הערב בשעה שמונה תישמע בכל רחבי הארץ צפירה שתבשר על תחילת יום הזיכרון. מדי שנה הצפירה הזו היא אות הפתיחה ליום העצוב ביותר בשנה, שיהיה השנה עצוב מאי פעם.

כבר יותר משבעה חודשים שישראל נמצאת במעין יום זיכרון מתמשך, שמתנהל עם ובמקביל להמשך החיים עצמם – עם המלחמה, המאבקים הפוליטיים, ההפגנות, ענייני הפרנסה, הדאגה לגורל החטופים, תחרויות ספורט, ההכנות לאירוויזיון, תוכניות בישול, אירועים בבתי הספר, ניחום אבלים.

קבר טרי בחלקת הנופלים בהר הרצל, לקראת יום הזיכרון. 10 במאי 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

אנחנו עושים כל מה שעשינו תמיד, ובמקביל אנחנו גם במעין יום זיכרון מתמשך – אירועי שבעה באוקטובר לא מרפים מאיתנו, והזמן שחלף עדיין לא מקהה את תחושת התדהמה שאוחזת בנו בכל פעם שאנחנו נזכרים שהיום ההוא באמת התרחש.

ובינתיים רשימת חללי צה"ל הולכת ומתארכת, ככל שהמלחמה הולכת ומתארכת.

יותר מ-1,500 חללים נוספו מאז שבעה באוקטובר למעגל השכול הישראלי. 1,500 סיפורי חיים שנגדעו בבת אחת. ורבבות הורים שכולים, אחים, יתומים, בני ובנות זוג, חברי ילדות, אהובים ואהובות – שצולקו לתמיד ויישאו את הגעגוע עד יומם האחרון.

המבוגרים בינינו זוכרים את יום הזיכרון תשל"ד, עם טקסי הזיכרון שוברי הלב בבתי העלמין לאלפי חללי מלחמת יום כיפור. ישראל של שנת תשל"ד הייתה ישראל אחרת, שהתנהלה בווליום אחר, עם תחנת טלוויזיה אחת בשחור לבן, שתי תחנות רדיו ממלכתיות, בלי רשתות חברתיות ועם מלחמה איומה שנמשכה פחות משלושה שבועות והסתיימה חצי שנה קודם לכן.

יום הזיכרון תשפ"ד יכה בנו בעוצמות גדולות לאין שיעור. עם הזיכרונות הטריים על הטבח הבלתי נתפס שעברנו, עם מלחמה שסופה לא נראה באופק, עם יישובים חרבים בדרום ובצפון, עם עשרות אלפי ישראלים שהפכו פליטים בארצם, עם זעם שלא היה כמוהו על מקבלי ההחלטות. עם עלבון ההפקרה וההפקרות.

בכל שנה אנחנו צריכים לקחת אוויר כדי לצאת מיום הזיכרון אל יום העצמאות. השנה – קשה לדמיין איך נעשה את המעבר הזה.

צוות הקרב של חטיבת הנח"ל בלחימה במבצע במרחב זיתון ברצועת עזה, מאי 2024 (צילום: דובר צה"ל)

הכתובת הייתה רשומה בענק על קירות הבתים ההרוסים בג'באליה ובכל רחבי רצועת עזה. היא נצעקה בכל האולפנים (טוב, חוץ מאולפן ערוץ 14 והאולפן של אילה חסון ב"כאן 11"). היא נאמרה ונכתבה שוב ושוב: כשאין תוכנית ליום שאחרי, היום שלפני לא ייגמר לעולם.

הבוקר מדווחים ברצועת עזה על חילופי אש כבדים בין כוחות צה"ל למחבלי חמאס בשכונת ג'באליה, כולל התקפה מחודשת על השכונה מהאוויר ובאש ארטילריה. זה קורה חודשים אחרי שדובר צה"ל הודיע כי  ג'באליה בידינו וכי ארגון חמאס פורק בה מנשקו וחדל להתקיים בתחומה כמסגרת צבאית.

בחודש דצמבר, לפני כמעט חצי שנה, אמר מפקד אוגדה 162 תא"ל איציק כהן כי צה"ל הכריע את החטיבה הצפונית של חמאס והביס את גדוד ג'באליה. אתמול שוב נקראו התושבים במקום להתפנות מבתיהם. צה"ל חזר לתקוף. המלחמה לא תמה.

ברצועת עזה – כמו בטבע – אין ואקום. אם ישראל לא תחליט מי היא רוצה שישלוט במקום ואיך היא רוצה שזה יקרה – חמאס יחזור ויתפוס פיקוד. אין, ומעולם לא היה תסריט אחר.

