בחודשים שלאחר כיבוש הגדה המערבית בידי ישראל ב-1967, צבי רסקי, המושל הישראלי של ג'נין, הבין שהמלחמה בין ישראל לירדן שיבשה את קציר התבואה של הפלסטינים המקומיים.
רסקי הזמין חמישה קומביינים מודרניים כדי לסייע לחקלאים לאסוף את היבול שלהם, ושלח את חייליו לעבודה. אחד מהם סיפר: "הייתי בין אלה שכבשו את המקום […] חודש לפני כן סיכנתי את חיי, ועכשיו אני עוזר להם לקצור את התבואה שלהם". "אנחנו לא מסוגלים להיות כובשים", הוא סיכם.
האנקדוטה הזאת מובלטת בספרו החדש של היסטוריון האסלאם דניאל פייפס, "Israel Victory: How Zionists Win Acceptance and Palestinians Get Liberated" ("הניצחון של ישראל: איך הציונים יזכו לקבלה והפלסטינים ישוחררו"), שראה אור בחודש שעבר.
פייפס מביא את הסיפור הזה כדי להדגים כיצד דורות של מנהיגים פוליטיים וצבאיים ישראליים נקטו מדיניות פייסנית כלפי הפלסטינים בכך שסיפקו להם שגשוג חומרי, ניהלו עימם משא ומתן והסכימו לוויתורים, במקום לחתור ל"ניצחון מוחלט".
![משה דיין בהר הבית, 7 ביוני 1967 (צילום: אילן ברונר/ לע"מ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2024/08/D327-036.jpg "משה דיין בהר הבית, 7 ביוני 1967 (צילום: אילן ברונר/ לע"מ)")
הגישה שוחרת השלום הזאת עומדת בניגוד חריף לקודים התרבותיים של מצבי סכסוך במזרח התיכון, טוען פייפס, וגורמת לישראל להיראות חלשה בעיני אויביה.
תחת זאת, הוא קורא למנהיגי ישראל שמנהלים את המלחמה נגד חמאס ללכת בדרך המסורתית לסיום סכסוכים: ניצחון של צד אחד וכניעה של האויב. עליהם לזנוח כל ניסיון לזכות לקבלה מצד הפלסטינים, טוען פייפס, היות שמאמצי העבר שלהם התנפצו תמיד על חומת הסירוב הפלסטינית להכיר בישראל כמדינה יהודית.
פייפס קורא למנהיגי ישראל ללכת בדרך המסורתית לסיום סכסוכים – ניצחון של צד אחד וכניעה של האויב – ולזנוח כל ניסיון לזכות לקבלה מצד הפלסטינים
התפתחות היסטורית של סכסוכים מודרניים
פייפס, שנחשב לאחד המומחים המובילים לעולם המוסלמי ולאסלאם הקיצוני, מקדם את חזון ה"ניצחון הישראלי" שלו מאז סוף שנות ה-90.
ב-2018 פורום המזרח התיכון, צוות חשיבה בראשותו של פייפס שבסיסו בפילדלפיה, השיק קמפיין תקשורתי בשם "פרויקט הניצחון הישראלי", שמבקש לפתור את הסכסוך בן מאה השנים באמצעות שכנוע הפלסטינים לוותר על מלחמתם נגד ישראל. ספרו האחרון מרחיב על הרעיון.
"אני היסטוריון ואני יודע איך מלחמות נגמרות. הן בדרך כלל נגמרות כשאחד הצדדים נכנע. כל עוד אף צד לא נכנע, המלחמה נמשכת", מסביר פייפס בשיחת טלפונית עם זמן ישראל.
ההיסטוריון, כעת בן 74, לימד באוניברסיטאות הרווארד ושיקגו. הוא שימש בתפקידים שונים תחת חמישה ממשלים אמריקאיים בין השנים 1982 ו-2005.
מפת הדרכים של פייפס לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבוססת על התבוננותו בהתפתחות ההיסטורית של סכסוכים מודרניים.
