במסגרת סיור שערכתי לאחרונה בבית ספר תיכון המונה מאות תלמידים במרכז הארץ, נדהמתי לגלות כי אין בו ולו בוגר אחד שיצא למכינה קדם־צבאית. אפילו לא צעיר או צעירה אחת שלמדו בבית הספר הזה חשבו שזה יהיה להם נכון להשקיע שנה מחייהם כדי להכיר טוב יותר את עצמם, את המדינה שלהם ואת הקבוצות השונות שחיות בה ביחד וחולקות גורל משותף.

האם הסיבה לכך היא היעדר חשיפה לתוכניות, האם מדובר בתפיסה הישנה ששנת מכינה קדם צבאית היא "הפסד של שנה" או "שנת דחייה", או שמא מדובר בתפיסה שמכינה היא מותרות לקבוצות חזקות? מה שלא תהא הסיבה, מדובר בלא פחות מכשל מערכתי במימוש הפוטנציאל הלאומי שלנו.

האם זה שבתיכון שלם אין בוגר שיצא למכינה קדם־צבאית, נובע מהתפיסה ששנת מכינה היא "הפסד של שנה", או שמכינה היא מותרות לקבוצות חזקות? כך או כך, זהו כשל מערכתי במימוש הפוטנציאל הלאומי שלנו

בעידן של שסעים חברתיים ומורכבות ביטחונית, המכינה הופכת להיות המפעל היחיד בישראל שמטרתו הבלעדית היא לחולל את השינוי התודעתי הנדרש, שמוציא את בני ובנות הנוער ממצב של הישרדות יומיומית ומעביר אותם לפוזיציה של מנהיגות.

מסגרת חינוכית של 12 שנה לא תמיד מצליחה לגבש את זהותם ואת אחריותם של בני ובנות הנוער כלפי הכלל, כאן נכנסת המכינה ויוצרת את הרקמה המחברת בין הנער והנערה לבין גורלם המשותף במדינת ישראל. המכינה לא מכשירה חיילים וחיילות, אלא מייצרת את הדור הבא של המנהיגות, את החוסן הלאומי הנחוץ לנו כל כך ואת הקרקע ליוזמות אזרחיות עתידיות.

לאורך שנים נתפסו המכינות הקדם צבאיות כסוג של "סיירת" חינוכית השמורה רק לילדי העשירון העליון הערכי והחברתי בישראל. זו תפיסה שגויה ומסוכנת שיש לעקור מהשורש. אם המכינות הן באמת מנוע הצמיחה של החברה הישראלית, עליהן להשתייך לכל שכבותיה, ובראש ובראשונה לאלו הזקוקים להן יותר מהקבוצות האחרות.

הפערים החברתיים בישראל הם לא גזירת גורל, אלא משימה לאומית שניתנת לצמצום דרך חינוך. עבור צעיר או צעירה מהפריפריה החברתית־כלכלית, מכינה קדם־צבאית אינה רק שיעור בהיכרות עם הארץ, היא שינוי חיים יסודי. זו ההזדמנות האמיתית, ולעיתים היחידה, להתנתק מדפוסים מגבילים, להיחשף למודלי חיקוי שלא פגשו ביומיום, ולגלות כוח פנימי שלא ידעו שקיים בהם.

מכינה קדם־צבאית אינה רק שיעור בהיכרות עם הארץ לצעירים מהפריפריה – זו הזדמנות להתנתק מדפוסים מגבילים, להיחשף למודלי חיקוי שלא פגשו ביומיום, ולגלות כוח פנימי שלא ידעו שקיים בהם

עבורם, המכינה היא הגשר האולטימטיבי המחולל את השינוי התודעתי: מהישרדות למנהיגות. מעבירים את המושכות לידיים של אלו שעד כה נאלצו להתמקד בלשרוד יום-יום, ומלמדים אותם שהם יכולים וצריכים להוביל שינוי ולהשפיע על חייהם ועל חיי הקהילה.

תפקידן של המכינות בישראל, כגוף חינוכי הפועל למען החברה, הוא לאפשר את קפיצת המדרגה הזו. המדד האמיתי להצלחתן הוא מספר הנערים והנערות שהפכו מפוטנציאל חבוי לכוח מעצב.

המעבר מתפיסה של הישרדות לתפיסה של הנהגה אינו קסם, אלא תוצאה של מתודולוגיה חינוכית עמוקה ואינטנסיבית ושימוש באתגר הפיזי ככלי תודעתי. סדנאות שטח ומסעות מאתגרים מפרקים תפיסות עצמיות מגבילות ומלמדים את החניכים שהגבולות שהציבו הם לעצמם ניתנים לשבירה.

המכינה היא המקום היחיד בו יושבים יחד במשך שנה, באופן יומיומי, צעירים מרקעים שונים, ודנים בשאלות עומק של זהות, חברה וערכים – ללא ציניות. הלינה, הכלכלה והניהול העצמי מעבירים את המושכות לידי החניכים, המגלים שהצלחת הקבוצה תלויה בהם.

ולא מדובר רק בשיפור עצמי, אלא בהשבחה של ההון האנושי והכנה מיטבית לשירות ולחיים. שנה שמוקדשת לבניית עמוד שדרה ערכי, למשמעת עצמית ולעבודה אינטנסיבית בצוות, מייצרת חייל/ת, מפקד/ת ומנהיג/ה טוב/ה יותר.  

ההשקעה של שנה אחת במכינה היא התנאי המוקדם לשלוש שנות שירות משמעותי, וחשוב מכך – לעשרות שנים של אזרחות פרודוקטיבית. לכן, אין כאן ויתור על זמן, יש כאן רכישה של משמעות. אתה לא מפסיד שנה – אתה מרוויח את החיים.

המכינה היא גשר אולטימטיבי לשינוי תודעתי: מהישרדות למנהיגות. מעבירים את המושכות לידיים של אלו שעד כה נאלצו להתמקד בלשרוד, ומלמדים אותם שהם יכולים וצריכים להוביל שינוי ולהשפיע על חייהם ועל קהילתם

על כל בעלי ההשפעה – אנשי חינוך, מנהלי בתי ספר, שרים  בממשלה להעלות את מעמד המכינה לסדר עדיפות לאומי עליון, מתוך הכרה במכינות הקדם צבאיות כנכס אסטרטגי לאומי. על מערכת החינוך לפעול באופן אקטיבי לחשיפה של הנוער למכינות, ולהבטיח שכל יועץ, מורה ומחנך יפעלו כגשר המקשר בין בני ובנות הנוער לבין ההזדמנות של חייהם.

מורן שגב הוא מנכ"ל וראש מכינה "אחד משלנו" - מכינה קדם צבאית למנהיגות חברתית המפעילה שלוחת בנות ושלוחת בנים.