עליות השכר של השנים האחרונות בכלל והשנה האחרונה בפרט הן הדלק העיקרי של האינפלציה. עד אשר לא יהיה פחד משמעותי מאבטלה, אף אחד לא יפסיק לצרוך – והאינפלציה לא תירגע.
"זה לא נגמר עד שהאישה השמנה שרה". בעולם האופרה שממנו נהוג לשאול ביטוי זה, לא תמיד הקהל יודע את משך ההצגה. בדרך כלל האופרה מסתיימת כאשר הכוכבת (מצטער, לא אני המצאתי את הביטוי שמייחס לה את ממדי הגוף) שרה את קינת הסיום על הטרגדיה שהתחוללה או את השיר המסכם את ההצגה. אני מוצא שדימוי זה מתאים לתיאור תחזית סיום העלאות הריבית. והאישה השמנה כאן היא בעצם האבטלה הגדולה שאמורה להגיע.
יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.
לפני כמה עשרות שנים ישבתי בפעם הראשונה על ספסל החוג לכלכלה באוניברסיטת תל אביב. בשיעור הראשון עלה המרצה ומול הסטודנטים הנרגשים פתח במילים: "מה זאת כלכלה?", ואז ענה לעצמו: "כלכלה היא תורת המחסור, הלוואי שיכולנו לקנות אוכל וגם נדל"ן, גם תרבות וגם חו"ל, גם רכב חדש וגם חינוך מעולה. אבל מכיוון שאין לנו משאבים לכול, אנו נאלצים לבחור, כל איש לפי העדפותיו", ומכאן התחילו אינסוף הנחות, הבנות ותובנות. היום אני מבין שכלכלה היא הרבה פעמים מדע מבאס.
"כשישבתי לראשונה על ספסל החוג לכלכלה באוניברסיטת ת"א, בשיעור הראשון, עלה המרצה ומול הסטודנטים הנרגשים פתח במילים: "מה זאת כלכלה?", ואז ענה לעצמו: "כלכלה היא תורת המחסור"
יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
המרוץ למשכנתאות ועליית מחירי הנדל"ן הולכים להיפגש עם עליות הריבית שכבר לא היו כאן עשורים. כולנו הולכים לשלם הרבה יותר על המשכנתאות, ברמה שתגרום למפולת וקטסטרופה. כדאי לפחות תדעו מה הולך לקרות. אולי תצליחו להתכונן.
המרוץ למשכנתאות ועליית מחירי הנדל"ן הולכים להיפגש עם עליות הריבית שכבר לא היו כאן עשורים. כולנו הולכים לשלם הרבה יותר על המשכנתאות, ברמה שתגרום למפולת וקטסטרופה
יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
אני הולך למות.
גם אתם.
יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.
לפעמים, אחרי הררי דיסאינפורמציה, פייק ניוז, גיבובי יחצנים ומלל אינסופי של דוברים "מטעם" ובעלי עניין שונים, צריך פשוט להיזכר בעבר הקרוב, ואולי אף להתרפק על המציאות שהייתה מנת חלקם של מרבית קוראי פוסט זה עד סוף 2011.
עד לפני כמה שנים פעלו בארץ שלוש חברות סלולר בלבד. לכל חברה היו מרכזי שירות ענקיים בכל עיר ועיירה, ובכל מרכז שירות ניסה צבא של דיילים ודיילות להנעים את זמנם של הלקוחות בטרם ייכנסו לפגישות של כחצי שעה-שעה עם נציגי החברה. במרבית המקרים אפשר היה להשוות את הפגישה הזו לביקור אצל רופא שיניים, רק שהפגישה עם נציגי חברות הסלולר הייתה כואבת יותר.
יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.
המפעל שבו אני עובד מעסיק קייטרינג מסוים, שמספק מזון לעובדים. מדי יום מוגשת ארוחת צהריים הכוללת מנה עיקרית, סלט ופרי. מובן שתלונות על שירותי ההסעדה אינן דבר נדיר, ולכולם יש דעה מוצקה (ורעה) על טיבו של האוכל: הפירות לא טריים, השניצל קטן מדי או יבש, וחרקים מסוימים מוצאים בית ומסתור בתוך הסלט או החסה.
כממונה על הנושא הזה אני סופר את הימים עד שמגיע האביב, כי בחג הפסח הבעלים של שירות הקייטרינג הקבוע יוצא לחופשה, ואנו נאלצים לחפש מזון במקום אחר. כמעט תמיד האלטרנטיבה שמגיעה אלינו היא באמת זוועה: הסלט קטן ומגעיל, יש עיכובים והאוכל מגיע קר או שלא בזמן.
יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.
לפני ימים ספורים התגייס בני בכורי לגולני. לצד הגאווה על בחירתו לשרת ביחידה קרבית, עלו גם חרדות ודאגות בהיקף שלא חוויתי קודם לכן.
כשהסתכלתי סביבי ברחבת הבקו"ם, ראיתי את כל המארג האנושי הישראלי: חילוניים, דתיים, אשכנזים ומזרחיים, אתיופים ואפילו בני מיעוטים. היו שם צעירים מתל אביב ומצפון הארץ, מבאר שבע ומהבקעה – כולם היו. טוב, כמעט כולם. ממגזר אחד שכלל אינו קטן, לא ראיתי ולו נציג אחד.
יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.
מכירים את הסיפור על עלי באבא וארבעים השודדים? זהו אחד הסיפורים הידועים של אלף לילה ולילה. בין השאר מסופר בו על חבורה של 40 שודדים ששדדו קופה והחביאו את שללם במערה.
קצת פחות מוכר הוא חלקו השני של הסיפור: שנה לאחר ביצוע השוד הזה, הצטרפו לחבורה של 40 השודדים המקוריים עוד עשרים שודדים, כך שמספר חברי הכנופיה גדל ל-60.
אבל הכנופיה לא הסתפקה בכך, ובשנה שלאחר מכן התווספה אליה קבוצה שלישית – והכי פחות מוצלחת – של שודדים, וגם בשנה השלישית הצטרפו שודדים נוספים לחבורת עלי באבא המתרחבת.
כך גדלה הכנופיה לכדי 70 שודדים כמספר מרבי.
האם כל אנשי עלי באבא נשארו לשלב השני והשלישי של צמיחת הכנופיה? אולי כן ואולי לא. ייתכן שחלק מהם חזרו למוטב והחזירו את הכסף, וייתכן שחלקם פרשו לחיים טובים וחוקיים. אבל סביר להניח שחבורת עלי באבא לא הצטמצמה מהותית.
אמנם עלי באבא התראיין לעיתון ה"מדבר" וטען כי ניכרת ירידה במגמת הפשיעה, שכן פחות שודדים מצטרפים לחבורת הפשע של עלי באבא, והזכיר שיש לתת לו פרס על כך שהוא מדרדר פחות אנשים לתרבות רעה.
אבל בפועל, לכולם ברור שהשודדים עשו על הציבור "אבו עלי" ורימו אותו. הרי ברור שיש הרבה יותר פושעים בשלב השני והשלישי של צמיחת הכנופיה, מאשר בדור המייסדים הידוע של 40 השודדים.
אם אתם חושבים שסיפרתי סיפור טיפשי או אווילי, מותר לכם, אבל אתם טועים.
לפני שבוע וחצי פרסמו אנשי אגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר דוח על חריגות השכר במגזר הציבורי. בדוח מצוין כי מאז הקמת היחידה ב-1997 יש ירידה בחריגות השכר מ-44% ל-12%, ואף מצוין כמה כסף הוחזר למערכת.
כיאה למשרד האוצר, הדוח מציג גרפים נפלאים שמשקפים את הירידה במספר החריגים משנה לשנה. מבחינתם, אמנם יש חריגות שכר, אך יש מקום טוב לאופטימיות ולשמחה, מאחר שהיחידה עושה את עבודתה נאמנה, וכמו שהגרפים מציגים, גם ניכרת מגמת שיפור.
הבעיה היא שכאשר מסתכלים לעומק הדוח מוצאים עיוות עז שעומד בבסיס הדוח, ומגלים שהמתודולוגיה שעליה נבנה הדוח היא מעט בעייתית.
בואו נתחיל למשל, בשאלה מהי בעצם חריגת שכר, לפי הדוח. חריגה מצביעה על מצב שבו יש הבדל של 5% בין השכר בשנה שעברה לשנה הנוכחית.
כלומר, אם היית שודד כבר בשנה שעברה, וגם השנה שדדת באותו אופן וצורה את הקופה הציבורית, ואולי אפילו הצלחת להשיג העלאת שכר של 4%, שכרך לא יירשם השנה כחריג. הרי אתה עצמך כבר שודד ישן, ובדוח הזה בודקים רק שודדים חדשים.
אם במקרה לא החזרת את השכר, או שאולי בטעות דילגו על תלוש השכר שלך, ולא השתנה בו דבר, מיד אתה הופך להיות עובד כשר.
