גם אם זה היה צורם לאוזניים, צדק יאיר גולן באומרו ש"מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב", ובכך התכוון לשרים בכירים בממשלת ישראל, הדוגלים מפורשות בהשמדה וברצח עם בעזה. גולן גם התריע על כך שישראל בדרך להפוך למדינה מצורעת ומנודה בזירה הבינלאומית, בדומה לדרום אפריקה בזמן משטר האפרטהייד.

מאז שישראל הפרה במרץ האחרון, באופן חד-צדדי, את הסכם הפסקת האש עם חמאס, היא מבצעת שורה של פעולות ומעשים העונים על ההגדרה המשפטית של "פשעי מלחמה".

גולן גם התריע על כך שישראל בדרך להפוך למדינה מצורעת ומנודה בזירה הבינלאומית, בדומה לדרום אפריקה בזמן משטר האפרטהייד., והיא אכן מבצעת שורת פעולות העונות להגדרה המשפטית של "פשעי מלחמה"

אלה הפשעים אשר אינם ניתנים להצדקה:

• הרעבה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית.
• הרס שיטתי של בתים, מבנים אזרחיים, בתי-ספר, ובתי-חולים.
• הרעה של תנאי המחייה, ממילא ירודים אם לא קטסטרופליים, של האוכלוסייה האזרחית שבשליטתה.
• העברה בכוח של כמיליון פלסטינים (גם אם זה בתוך הרצועה).
• פגיעה בעובדי סיוע הומניטרי (גם אם זה נעשה בשוגג).
• מעשי ביזה ברכוש אזרחי.
• והרג מאסיבי של אזרחים, רבים מהם ילדים ונשים (גם אם זה לא נעשה בכוונה תחילה, אלא רק כ"נזק אגבי" למלחמה בחמאס).

אכן, לא חסרים טיעונים צודקים: חמאס הינו ארגון ג'יהאדיסטי הדוגל ברצח עם. הוא אחראי לקטסטרופה ההומניטרית בעזה בשל הטבח של ה-7 באוקטובר 2023 שגרם לתגובה הצבאית הקשה של ישראל, והוא מתעקש לא לשחרר את החטופים ללא תנאי.

אולם הטיעונים האלה מסבירים אולי את המלחמה הצודקת שישראל ניהלה בחודשים הראשונים אחרי הטבח, בשם העיקרון של הגנה עצמית. הם לא יכולים להצדיק עוד את מעשיה של ישראל בעזה היום, אשר מהווים ביטוי לרוע וגם לטמטום מדיני.

הטיעונים הצודקים לגבי חמאס מצדיקים אולי את המלחמה שישראל ניהלה בחודשים הראשונים אחרי הטבח, אך לא את מעשיה של ישראל בעזה היום, אשר מהווים ביטוי לרוע וגם לטמטום מדיני

הרי בדרך שממשלת ישראל והפיקוד העליון של צה"ל מובילים אותנו, הסוף ידוע מראש: כפייה של סוף המלחמה על ישראל ועל חמאס. ישראל היא מדינה שתלויה פוליטית וצבאית בארה"ב, ותלויה כלכלית בקשריה הענפים עם שאר מדינות העולם, בראש ובראשונה מדינות האיחוד האירופי. ישראל לא יכולה לעמוד בפני סנקציות כלליות ופוליטיות, והיא לא יכולה להיות "עם לבדד ישכון".

הטרגדיה הנוראית הינה שעד אז ימשיכו למות חטופים, חיילים, ורבבות נשים וילדים חפים מפשע בעזה, בשם "ניצחון מוחלט" חלול. הרי בסופו של דבר הניצחון האמתי על חמאס חייב להיות מדיני, ולא רק צבאי.

בהידרדרות המוסרית שלנו ובחוסר התבונה המדינית, חמאס בינתיים מנצח אותנו: במישור המוסרי, המשך הפקרת החטופים, לצד היעדר אמפתיה וחמלה לגורל שני מיליון פלסטינים אשר עולמם חרב כתוצאה מההרס וההרג ההמוני, הופך אותנו בהדרגה לאחים תאומים של חמאס מבחינת אובדן צלם אנוש.