"אני היסטוריון ואני יודע איך מלחמות נגמרות. הן בדרך כלל נגמרות כשאחד הצדדים נכנע. כל עוד אף צד לא נכנע ומקבל את העובדה שהוא הפסיד, המלחמה נמשכת"
"תסתכל על מלחמת האזרחים האמריקאית, על מלחמת העולם השנייה או על מלחמת וייטנאם. הן הסתיימו כשצד אחד נכנע, זה נגמר, וכולם המשיכו הלאה", הוא אומר. "אני מאמין שהמפתח הוא שצד אחד יקבל את העובדה שהוא הפסיד, יעבוד עם זה ויבצע את השינויים הדרושים.
"בהקשר לישראל ולפלסטינים, זה אומר לשכנע את הפלסטינים שהם הפסידו. אין להם תקווה להשמיד את ישראל. הם צריכים לקבל את ישראל, ודרך אגב, זה יהיה טוב בשבילם", הוא אומר.
![זאב ז'בוטינסקי (יושב במרכז, מצולם כאן עם חברי תנועתו הציונית הרוויזיוניסטית הימנית בית"ר), אבי הקו הציוני הנוקשה של ימינו (צילום: ויקישיתוף)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2024/08/1200px-Kahane_With_Jabotinsky.jpg "זאב ז'בוטינסקי (יושב במרכז, מצולם כאן עם חברי תנועתו הציונית הרוויזיוניסטית הימנית בית"ר), אבי הקו הציוני הנוקשה של ימינו (צילום: ויקישיתוף)")
דו-קרב בין חזונות מקבילים
הדינמיקה של חזונות מנוגדים בין הישראלים לפלסטינים – בין פייסנות לסרבנות – ראשיתה בימיה המוקדמים של הציונות, טוען פייפס, והיא מושרשת עמוק אצל שני הצדדים.
"כאשר כמה עשרות הציונים הראשונים נחתו בפלשתינה ב-1882, הם לא ידעו ערבית. הם לא היו חקלאים או חיילים. הם היו מעטים מאוד במספר. הם היו אידיאליסטים.
פייפס טוען כי ראשיתה של הדינמיקה של חזונות מנוגדים בין הישראלים לפלסטינים נעוצה כבר בימיה המוקדמים של הציונות, והיא מושרשת עמוק אצל שני הצדדים
"האוכלוסייה המקומית, שעכשיו אנחנו קוראים לה פלסטינים, לא רצתה אותם שם ואמרה להם לעזוב. והציונים בתגובה אמרו לא, אנחנו מערביים מודרניים, אנחנו יכולים להביא לכם מים נקיים וחשמל. אבל הפלסטינים היו סרבנים, ואמרו, 'לא, אנחנו רוצים להרוג אתכם, אנחנו נבריח אתכם'".
הסכסוך יימשך כל עוד הישראלים לא יבינו את הפרשנות השגויה שלהם לשאיפות הפלסטיניות ב-140 השנים האחרונות, אומר פייפס. "במקום להיות פייסנים, הם צריכים לומר, 'אנחנו השולטים ומנהלים את העניינים ואתם תתכופפו בפני הרצון שלנו'".
פייפס מודה כי הגישה שלו אינה חדשה. תמך בה המנהיג הרוויזיוניסטי זאב ז'בוטינסקי, שהתנגד ל"מחרחרי השלום" של זמנו ודגל ב"קיר הברזל" להגנה על הציונות מפני הערבים המקומיים.
מאז, המחנה היוני כבר חדל מזמן להיות הכוח החזק בפוליטיקה הישראלית כפי שהיה בתהליך אוסלו של אמצע שנות ה-90. היום הוא רק צל של מה שהיה, בעוד אנשי הקו הקשה של הימין עלו לזרם המרכזי.
פייפס מודה כי הגישה שלו אינה חדשה. תמך בה זאב ז'בוטינסקי, שהתנגד ל"מחרחרי השלום" של זמנו ודגל ב"קיר הברזל" להגנה על הציונות מפני הערבים המקומיים
שרים מסיתים משתמשים ברטוריקה משלהבת נגד פלסטינים, במעין תחרות על תואר השר חסר הפשרות ביותר בממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, ואילו הכנסת אישרה לאחרונה ברוב מוחץ (68-9), שכלל את חברי המחנה הממלכתי, החלטה המתנגדת למדינה פלסטינית.