כשמאמצים את דרך החשיבה הזו פתאום רואים שבאמת לפי הדוח הזה, חברת החשמל הפסיקה להיות שודדת, ועובדי חברת החשמל הפכו להיות כולם עובדים כשרים. אפשר רק לתהות איך ייתכן שהשכר הממוצע בחברת חשמל הוא מהגבוהים במשק, ובכל זאת אין חריגות שכר.
כנראה, ורק כנראה – שבחברת החשמל לא קיבלו תוספות חריגות השנה. לעומת זאת, בשנים קודמות הם בהחלט קיבלו, והדוח אף מציין כי בעזרת פעילות להשבת כספים שיזמו אנשי המחלקה הוחזרו לקופת המדינה 37 אלף שקל.
אין ספק שבהחלט מדובר בסוג של הצלחה, אם כי הסכום הזה נשמע קצת נמוך, בטח בהשוואה לסכום עצום של 6.6 מיליון שקל שהשיבה עיריית באר שבע.
בנג'מין ד'יזראלי כתב פעם: יש שלושה סוגי שקרים – שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה. כל מה שהממונה על השכר צריך לעשות זה download לאקסל מטבלאות השכר של כל המוסדות, שנתוני השכר שלהם נמצאים אצלו, לבדוק אותם היטב ולזכור שהכסף הזה יוצא מהקופה של כולנו.
כדאי גם שלא יסתפק בבדיקת שינוי של יותר מ-5% בשכר העובדים, מאחר שהנחת העבודה הזו שגויה. למה שלא יבדוק, למשל, כל מי מרוויח הרבה כסף, נניח יותר מ-40-50 אלף שקל בחודש.
השבוע הוצגה בפני אל הנהלת המחלקה שביצעה את הדוח השאלה הבאה: האם נכון שכאשר שכרו של עובד כלשהו חורג, והחריגה אינה מוחזרת וממשיכה גם בשנה שאחריה, היא לא תופיע בשנה שלאחר מכן כחריגה, כיוון שהשכר לא עלה?
והתשובה: "עקרונית זה נכון. יחד עם זאת, במסגרת תכנית העבודה של יחידה האכיפה, מטופלים העובדים שסומנו במסגרת הדוח כ'חורגים לכאורה'.
"לכן, עקרונית, הצפי הוא שהחריגה לא תחזור בשנה הבאה. עם זאת, יש לזכור, כי המשאב האנושי של היחידה מצומצם מאוד, ולכן, לא תמיד נוכל לטפל בשוטף בכל מי שסומן כחורג באותה שנה.
"מעבר לכך, במסגרת בניית תכנית עבודה של היחידה לביקורות עומק, אנו מביאים בחשבון כאחד הפרמטרים גם את מספר הפעמים שהגוף עלה כחורג במסגרת הדיווח השנתי וכמה חורגים היו בגוף".
אין ספק שהמחלקה הממונה על הבקרה על חריגות השכר במשרד האוצר עושה עבודת קודש, ושאנשיה עושים מאמצים רבים להחזיר, ואף מחזירים בפועל כסף לקופה הציבורית. עם זאת, וזו הנקודה החשובה, אי אפשר ליצור מצג שווא ולטעון כי ידי המגזר הציבורי נקיות.
אם אנשי הבקרה על חריגות השכר מתמודדים עם קשיים מול ועדי העובדים, למשל, עליהם להדגיש את הקשיים שעולים, ולא לטאטא אותם מתחת להררי מתודולוגיה שגויה. הרי עצם הפעולה הזו כמוה כנתינת יד להמשך השחיתות ושוד הקופה הציבורית.
אם אנשי המחלקה צריכים משאבים גדולים יותר, כדי שיהיה להם כוח לבצע ביקורת אמיתית – אז פשוט שיאמרו את זה במקום להזכיר לנו "שהמשאב האנושי של היחידה מצומצם מאוד".
ואם יש עוד כמה שיקולים שאנשי המחלקה הממונה על חריגות השכר מביאים בחשבון בפרסום דוח שכזה, למשל אינטרסים שנועדו לפאר את הישגי המחלקה יותר מאשר את הפעולות שבוצעו בפועל, אז חבל. זה הכסף של כולנו.
רק עוד בקשה אחת מאנשי מחלקת הבקרה על חריגות השכר: להבא תשתדלו להימנע מייפוי המציאות והתהדרות בנוצות מרהיבות של טיפול עומק בבעיית חריגות השכר במגזר הציבורי. במקום זאת פשוט צאו לחפש את עלי בבא ו-400 אלף השודדים שלו, ואל תעשו על הציבור אבו עלי.
יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.
הכוונה להעלות את גיל הפרישה של נשים מעבודה מעוררת תרעומת בכל העולם, אבל בישראל שכללנו את השיטה והנושא נהפך לחלק מהדיון הכללי ביחסי גברים-נשים.