ידוע שחמאס אדיש ואיננו דואג לגורל עמו בעזה, ואף משגשג בהחרבתו. לדאבוננו, נראה שגם ממשלת ישראל הנוכחית אדישה ואיננה דואגת עוד לגורל חטופיה וחייליה, ביניהם רבבות חיילי המילואים הקורסים תחת הנטל, וגם לא לעתידה הכלכלי ולמעמדה של  מדינת ישראל בקרב אומות העולם.

מכאן, חמאס מנצח אותנו בקרב על הנפש, הזהות, והלגיטימציה שלנו בעיני העולם. אנחנו הופכים בהדרגה למקדשי נקמה ומוות כמוהו, במקום מקדשי חיים, כמצווה לנו כבני-אדם, כיהודים, וכישראלים.

בהידרדרות המוסרית ובחוסר התבונה המדינית שלנו, חמאס מנצח: הפקרת החטופים, לצד היעדר חמלה לגורל שני מיליון עזתים שעולמם חרב, הופך אותנו לאחים תאומים של חמאס מבחינת אובדן צלם אנוש

אל לממשלה ולרמטכ"ל למכור לנו הזיות ושקרים, לפיהם השלב הנוכחי של המלחמה מגלם מלחמת קיום, או שהסיבה להפרת הדין הבינלאומי ההומניטרי בעזה נועדה לשחרר את החטופים ולהבטיח שחמאס לא יחולל טבח נוסף בעוטף.

במישור המדיני, לאחרונה התפרסמו ידיעות המאמתות את העובדה שאחת הסיבות המרכזיות לטבח של ה-7 באוקטובר הייתה כוונת חמאס לחבל במאמצים של השלום האזורי, במיוחד עם סעודיה. היום, ההתנגדות העיקשת של ממשלת ישראל שלא לסיים את המלחמה משחקת לידיים של חמאס.

הרי רק סיום המלחמה יאפשר להחליף את שלטון חמאס בעזה, לפרז את הרצועה ולשקם אותה, ולאחר המלחמה לחזור לתהליך מדיני הדרגתי עם אש"ף, המכיר בישראל ומתנגד לחמאס. תהליך זה יוביל לנורמליזציה ושלום עם סעודיה, מדינות ערב והרוב המכריע של המדינות המוסלמיות. כל זה ייעשה במקביל לפתרון הסכסוך בדרכי שלום בין ישראל לפלסטינים והקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של ישראל.

זה יהיה הניצחון האולטימטיבי על חמאס, בניגוד לפנטזיה של שליטה בכל הארץ "בין הים לירדן". מי שמתנגד היום לשלום עם סעודיה ולתהליך מדיני הינם חמאס, איראן, וממשלת ישראל הנוכחית. הסרבנות המדינית מורידה לטמיון את  ההצלחות הצבאיות הכבירות ביחס לחזבאללה, סוריה, איראן, ואף חמאס, ומכרסם במצבה האסטרטגי המשופר של ישראל. כך, במחדלה המדיני, ממשלת ישראל ממשיכה לשתף פעולה עם חמאס, כמו לפני המלחמה.

מי שמתנגד היום לשלום עם סעודיה ולתהליך מדיני – הם חמאס, איראן וישראל. הסרבנות המדינית מורידה לטמיון את ההצלחות הצבאיות הכבירות. במחדלה המדיני, הממשלה ממשיכה לשתף פעולה עם חמאס

מכאן, לא דברי יאיר גולן, בהתבטאותו הבוטה אך הנכונה, שחשפה את הריקבון המוסרי אליו שקענו – תורמים לאנטישמיות, פוגעים בביטחון ישראל, או מסכנים את חיילי ישראל לעמוד במשפט בהאג. אלה מעשיה של ממשלת ישראל עצמה ברצועת עזה, והמשך המלחמה ללא תוחלת או תכלית, אשר מסכנים את קיומה ואת עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").