כיום רק מיעוט קטן בכנסת, המורכב ממפלגת יש עתיד מהמרכז-שמאל, מפלגת העבודה הנתונה בקשיים והמפלגות הערביות (רע"ם וחד"ש-תע"ל) תומך בפתרון של שתי מדינות.
לפיכך, נראה שפייפס מדבר לקהל משוכנע בישראל של היום. אולם ההיסטוריון רחוק מלהזדהות אידיאולוגית עם הימין הישראלי העכשווי ועם המחנה הפרו-ישראלי בעולם: ב-2020 הוא ספג אש מצד עמיתים ימנים בשל התנגדותו לסיפוח הגדה המערבית.
ההיסטוריון רחוק מלהזדהות אידיאולוגית עם הימין הישראלי העכשווי. לדבריו, "רעיונות כהניסטיים" בקרב חלקים מהימין הישראלי לגירוש מוסלמים הם "קטסטרופליים" לתדמיתה של ישראל
בתגובה למי שהאשימו אותו בריכוך עמדותיו עם הזמן, הוא אמר לזמן ישראל כי "רעיונות כהניסטיים" בקרב חלקים מהימין הישראלי לגירוש מוסלמים הם "קטסטרופליים" לתדמיתה של ישראל.
"העולם הפרו-ישראלי הוא שנעשה ניצי יותר", הוא הוסיף. "הדעות שלי לא השתנו".
"אתה מביס אותם, ואז אתה משנה אותם"
הטיעונים של פייפס, שאמנם אינם חדשים לקהל הישראלי, עשויים למצוא תהודה אצל תומכי ישראל בחו"ל, שחשים מורת רוח לנוכח סכסוך בלתי פתיר ו"המזג הליברלי של התקופה, אשר דורש שמדינות מערביות ינקטו זהירות רבה בהפעלת כוח עליון בעת הלחימה בהתקוממות לא-מערבית", כפי שכתב בספרו האחרון.
פייפס מתאר את ההצעה שלו כ"גרסה מיניאטורית" של הגישה שנקטה ארצות הברית כלפי גרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה, מחשבה שביטא גם ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו בקונגרס האמריקאי ב-24 ביולי.
פייפס מתאר את ההצעה שלו כ"גרסה מיניאטורית" של הגישה שנקטה ארצות הברית כלפי גרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה: "אתה מביס אותם ואז משנה אותם"
"אתה מביס אותם, ואז אתה משנה אותם. אם אפשר לעשות את זה עם כובשים עולמיים שאפתניים, אפשר לעשות את זה עם האוכלוסייה הקטנה והחלשה הזאת [כלומר הפלסטינים]", אומר פייפס.
עינו הבוחנת של העולם אינה צריכה למנוע מישראל לתקוף את הפלסטינים "במסרים, לא באלימות, כדי לשכנע אותם – בין אם אלה אסירים ביטחוניים בבתי הכלא, ילדים בבתי ספר או הציבור הכללי".
ישראל נקטה בהצלחה את הגישה הזאת בעבר, כאשר העניקה אזרחות למיעוט הפלסטיני בתוך גבולותיה, אומר פייפס. מאז קום המדינה ב-1948 ועד 1966 האזרחים הערבים היו כפופים לממשל צבאי: תנועתם במדינה הייתה נתונה להגבלות מחמירות, נאסר עליהם להתארגן פוליטית והפרסומים שלהם צונזרו. ההגבלות הללו הוסרו רק כאשר מנהיגים צבאיים ופוליטיים העריכו כי הסיכון להתקוממות שכך, אומר פייפס.
הממשל הצבאי, אף שהבטיח את צייתנותו של המיעוט הערבי בישראל, היה בעייתי מבחינה מוסרית ומשפטית עבור המדינה הצעירה, שכן ההגבלות שהוטלו על האזרחים הישראלים העמידו בסימן שאלה את אופייה הדמוקרטי של המדינה. הן אף היו מקור ל"תרעומת רבה" בקרב הערבים הישראלים, כפי שמציין מכון עקבות לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרויקט מחקר העוסק באותה תקופה.