העובדות הפשוטות הן שלא ייתכן שרק תקופת הפרישה תתארך, ואילו תקופת העבודה – שבה מבוצעות ההפקדות לפנסיה – תישאר קבועה וסטטית. זה פשוט לא מסתדר מתמטית.
ועדיין, אין כמעט אח ורע לאטיות שתוקפת את הממסד הכלכלי, בכל פעם שעולה לדיון הנושא הטעון של גיל הפרישה לנשים.
כמה טעון? הכי טעון, ולא רק אצלנו, אלא בכל העולם. לפני שנה פרצו ברוסיה מהומות עקב רצונו של פוטין להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-63, וסוגיית העלאת גיל הפרישה לנשים גרמה למאבקים גם בצרפת, יוון ועוד כמה מדינות באירופה. בתוך כל הרעש הזה קצת קשה להיזכר שגיל פרישה הוא בכלל נושא מתמטי בעיקרו, שמבוסס על תוחלת החיים הכללית של האוכלוסייה.
כפי שאנו מקבלים בברכה את התארכות תוחלת החיים, ואת השיפור ברפואה ובשיטות האבחון, כך עלינו להבין שהתוצאה של השיפור הזה היא בלתי נמנעת, ושיש לדחות גם את גיל הפרישה.
מאחר שקצבת הפרישה מבוססת על הפקדות שוטפות שבוצעו בתקופת העבודה, אין ברירה והכרחי לשמור על איזון בין שתי התקופות האלה. לא ייתכן שרק תקופת הפרישה תתארך, ואילו תקופת העבודה, שבה מבוצעות ההפקדות לפנסיה, תישאר קבועה וסטטית. זה פשוט לא מסתדר מתמטית.
לצמצם את מספר שנות הפרישה
זוכרים את השאלות המעצבנות של מבחני הבגרות באלגברה על צינור שמכניס מים לבריכה, וצינור שמוציא ממנה מים? סוגיית גיל הפרישה היא בדיוק כמו הבריכה הזו.
מוסיפים לבריכה צינור ששואב ממנה מים (מתן קצבאות זקנה על פני שנים רבות יותר עקב העלייה בתוחלת החיים), אך מתעקשים לא לשנות את הזרם מהצינור שמכניס לבריכה מים (ההפקדות השוטפות לפנסיה).
אני מקווה שברור לכולם שבקצב הזה הבריכה, קופת הפנסיה שנחסכה בשנות עבודה רבות, תתרוקן מאוד מהר.
הצורך להעלות את גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-64 נשען על תוחלת חיים של 84 שנים לנשים בישראל, ומשמעותו היא לצמצם את מספר שנות הפרישה של נשים מ-22 ל-20 שנה.
ועדות הכנסת שדנו בעניין התכנסו והתפזרו מבלי שאיש יאמר את האמת, והאמת העצובה היא כזו: ככל שנעבוד יותר, כך נפקיד יותר לקופת הפנסיה העתידית, ככל שנפקיד יותר כך יהיה יותר כסף, וכך הקצבה שלנו תגדל. אם מגזר מסוים בוחר לעבוד פחות, הוא גוזר על עצמו קצבה נמוכה יותר.
נחשו מה קרה כשבעקבות עליית תוחלת החיים של גברים ל-81, הועלה בהתאם גם גיל הפרישה ל-67, כך שהקופה שצוברים גברים מיועדת ל-14 שנים בלבד? ובכן, לא קרה כלום. אף ארגון, ועד או נציג הסתדרות לא הניד עפעף.
לכל מי שאומר לעצמו "מה איכפת בכלל, שייהנו. שייצאו בגיל 50 לפנסיה, מצדי. ממילא הן יקבלו כמה שיפקידו", אין לי אלא להזכיר שגם כך סכום הפנסיה שצוברות נשים נמוך יותר.
למגלגלות העיניים הפופוליסטיות יש הרבה מה לומר על האפליה בגובה הקצבאות בין נשים לגברים, לעומת זאת לא מפריעה להן האפליה בין המינים בשנות הפרישה ואי העבודה.
אם תשימו לב, גיל הפרישה לגברים הוא הגבוה בין כל המדינות המפותחות, ואילו גיל הפרישה של נשים הוא מבין הנמוכים באותן המדינות. ברוב מדינות ה-OECD המפותחות יש שוויון בין גיל הפרישה של נשים לבין גיל הפרישה של גברים. לעומת זאת בפולין, אוסטרליה וישראל יש הפרש של 5 שנים בין גילאי הפרישה של גברים לנשים.
