זה יום חמישי רגיל, לא עניין יוצא דופן. אני באוניברסיטה, יושבת בכיתה, מסביבי 80 סטודנטים, רובם בשנות ה-20 שלהם. המרצה לסוציולוגיה מדבר בלהט על קפיטליזם, על המעבר מהעיר לכפר ועל התפוררות הקהילתיות המכנית אבל הראש שלי במקום אחר.

הקצין שלי ושותפי לחיים כבר 75 יום בלבנון. הוא השאיר את "גזרת גבעתיים" בפיקודי. תחתיי – או בעצם מעליי – שלושה ילדים.

בזמן שהמרצה מסביר תיאוריות, הטלפון שלי רוטט, הודעת וואטסאפ: "דחוף לטפל בכרטיס השחקן בהתאחדות של אריאל, אחרת הוא לא יוכל לשחק". אה, והודעה נוספת: "אל תשכחי לשלם 1,000 שקלים אגרה".

הקצין שלי ושותפי לחיים כבר 75 יום בלבנון. הוא השאיר את "גזרת גבעתיים" בפיקודי. תחתיי – או בעצם מעליי – שלושה ילדים. בזמן שהמרצה מדבר בלהט על קפיטליזם, הטלפון שלי רוטט מהודעות ווטסאפ

הדיסוננס הזה בלתי נתפס. מי שחושב שהחזית נמצאת רק בצפון או בדרום, לא ראה אותי מנסה לתפעל לבד בית ב-6:30 בבוקר. זה מתחיל ב"הקפצה" מהמיטה, עובר ל"תמרון" בין הכנת סנדוויצ'ים לאיתור גרב שנעלמה באופן מסתורי, ומסתיים ב"פריסת כוחות" לכיוון שער בית הספר.

ובתוך כל הבלגן הזה, נמצא תמיד הרגע הקטן והשקט הזה ליד הדלת, ובו העיניים נודדות אל המעיל הצבאי או לנעליים החסרות, והלב נזכר שהשותף שלי למבצע הזה (שאחראי על הבקרים בבית) נמצא במבצע אחר לגמרי.

אז נכון, היו בקרים שהסנדוויץ' לא היה מושקע, והחולצה לא ממש עברה כביסה, ואולי צעקתי, בעצם לא אולי, צעקתי "יאללה, מאחרים!" חזק מהרגיל, אבל הילדים יצאו מהדלת והגיעו לבית הספר שהיה המקום היחיד בו הצלצול קבוע ויש סדר יום, כשבחוץ אי ודאות.

המרצה מדבר על מדיניות רווחה ואני חולמת על רווחה אחרת: שיחזור כבר הביתה. שיחזור. שיחזור.

בגיל 40 מבקשת כל אישה יציבות, אני כנראה אוהבת סערות. אחרי שנים של תפקידים משמעותיים בתחום בריאות הנפש, בבית חולים גדול במרכז, התאהבתי בעבודה הסוציאלית. תמיד הרגשתי שהם "האנשים שלי" וחלמתי להיות כזאת כשאהיה גדולה, אבל השנים עברו ונדמה היה שהחלום מתרחק.

ודווקא כשנדמה היה שכבשתי את הפסגה המקצועית, בעמדת מפתח שחלמתי עליה, עם מנהל מוערך ואהוב, דווקא אז קיבלתי החלטה משוגעת: להשאיר הכול מאחור ולהגשים את החלום הישן. בחג סוכות האחרון הפכתי לסטודנטית לתואר ראשון בעבודה סוציאלית.

אבל הילדים יצאו מהדלת והגיעו לבית הספר שהיה המקום היחיד בו הצלצול קבוע ויש סדר יום, כשבחוץ אי ודאות. המרצה מדבר על מדיניות רווחה ואני חולמת על רווחה אחרת: שיחזור כבר הביתה. שיחזור. שיחזור

את מה שאמור היה להיות שינוי משמעותי שיש בו חוסר יציבות מבחירה, החליטה המציאות הישראלית "לתבל" כדרכה.

בראש השנה הגיע צו 8. לבנון. 75 ימים. סבב חמישי.

זה היה ללא ספק הסבב הקשה מכולם. לא היה מקום שלא הרגשנו בו את הקושי. הילדים התקשו להתנהל בשגרה השנואה הזאת, ואני שבחרתי לעזוב את המקום הבטוח שלי לטובת הגשמה עצמית, נקלעתי לעין סערה שלא ציפיתי לה.

תוך לילה הפכתי לצבא של אישה אחת: אשת מילואימניק, אם לשלושה, סטודנטית בת 40, בעלת עסק קטן לייצור סבונים, נהגת הסעות, פסיכולוגית צמודה, קניינית, שפית, אחראית ניקיון, כביסה ושאר מנהלות.

בתוך הרעש הגדול הדהדה בראשי שאלה: איפה אני? מי אני עכשיו בלי כרטיס העובד, בלי הטייטל המוכר, בלי המשכורת הקבועה.

אני מכירה את הכוחות האלו היטב. כילדה להורים נכים גדלתי בתוך הישרדות, רק תנו לי מצבי קיצון ואני פורחת, הישרדות היא הדלק הכי חזק שלי.
אבל הפעם זה הרגיש גדול מדי על כולנו.

ודווקא שם, בתוך הכאוס, הלימודים הפכו לעוגן. נכון שלפעמים אני שואלת את עצמי מה אני עושה פה? איך אשרוד שלוש שנים? אני בכלל זוכרת איך לומדים? כל חיי התרגלתי להיות בעשייה, זה המצב הטבעי שלי, ועכשיו אני נדרשת להיות בקליטה. להקשיב, לספוג, להבין. זה מעבר חד, כמעט בלתי אפשרי למי שרגילה לתקתק משימות.

אבל הבנתי משהו חשוב: במדינת ישראל אף פעם לא רגוע, ספק אם אי פעם יגיע הרגע ה"נכון" להגשים את עצמכן, אם נחכה לשקט, נחכה לנצח. להיות "עורף חזק" זה לא רק לשרוד בשיניים ולחכות שיחזור מהמלחמה, להיות עורף חזק זה להמשיך, להתפתח ולצמוח תוך כדי תנועה, ליפול ולקום, גם כשהאדמה רועדת. והיא רעדה.

בישראל אף פעם לא רגוע, ספק אם יגיע הרגע ה"נכון" להגשים את עצמכן, אם נחכה לשקט, נחכה לנצח. להיות "עורף חזק" זה לא רק לשרוד בשיניים ולחכות שיחזור מהמלחמה, זה להמשיך, להתפתח ולצמוח תוך כדי תנועה

הניצחון האמיתי שלי במלחמה הזו הוא לא רק בכך שהבית עומד, הניצחון הוא בי, גם אני עומדת. גדלה, לומדת, והופכת לגרסה הכי טובה של עצמי. דווקא מתוך הקושי.

בת חן שלומי, אמא לשלושה, נשואה לקצין לוחם במיל', בעלת עסק קטן לייצור סבונים טבעיים, סטודנטית לעבודה סוציאלית, ונציגת "פורום נשות המילואימניקים" בגבעתיים.