כחוקר שלום ותומך שלום מן השורה, הצטרפתי בהתלהבות ליותר מ-3,000 בני-אדם, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, אשר גדשו את אולם אוסישקין בבנייני האומה בירושלים החודש, ביום שישי ה-9 במאי.

באיחור טיפוסי (השלום לא מדייק אף פעם) נפתחה ועידת השלום העממית, "הגיע הזמן", המהווה קואליציה של 63 (!) תנועות וארגוני שלום בארץ, בטקס חגיגי ומרשים.

באיחור טיפוסי (השלום לא מדייק אף פעם) נפתחה החודש, ב-9 במאי, ועידת השלום העממית "הגיע הזמן", המהווה קואליציה של 63 (!) תנועות וארגוני שלום בארץ, בטקס חגיגי ומרשים

מנחי הטקס הפריחו לאוויר סיסמאות המקובלות על באי הוועידה, וחשוב להזכירן: "אחרי המלחמה צריך לבוא שלום"; "יש להפסיק את המלחמה עכשיו" ; "לא רק מתנגדים למלחמה, אלא בונים תנועת שלום"; "יש להפוך את השלום מחזון למציאות"; "הבשורה של שלום: ישנה דרך אחרת"; ו"ישראל צריכה להיות  מדינה ערכית ושוחרת שלום".

ואכן, במהלך הוועידה המילים "שלום" ו"כיבוש" אוזכרו תדירות, מלים שנמחקו מהלקסיקון הלאומי במסגרת הנדסת התודעה שעברנו, במיוחד מאז הטבח של ה-7 באוקטובר 2023, אבל גם לפניו. גם הקטסטרופה בעזה נזכרה מפורשות, לפעמים בטענות על "טבח" ועל "רצח עם", ובעיקר הודגש האסון ההומניטרי הנמשך יותר מדי זמן שם.

הוועידה  נפתחה בהצגת שורה של נציגים, מוכרים יותר ופחות, אשר חתמו על מכתבים שקוראים לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים, מכל הרבדים של החברה האזרחית, והלהיבו את הקהל. זה כלל למשל את רבקה מיכאלי, אשר הפצירה בכולנו לחזור ולדבר על שלום, מבלי להתבייש ומבלי לפחד.

הטקס נמשך עם סרטון מעזה ההרוסה, עזה כסיוט, ועדות על כך שגם בעזה, הפלנטה האחרת, "האנשים אוהבים את החיים". זה כלל, בין השאר, קריאות כמו "Stop the War: We Want Peace".

לאחר מכן, נציגים של שורה של ארגונים ותנועות כגון "עומדים ביחד", "נשים עושות שלום", "זזים", "ישראל שלנו" וה"קולקטיב המזרחי האזרחי" הציגו בקצרה את משנתם, וחזרו על אמירות נכונות, גם אם נדושות, כגון: "ישנם בארץ שני עמים, ואף אחד מאתנו לא הולך לשום מקום"; "לא נגזר עלינו לחיות לנצח במלחמת נצח"; "יש לעורר תקווה ואסור להיכנע לייאוש"; "במלחמות אין מנצחים"; "לא מוכנים לקבל מציאות של חורבן ושל הפקרה"; "נועדנו לחיות ביחד"; "השלום שייך לכולנו, והוא הבסיס לחיים משותפים"; "יש לשים קץ לכיבוש". בהמשך, מעוז ינון אף הצהיר ש"יש להגיע לשלום עד 2030".

המילים "שלום" ו"כיבוש" אוזכרו תדיר, מלים שנמחקו מהלקסיקון הלאומי במסגרת הנדסת התודעה שעברנו, במיוחד מאז הטבח של ה-7 באוקטובר 2023, אבל גם לפניו. גם הקטסטרופה בעזה נזכרה מפורשות

בהמשך היו סרטונים שהגיעו מהשכנים, הקרובים והרחוקים. נשיא צרפת עמנואל מקרון במסר מעודד וארוך (בו הזכיר פעמים רבות את צרפת) ציין שביוני הקרוב סעודיה וצרפת יכנסו וועידת שלום בינלאומית וצרפת גם תכיר במדינה פלסטינית ותעבוד קשה להביא את החזון של שתי מדינות למימוש. אחריו, נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס במסר מפויס דיבר על צדק, על התנגדות לאלימות ולטרור, ולצורך של מימוש הזכות של הגדרה עצמית לשני העמים, על בסיס של פתרון של שתי מדינות. לידיעת אלה ביננו הטוענים ש"אין לנו פרטנר לשלום", אזי יש פרטנר, והוא אש"ף והרשות הפלסטינית, מאז 1993 ועד היום.

מקהלה יהודית-ערבית הלהיבה אותנו במסרים של תקווה, של עקשנות, ושל חוסן. זאת הייתה אתנחתה רצויה לפני תור הפוליטיקאים. יאיר גולן במסר מוקלט דיבר על כך ש"שלום איננה מילת גנאי" וכי במקורות היהודיים מציינים "בקש שלום ורדפהו". הוא גם התייחס לקשר ההדוק שבין שלום לבין ביטחון. לאחר מכן, איימן אודה, אלון שוסטר, אחמד טיבי, נעמה לזימי, וגלעד קריב נאמו לקהל עם מסרים פוליטיים.