"ישראל שולטת עכשיו כמעט בכל עזה. היא צריכה לנצל את זה כדי לעבוד עם העזתים שמוכנים לשתף פעולה כדי לבנות ממשל, כוח משטרה וכל מה שקשור בחיים מתורבתים"
הזדמנות פז לשינוי בעזה
המלחמה הנמשכת בעזה, כותב פייפס, יכולה לספק לישראל הזדמנות פז להפוך את הרצועה למקום "הגון", בין השאר הודות לעובדה ש-17 שנות ה"ייסורים" של האוכלוסייה המקומית תחת חמאס גרמו לה לפנות נגד ארגון הטרור ו"שחקו את הלהט האנטי-ישראלי שלה".
"ישראל שולטת עכשיו כמעט בכל עזה", מסביר פייפס בשיחה עימו. "היא צריכה לנצל את זה כדי לעבוד עם העזתים שמוכנים לשתף פעולה כדי לבנות ממשל, כוח משטרה וכל מה שקשור בחיים מתורבתים, חינוך, בתי חולים".
פייפס, פרשן ותיק לפוליטיקה של המזרח התיכון, מאמין כי משטר חדש בעזה צריך לנקוט את אותם אמצעים לשמירה על היציבות כמו שכנותיה הערביות הגדולות יותר של ישראל, מצרים וירדן, "מדינות שבהן אפשר לנהל חיים נורמליים כל עוד לא מסתבכים בצרות ולעולם לא מותחים ביקורת על השליט".
"הייתי רואה את המשטר החדש בעזה כמדינת משטרה קשוחה, לא כתמריץ עדין", הוא אומר.
"הגיע הזמן לגשת לסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרך אחרת ולנסות לשכנע את תושבי עזה והגדה המערבית שזה נגמר. הם הפסידו והגיע הזמן להמשיך הלאה, בדרך עתיקת היומין שבה מלחמות מסתיימות"
הישראלים היו צריכים "ללמוד את הלקח מ-1993", שנת החתימה על הסכמי אוסלו. במסגרת זו, ישראל עשתה ויתורים, לרבות הסכמה להקמת הרשות הפלסטינית, שהייתה אמורה להטרים את כינונה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה. אולם תהליך השלום הזה קרס, וישראל מצאה את עצמה מתמודדת עם התקוממות עקובה מדם, האינתיפאדה השנייה, ועם מאות אזרחים הרוגים בפיגועי טרור.
"הגיע הזמן לגשת לסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרך אחרת ולנסות לשכנע את תושבי עזה והגדה המערבית שזה נגמר. הם הפסידו והגיע הזמן להמשיך הלאה, בדרך עתיקת היומין שבה מלחמות מסתיימות", אומר פייפס. "הן לא מסתיימות בוועידות שלום בזמן שהמלחמה עדיין מתנהלת".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוקצת שולי להקשר הכתבה הקצרה, אבל ממש נורא מגוחך שאנשים עדיין כותבים כאן למטה (ובמקומות אחרים) שרק לקיחת שטח גורמת לפלסטינים או לאומות ערביות להיכנע. ההיסטוריה הרי תמיד הוכיחה בדיוק את ההיפך. פשוט מופלא איך אנשים מחזיקים במסקנה שהפוכה למציאות. אפילו רוב העזתים הם מגורשים מישראל, וזה לא גרם להם לוותר על השאיפות שלהם עד היום, כחברה (ע"ע החמאס וכל זה). גם הדיקטטורים בסוריה מעולם לא הכירו בישראל "בגלל" כיבוש או סיפוח הגולן. יש בינינו הזויים שמדמיינים דברים והופכים אותם למסקנה נחרצת שהפוכה לכל הנסיון ההיסטורי עד עכשיו. מאוד מופלא איך מגייסים נסיון שהוא שקר לטובת טיעון שיושב טוב פאשיסטית. נתק מופלא בין האמת, ההגיון וכל מה שביניהם. אולי זו תולדה של המסורת של סיפורי הכיבוש מהדת, אין לזה הסבר הגיוני באשר הוא כי זה הפוך לנסיון. אולי משהו של תרבות אגרסיבית, ונרקיסיזם שמאפשר להתעלות מעל לאמת ההיסטורית. בגולה היהודים היו חכמים, כאן, עסוקים בלשקר לעצמם לכאן ולכאן. אולי הדרך הטובה היא כוחנית משהו, אבל בין זה לבין להמציא היסטוריה שלא קיימת, עומד רק הטמטום והשקר העצמי.
