קראנו הרבה על "פייק ניוז" בשנים האחרונות, ובשבוע שעבר זכיתי בחוויה הסוראליסטית להפוך למושא שלהן בעצמי.

במשך כמה ימים, הפנים שלי הוצגו במדיה המסורתית והחברתית ברחבי העולם הערבי, אחרי שמישהו מצא תמונה שלי והפיץ את השמועה שאני עיתונאי ישראלי שנמצא בממלכת בחריין כדי לסקר את הסדנה "שלום לשגשוג" של ג'ארד קושניר.

התמונה עצמה אמנם הייתה אמיתית, אבל היא הוצאה מהקשרה. אני לא עיתונאי, ולא הייתי בבחריין לכבוד הסדנה, למרות שדאוד כותאב כתב ב"אל-מוניטור" ש"הדימוי היחיד שתפס את נושא הנורמליזציה היה צילום הסלפי של עיתונאי ישראלי עם הדרכון שלו מחוץ למשרדים של החברה הבחריינית נגד נורמליזציה במנאמה".

הסלפי שלי, שצולם כמה חודשים לפני הסדנה, מראה אותי במנאמה, בחריין, מחזיק את הדרכון הישראלי שלי לפני משרדי החברה הבחריינית נגד נורמליזציה עם האויב הציוני. אני חשבתי שזה נורא מצחיק, ופגעתי בעצב רגיש באזור כולו.

אין לי מושג מי התחיל את השמועה ופרסם את התמונה שהפכה לוויראלית. זה נודע לי לראשונה ביום שלישי בבוקר, כשקיבלתי מפייסבוק כמה התראות מוזרות, שלפיהן אנשים מעלים תמונות שעשויות לכלול אותי. בדקתי את התמונות, שאכן כללו אותי, וחשבתי שזה מוזר שזרים מעלים אותן לפייסבוק. אבל התמונה מצחיקה, בין אם מכירים אותי או לא, אז הנחתי לזה והמשכתי את היום שלי.

זמן קצר לאחר מכן קיבלתי הודעה מעיתונאי בירושלים, שרצה ליידע אותי שהתמונה שלי מסתובבת במדיה החברתית הפלסטינית. מאותו הרגע, התמונה הופיעה בכל מקום. חבריי מרחבי כל האזור – פלסטין, ירדן, עיראק, בחריין, סעודיה ומדינות נוספות – התחילו לכתוב לי, בניסיון להבין למה אני מופיע בפידים שלהם בפייסבוק.

View this post on Instagram

A post shared by Nick – ניק – نك (@nick_from_israel)

אתר תימני שמאשים אותי ב"לעג לבחריין"

התמונה שלי הופיעה בהבלטה באתרי חדשות ברחבי המזרח התיכון, לצד כותרות שטענו שאני, העיתונאי הישראלי לכאורה, לעגתי ולגלגלתי על בחריין. היא הופיעה אפילו בפרסומים שקשורים לחיזבאללה ולנותנת החסות שלו, ממשלת איראן.

וזה עוד הלך והשתפר. אנשי החברה נגד נורמליזציה החליטו לפרסם סרטון של עצמם שוטפים את הרצפה בנקודה שעמדתי בה, כדי לנקות את כתם הציונות שהשארתי שם, מה שהוביל לסבב חדש של פרסום התמונה.

ייתכן בהחלט שזה הדבר הכי מצחיק שקרה לי, אבל זה גם היה די עצוב. כששיתפתי את התמונה לראשונה, לא עשיתי את זה כדי ללעוג לבחריין או לערבים, והיה עצוב לראות איך מיליוני אנשים מבינים את זה כך מבלי שיכולתי לעשות שום דבר בעניין. שיתפתי את התמונה כדי לטעון שהמנטליות הזאת של אויבים שייכת לעבר, ושהגיע הזמן שכולנו – ישראלים, פלסטינים, בחריינים ותושבי כל האזור – נעבוד יחד כדי לבנות עתיד טוב יותר עבור כולנו.

עצוב גם שהפכתי לפנים של ועידה שנתפסת כשוחד, שנועד ללחוץ על הפלסטינים לוותר על זכותם למדינה בתמורה להטבות כלכליות. אף על פי שהמדינות הערביות שהשתתפו בסדנה הצהירו במפורש שלא יזנחו את תביעתן להקמתה של מדינה פלסטינית – לתדהמתם של ביבי נתניהו ושכמותו – כך זה נתפס לרוב ברחוב הערבי.

רק כדי להבהיר את העניין, אני מאמין שהדרך היחידה להמשיך קדימה, הפתרון הצודק היחיד והדרך היחידה לשמר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הם השגת הסכם שיעניק לשני הצדדים, היהודי והפלסטיני, את זכותם להגדרה עצמית. במילים אחרות: פתרון שתי המדינות.

בשונה מביבי, אני מכיר בכך שהסיכויים ליחסי נורמליזציה עם העולם הערבי קלושים ביותר בהיעדר הסכם משמעותי עם הפלסטינים. אבל אני מאמין שדיאלוג רחב יותר בין ישראל למדינות ערב יכול רק לעזור לנו להתקדם לקראת הסכם משמעותי. אילו רק מדינות ערב היו מראות נכונות גדולה יותר לכונן יחסים עם ישראל לפני כמה עשורים, אולי לא היינו מוצאים את עצמנו במצב שהגענו אליו היום.

אבל הזמנים השתנו, ומכמה סיבות, ובכללן גיאופוליטיקה ותהליך הליברליזציה ההדרגתי שמתרחש במדינות ערביות רבות, קיימת היום נכונות רבה יותר, הן בקרב הממשלות הערביות והן בקרב העמים הערביים, לכונן יחסים עם ישראל. והישראלים כולם צריכים למלא תפקיד בקידום הדיאלוג הזה.

ברוח הזו אני אמשיך לטייל במדינות ערביות ומוסלמיות לעתים קרובות ככל האפשר, לפגוש אנשים וליצור קשרים שיוכלו לעזור לנו בדרכנו לשלום. למרות השנאה שכוונה כלפיי במדיה החברתית כשהתמונה שלי הסתובבה בה בשבוע שעבר, במדינות הערביות שביקרתי בהן זכיתי רק ליחס חיובי, גם אחרי שחשפתי את זהותי הישראלית.

ולאנשים שחשים שנאה כה עמוקה עד שיש להם צורך לנקות את הקרקע שאני עומד עליה – מוטב שתצטיידו בהרבה סבון.

כותב פוסטים ב-Times of Israel