נזכיר שתי אמירות חשובות לדיון כאן: הציטוט מיצחק רבין ז"ל "עדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה", ואמירה נכונה ולא פופולרית שציין מנחה הטקס בסוף, לפיה "השלום הוא הדבר הכי ריאל-פוליטיק שיש". הרי שלום זה לא עניין של רומנטיקנה אלא של אינטרסים. עם ביצוע חדשני של "שיר השלום", הטקס תם לאחר כשעתיים וחצי.

מחמוד עבאס במסר מפויס דיבר על צדק והתנגדות לאלימות ולטרור, ולצורך במימוש זכות ההגדרה העצמית לשני העמים, על בסיס פתרון שתי מדינות. לידיעת הטוענים ש"אין לנו פרטנר לשלום" – יש פרטנר

ואיך מתרגמים את כל הסיסמאות הנכונות הללו למציאות? מהן התכניות האופרטיביות? ובכן, באותו אולם (אם כי לא בתפוסה מלאה, מאחר שהתקיימו סדנאות ופאנלים מקבילים), נכחתי בשני מפגשים נוספים, מסביב לנושא של "יש עם מי ויש על מה לדבר". בפאנל זה הופיע נאסר אל-קודווה, שר החוץ לשעבר של הרשות  הפלסטינית (במקרה גם אחיינו של יאסר ערפאת) ואהוד אולמרט. הם הציגו בקצרה את תחיית "תכנית אולמרט" של ספטמבר 2008 על פי הצהרה משותפת של יולי 2024, בהם שניהם חוזרים לתכנית של שתי מדינות לשני עמים, ומתייחסים גם לפתרונות בעזה בתקופת מעבר לאחר המלחמה, בדמות שלטון טכנוקרטי בסיוע מדינות ערב והקהילה הבינלאומית.

אחריהם הופיעו בפאנל ישראלי-פלסטיני נציגים של תנועות התומכות ברעיון הקונפדרציה, המציע מחשבות מקוריות מעבר להיגיון של "הפרדה" של הסכמי אוסלו, אשר נכשלו, וגם לא יושמו, בשל החבלה המכוונת של גורמים פונדמנטליסטים מקרב שתי החברות.

המפגש השני נסוב סביב נושא "שלום הוא ביטחון". בדיאלוג בין ערן עציון לבין נמרוד שפר, שניהם עם עבר ביטחוני ומדיני עשיר מאוד,  שני הדוברים הסכימו שאת המציאות צריך להתוות באמצעים מדיניים ודיפלומטיים, ולא רק בשימוש בכוח. נמרוד שפר, אשר סקר את ארבעת העקרונות העומדים בבסיס תפיסת הביטחון הישראלית (הרתעה, התראה, הכרעה, והגנה) הציע להוסיף לרשימה את העיקרון של "כריתת הסכמים". הרי ארבעת העקרונות של תפיסת הביטחון קרסו ב-7 באוקטובר עם ההתקפה הרצחנית של חמאס, ואם אנחנו רוצים לדבר על השלום שאחרי המלחמה, הלקח שצריך ללמוד וליישם הינו שרק הסכמי שלום יכולים להבטיח את ביטחוננו, כאן ובאזור כולו. ההוכחה מצויה בהמשך השלום עם מצרים מאז 1979, ועם ירדן מאז 1994, ואפילו שיתוף הפעולה הביטחוני שנמשך עם הרשות הפלסטינית גם בימים אלה.

במפגש בנושא "שלום הוא ביטחון", בדיאלוג בין ערן עציון לנמרוד שפר, בעלי העבר הביטחוני והמדיני העשיר מאוד, שניהם הסכימו שאת המציאות צריך להתוות באמצעים מדיניים ודיפלומטיים ולא רק בשימוש בכוח

מעבר להרגשה הטובה שלקחתי הביתה מההשתתפות בכנס לצד יותר מ-3000 פעילי ומאמיני שלום, עלינו לשכנע חלקים אחרים של הציבור הישראלי (לא אלה שבאו למרכז הקונגרסים בירושלים), שרק שלום יביא ביטחון. שאחרי המלחמה הנוראית הזאת, הדרך היחידה לנצח את חמאס ואת הפונדמנטליסטים שבקרבנו הינה בחזרה לדרך השלום. שנדרש מימוש העיקרון, הפרגמטי והמוסרי כאחד, של תכנית החלוקה, בדמות הקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצידה של ישראל (לא במקומה), ולא בדורות הבאים, אלא עד 2030. זה יהיה ניצחון הציונות השפויה והשלום ומימוש ההגדרה העצמית לשני העמים הילידים החולקים את הארץ הזאת. נועדנו לחיות ביחד, זה לצד זה, ולא להשמיד אחד את השני.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").