לא יעזור כלום…האיסלאם הרדיקלי הוא נחש שמסתתר מאחורי העשב,והאיסלאם המתון,הוא עשב שמסתיר את הנחש.הנה מוחמד והאיסלאם.3 ברירות,או תתאסלאם כי אתה כופר,או תשלם מס ג'יזה או מוות…https://youtube.com/@nabiasli1?si=JHKUYYH66VWIwzjT.תלמדו את ההיסטוריה של האיסלאם ומוחמד…רק כוח ועוד כוח הוא הפיתרון נגדם.עם ישראל חי וקיים.
כתבה מצויינת ונכונה , למעט סייג אחד . העזתים צריכים להענש !!! 60% מרצועת עזה יהפוך למגרש אימונים , בסיסים הקפיים , פארק הנצחה לנרצחים . רק !!!! זה מרתיע אותם …..אדמה !!! ואם ירצו להגר ? ….10,000 דולר למשפחה + כרטיסי טיסה עלינו .
מדהים… גם חוקרים ידועים כמו פייפס לא מבינים שהם לא מכירים באמת את המנטליות הערבית במזרח התיכון. פייפס מבין בתיאוריות מסויימות שהתאימו לתקופה מסויימת. אך דברים משתנים תוך כדי תנועה ומה שהתאים והיה מקובל אז, שונה לחלוטין היום וביחד עם זה מחייב בחשיבה מחודשת ורעיונות חדשים. פייפס מתעלם מהעובדה שהמצב השתנה למרות שהתנאים הם אותם התנאים והשטח הוא אותו השטח. אבל כל היתר השתנה לרבות החינוך שהחמאס מקנה לילדי הפלסטינים החל מגן הילדים, דרך בתי הספר היסודיים וכלה באקדמיות והמכללות הפלסטיניות, בכל אלה מחנכים לשרת היהודים. מקדשים את המוות ובזים לחיים. ילדים קטנים מגיל 3 מתחילים אימונים עם נשק אוטומטי ובגיל 4, 5 הם כבר יודעים לירות במדוייק , לפרוק ולהרכיב את כלי הנשק ואת כל מיומנויות המשק והתחמושת.
לצד האימונים המעשיים הללו לרכישת המיומנויות הדרושות ללוחם, מלמדים את אותם הילדים באמצעות ספרי לימוד כמו "מיי קמפף" של אדולף היטלר ועוד ספרי לימוד שתוכנם מבוססים על שנאת ישראל ושנאת יהודים ויהדות בכלל. הילד צומח ובהיותו בגיל נוער (החל מגיל 13 ) הוא כבר מיומן בכל המיומנויות הקשורות לנשק , לרימוני יד, למשגרי אר.פי.ג'י, תתי מקלע ומקלעים וכמובן, בבניית מטענים , בהטמנתם ובהפעלתם.
אין בעזה בלתי מעורבים!!!
מכל בית ובית יוצאים וגדלים מחבלים שמגיל אפס למדים לשנוא את היהודים לומדים כיצד להלחם ולניות חיילים בשרות החמאס. כל משפחה עזתית "תורמת ומסייעת" לחמאס בבניית צבא לו הם קוראים בשם "צבא ההתנגדות". כל זאת כאשר הם יוצקים מעל לכל הלימודים והאימונים לרכישת מיומנויות לחימה את הרעיון הבסיסי שהם בעיצומה של מלחמת דת בה הם מחוייבים למצוות האיסלם אשר מורות "להרוג את היהוד".
כל השנאה מוחדרת מגיל אפס כאשר במסגדים בכל רחבי רצועת עזה, מלמדים, מחנכים ומטיפים לשנאת יהודים ומחדירים להם בנוסף, שגאולתם תגיע רק כאשר הם יצליחו להביס ולהשמיד את כל היהודים. כלומר, הם מצויים במלחמת דת ארוכה מאוד מאז קם לו האיסלם.
חכם הוא מי שלומד מהניסיון. וא חוזר על טעויות . בפרט טעויות שעולות בדם חיילינו.