לפני חודשיים צה"ל חזר וכבש את מתחם בית החולים שיפא, אחרי שכבר כבש, טיהר ושיחרר את המקום. חיילי צה"ל נאלצו לחזור ולהילחם גם במחנה הפליטים א-שאטי, אחרי שעזבו אותו. ובסוף השבוע צה"ל חידש גם את הפעולה הקרקעית בשכונת זיתון שבדרום העיר עזה, אחרי שגם שם הוכנעו מחבלי חמאס כבר לפני כמה חודשים.

חמישה חיילי צה"ל נהרגו ביום שישי בקרבות בזיתון. למרבה הצער, אין סיבה להאמין שהם יהיו השמות האחרונים שיצטרפו לרשימת הנופלים של ישראל השנה.

מפגינים בתל אביב למען עסקת חטופים ונגד הממשלה, 11 במאי 2024 (צילום: Avshalom Sassoni/Flash90)

שלושים אזרחים שיצאו אתמול להפגין למען שחרור החטופים עוכבו ונעצרו בהפגנה בתל אביב. ארבעה מהעצורים הם קרובי משפחה של חטופים בעזה.

צריך לקרוא את המילים האחרונות שוב כדי לנסות לעכל אותם: ארבעה בני משפחה של ישראלים החטופים בעזה נעצרו על ידי משטרת ישראל. מי האמין פעם שדבר כזה יכול בכלל לקרות?

מי שעוקב אחרי ההפגנות והתגובות להן ברשתות נחשף למציאות בלתי נתפסת. זו מציאות שבה שוטרים עושים מניפולציות על המפגינים ו"מזמינים" אותם לקצר דרך, ואז מעמיסים אותם על אוטובוסים – כאילו כדי למלא מכסה של מעצרים.

כמעט כל מי שנעצר עד כה בכל ההפגנות שוחרר כעבור שעות, בלי שהוגש ולו כתב אישום אחד. מפגין אחד שנעצר אתמול חשוד בתקיפת שוטר והמשטרה תבקש להאריך את מעצרו.

זו מציאות שבה ישראלים רבים – חלקם אמיתיים וחלקם פרופילים מזויפים המנוהלים מאי שם – לועגים לבני משפחות החטופים, מאשימים אותם בבגידה ומאחלים להם איחולים מזוויעים שונים.

זו מציאות שבה מפגינה פונתה אתמול לקבלת טיפול רפואי אחרי שנפגעה ממכת"זית משטרתית שתועדה כשהיא מתיזה סילון מים עוצמתי על מפגינים שעמדו על המדרכות ולא הייתה כל סיבה לפגוע בהם.

בין העצורים אמש: איילה מצגר, כלתו של יורם מצגר. זהירו פרם ואסנת מאירי, אחיינו ואחייניתו של אברהם מונדר. ונטע הימן, בתה של דיצה הימן ששוחררה מהשבי בעסקת החטופים הראשונה.

עדן גולן בגמר האירוויזיון במאלמו, שוודיה, 11 במאי 2024 (צילום: AP Photo/Martin Meissner)

ובתוך כל ההתרחשויות האיומות הללו, האירוע שמשך אתמול הכי הרבה תשומת לב בישראל היה בכל זאת תחרות שירים.

פוליטיקה תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מתחרות האירוויזיון. המעטה הדק של "מוזיקה מאחדת", מעולם לא הצליח להסתיר את המתחים וחילוקי הדעות ביבשת. אבל מה שקרה השנה סביב השיר הישראלי וסביב עדן גולן הוא בכל זאת חסר תקדים.

אלפי מפגינים עוטי כאפיות – ביניהם פעילת האקלים המעצבנת גרטה תונברג, שאף נעצרה על ידי המשטרה – צבעו את רחובות מאלמו בשוודיה בצבעי דגל פלסטין וקראו להפסקה מיידית של המלחמה בעזה, ולנידוי של ישראל מכל המוסדות הבינלאומיים.

קהל האלפים באולם שרק בוז בכל פעם שהשם ישראל הוזכר וניסה להפריע להופעתה של גולן. מבחינתם זו הייתה הזדמנות לבטא את מה שהם חושבים על מדינת ישראל, מול קהל של עשרות מיליונים שעוקב אחרי האירוויזיון.

גם חלק מהזמרים והזמרות שהשתתפו בתחרות – שהותקפו ברשתות החברתיות על כך שהם משתפים פעולה עם ישראל הכובשת, הדורסנית, "רוצחת ההמונים" – ניסו לבדל את עצמם מגולן, מהמשלחת הישראלית ומישראל.

