתידם, מבלי להזכיר את חובות המילואים שגוזלים חודשים ולמעשה שנים טובות רבות נוספות במצב העניינים הנוכחי, וזאת מהתקופה היצרנית ביותר בחיים.

צעירי המדינה שרואים חשיבות בתרומה למדינה צריכים להבין שהרבה יותר חשוב להם לבנות עתיד אישי מבוסס השכלה או עבודה, מה שיתרום למדינה באופן ישיר, אם במיסים אם ביצרנות תעשייתית או אינטלקטואלית, מאשר עוד שנה של חירטוטים מאותו הסוג שכבר עשו במסגרות חברתיות במהלך חט"ב ותיכון או שעוד יעשו במהלך השירות הצבאי.