לא נראה שאנשים בעזה צריכים את השכנוע שלנו.. כל מי שיכול לעזור להם מהמדינות הערביות נמנע מכך, אז למה אנחנו צריכים לשאת את האלונקה החולה ששמה עזה עם כל הרע שבה ?
אנחנו חיים בארץ מהגרים יהודים חזרו למולדתם הערבים הגיעו עם השלטון המיצרי של אברהיים פאשה שנתן אדמות לחקלאות וגבה מיסים.
רק חוקה משוטפת ישראלית ופלסטינית ,הדת כנספח. כל אזרח חותם עליה ומי שפוגע בצד השני נוקטים נגדו הגבלות למשל יהודי פוגע בפלסטיני נשלל ממנו מעבר לגדה ערבי פוגע ביהודי עובר לרשות, פוגע ברשות חוזר לארץ מוצאו (שתכלס שם חמולתו). ערבי שלא חותם מגורש הוא ומשפחתו. יהודי שלא חותם לא יוכל לגור ביהודה ושומרון.
ההסטוריון הזה ימני קיצוני וחושב שהפיתרון הוא רק כוח והרבה. אבל יש עוד דרכים פחות לוחמניות כדי להבהיר לפלסטינאים שהם הפסידו ועליהם לחשב מסלול מחדש. 1. כריתת בריתות עם סעודיה ומדינות מתונות ויצירת ציר מתון רחב ואפקטיבי בתמיכת ארה"ב (וראינו את התגייסותם בשעת הצורך). 2. תקיפה מסיבית של חיזבללה וחיסולו מבחינה מעשית. 3. הטלת סנקציות משתקות ואפקטיביות על אירן. כל הנ"ל יבהיר לפלסטינאים שאין להם יותר גב בעולם הערבי ועליהם לחשב מסלול מחדש.
מה שחסר אצל הערבים זה גוף שיציע אידאולוגיה תחליפית. כרגע, ישנו האיסלאם הפוליטי של חמאס והאחים המוסלמיים, האיסלאם המסורתי של דאעש, הלאומיות הפלסטינית של החמאס, והלאומיות נאצריסטית הפאן ערבית – סוציאליסטית. אף אחד מארבע זרמים אלו שמציעים חזון מגובש, אינו מציע חזון שבו ישראל כלולה, אלא חזון של מהפכה מתמדת ומלחמה ביהודים עד סוף הדורות.
זרם אידאולוגי פרגמטי שמתמקד בחיי אזרח בהווה דומה לחלק מאנשי "רע"מ.
זרם פרגמטי מוסלמי הוצג בידי האימאם של מוסלמי רומא שאמר שכל עוד לא מפריעים למוסלמי לקיים את עיקרי אמונתו, ומתייחסים אליו בכבוד, הוא אינו מחוייב בג'יהד.
ישנם פה ושם ערבים שמאמינים שהיהודים בישראל הם "בני ישראל" המוזכרים בקוראן כאלו שהארץ שייכת להם. יש גם כמה חמולות גדולות שמוכנות להשתתף במימשל מקומי כדוגמת מה שקורה במדינות המיפרץ ולהתמקד בשבט במקום בלאום.
החילוניות לא תפשה אחיזה בקרב ערביי ישראל, אפילו כשהקומוניזם היה בשיאו.
אכן, הערבים ביהודה שומרון ועזה אכן נתקלים ביהודים רכים שחושבים על כאן ועכשיו, והשינוי שחל בתפישה יהיה מרחיק לכת , וידחוק לפינה את היהודים הללו, ובמקומם יעלה דור של גבוטינסקים בעלי תפישה ריאלית של הכרעה ש"ך האויב עד כדי כניעתו והבנתו שיהודים זה ארץ ישראל לנצח נצחים
למה אתם לא מסכימים? מה לא נכון? קיבלו דמוקרטיה, הצביעו חמאס. קיבלו כסף, בנו תשתיות טרור. החזרנו ליהודים את ירושלים, רוצים אותה לבירה, ולהעיף אותנו לים.
נותנים להם עבודה, עושים לנו פיגועים. עזה מהווה איום בטחוני ודמוגרפי בטוח. עם אחוזי פוליגמיה וילודה הכי גבוה בעולם!