וכך עדן גולן – זמרת צעירה ונהדרת, רק בת 20, עם שיר מוצלח בשם "הוריקן", שנכנס לתחרות רק אחרי שאיגוד השידור האירופי כפה על ישראל להכניס בו שינויים כדי שלא יבטא בצורה גלויה מדי את מה שקרה בישראל בשבעה באוקטובר (השיר נקרא במקור "גשם אוקטובר") – מצאה עצמה בתפקיד כפוי הטובה, שבו היא נאלצה לגלם את מדינת ישראל על הבמה הכי מוארת בעולם.

היא עמדה באתגר המורכב הזה בצורה מעוררת כבוד.

עדן גולן והמשלחת הישראלית במהלך הצבעת השופטים בגמר האירוויזיון במאלמו, שוודיה, 11 במאי 2024 (צילום: AP Photo/Martin Meissner)

מה שקרה אחרי הופעתה היה המחשה למחול השדים סביב ישראל: צוותי השיפוט המקצועיים מטעם איגודי השידור השונים דירגו את ישראל נמוך מאוד (אף אחד מהם לא נתן לישראל את מלוא 12 הנקודות), אבל אז הגיעו התוצאות מטעם הקהל, שבחר את ישראל למקום השני בתחרות כולה.

בלא פחות מ-15 מדינות, הקהל העניק לישראל את מלוא 12 הנקודות – כולל ב-12 מדינות שבהן השופטים לא נתנו לשיר הישראלי אפילו נקודה אחת. בחירת הקהל הקפיצה את עדן גולן למקום החמישי בתחרות כולה.

מה כל זה אומר? כרגיל – תלוי מה שבא לכם שזה יגיד.

אפשר לטעון שזו הוכחה לכך שהרשתות החברתיות, התקשורת ו"האליטה" לא משקפים את דעת הקהל האמיתית, שלא מתרשמת מהביקורת המגמתית ומוסיפה לתמוך בישראל.

אפשר לטעון שזו בסך הכול הוכחה ש"הציונים" התארגנו לתמוך בשיר אחד בלבד, בשעה שכל מי שמתנגד לישראל חילקו את קולותיהם בין 24 שירים אחרים. (או שישראל שלא יכולה להשפיע על הצבעת השופטים, ערכה מניפולציות מרחוק בהצבעה ההמונית. גם טענות כאלה אפשר למצוא הבוקר).

ואפשר גם להזכיר שלמרות שמדובר בסך הכול בתחרות שירים, ולמרות שברור שאנחנו מתמודדים עם צרות גדולות הרבה יותר – יש כאן בכל זאת בעיה, שגם אם נטמון את הראש בחול, וגם אם נמצא לה את כל הצידוקים שבעולם, היא לא הולכת להיעלם:

אנחנו יכולים לרחם על עצמנו (ואנחנו אכן עושים את זה) ואנחנו יכולים לזעום על חמאס ועל הפלסטינים (וגם את זה אנחנו עושים), אבל בינתיים אנחנו הולכים ומאבדים את תמיכת העולם, מנודים ושנואים על ידי רבים.

ההוריקן הזה יישאר איתנו הרבה אחרי השיר היפה של עדן גולן, ויהיו לו השלכות על תחומים רבים בחיינו.

אוהדי הפועל תל אביב באצטדיון בלומפילד, 11 במאי 2024 (צילום: אמיר בן-דוד)

הפועל תל אביב ירדה אתמול לליגה השנייה, אחרי שהפסידה 2:0 באצטדיון בלומפילד למועדון ספורט אשדוד.

כמעט 30 אלף אוהדים צבעו אתמול את בלומפילד באדום – הקהל הגדול ביותר שנאסף אי פעם למשחק של הפועל תל אביב. בסיומו של האירוע היה ברור שהוא בעצם אירוע אשכבה למועדון, שרק שמו והקהל הנאמן שלו עוד מזכיר את ימי הזוהר הנשכחים שלו.

"מעולם לא היה פער גדול כל כך בכדורגל פה בין עוצמתו של הקהל לאפסיותה של קבוצה", כתב הבוקר פרשן הספורט אביעד פוהורילס בעמוד הפייסבוק שלו, "פער בלתי ניתן להכלה, שהביא די מהר בתוך המשחק את הקהל להכרה שהוא לא הגיע למשחק הצלה, אלא לאירוע התייחדות ופרידה".

"אל תבלבלו את השכל שהמצב במדינה דפק לכם את הכול", כתב הבוקר אוהד הקבוצה ירון שילון, בטור ב"ידיעות אחרונות" שפונה לבעלי הקבוצה, "כל קבוצות הליגה נפגעו מהמצב. בשנה המקוללת הזאת, הקהל של הפועל ספג אבדות כואבות של עשרות אוהדים שנהרגו. רק אתמול פורסם שעוד חייל אוהד הפועל שרצה להגיע לבלומפילד נהרג. אתם לא ראויים לקהל הנפלא הזה".