מה שמצער הוא ההתעלמות מהעובדה שהמהלך של העלאת גיל הפרישה נועד בכלל בשביל נשים, שמפקידות פחות כסף בקופת הפנסיה ויוצאות לפני כולם למקום שאיש לא חוזר ממנו – הפנסיה.
הקופה הציבורית נסחטת
למשיכת הרגליים של המדינה ולפעילות המואצת של פופוליסטים למיניהם, יש גם השלכות כספיות והן עלייה שנתית של 200 מיליון שקל בגודל הגירעון של קרנות הפנסיה הוותיקות. מי שמממן את הגירעון הזה הם כולנו, משלמי המסים.
לפני כחודש פרסם האוצר על כוונתו לקצץ בקצבאות של הפנסיה החל ב-1 ביולי ב-1.3% על מנת לאזן את הגירעון. בבת אחת הכריזו מגלגלות העיניים בצירוף ההסתדרות על שביתה, וזאת במחאה על הפגיעה הצפויה בגמלאים.
בתקופת בחירות מובן שלא ייעשה שום מהלך קיצוני, למרות שמדי חודש הקופה הציבורית נסחטת ונסחטת שוב, פעם אחת בדיוק כמו פעולת הסחיטה במכונת כביסה, ופעם שנייה – כמו שעבריינים מצמידים אקדח לרקות של מקבלי ההחלטות ואלה שעומדים לבחירה.
לא במפתיע החליט הממונה על הביטוח לדחות את הקיצוץ ב-9 חודשים עד 1 באפריל 2020, וזאת בתמורה להודעת הממשלה על כך שתפעל להעלאת גיל הפרישה, ולביטול כוונת ההסתדרות לשבות.
למהלך הזה יש גם תג מחיר בגובה של 150 מיליון שקל, שהוא לא פחות משוד של הקופה הציבורית, וזו בעיה שרק תלך ותחריף. אחרי הכל יותר ויותר נשים יוצאות לפנסיה במציאות שבה תוחלת החיים מתארכת. בריאות ואריכות ימים לכולם ולכולן, רק שיהיה ברור שמישהו צריך לשלם על החגיגה הזו.
התחזית להמשך כבר מקבלת צורה של ממש: האוצר ינסה להעלות את גיל הפרישה או לקצץ בפנסיות, יהיו שביתות, יהיו ועדות בדיקה שאיש לא יקשיב למסקנות שלהן, וברור ששוב האוצר ייכנע. באופן אישי אני מתכוון לשים את רוב הכסף שלי בקופת גמל – או להוציא אותו החוצה. מצידי שאחרים יפרנסו את גלגולי העיניים של פוליטיקאים פופוליסטים. לי אין כל כוונה לפרנס את חוסר ההיגיון.
יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
וצד נוסף למטבע גיל הפרישה הוא, אותה אוכלוסיה שכוחה במותניה, המתחננת להמשיך ולעבוד למרות גיל הפרישה המתמטי שנקבע להם על פי חוק. יציאה לפנסיה פירושו לחיות בחרפת רעב מקצבת הביטוח הלאומי. מה השיקולים המתמטים של אותה הבריכה העומדים בפני ראש עריית נס ציונה מר בוקסר כאשר מולו עומדות החלטות וועדה על המלצה להמשך העסקת עובדים מעבר לגיל הפרישה. מדוע החלטות אלו מתעקבות ולא מאושרות מיידית. האם ראש העיריה מסתכל על הבריכה מכיוון אחר? ומה חושבים אותם מועמדים לפרישת פנסיה מחפירה, מול אלו שחושבים שהם מייצגים אותם ומפגינים נגד עליית גיל הפרישה. אשמח לקבל ולשמוע את
גם את דעתו של ראש עריית נס ציונה, מר בוקסר בעניין. אולי בכל זאת יש משהו מעבר למתמטיקה.
מסכימה עם הנאמר בהחלט …..כמי שבעד שוויוניות בין גברים לנשים צריך וחשוב להתייחס לשינוים הטבעיים שקורים קרי תוחלת החיים שהולכת ועולה כאישה רואה את עצמי עובדת ובכבוד ובהחלט יש מקום לדיון על העלאת גיל הפרישה לנשים כשם שהיא אצל גברים …ובהמשך לדברי הכותב -בריאות ואריכות ימים לכולם ולכולן
בכל פעם שאני הולך למסעדה או בית קפה אני מתבונן בפרצופיהם של הסועדים כשהם מקבלים את החשבון. מין שעשוע מוזר שפיתחתי לעצמי בשנים האחרונות. חלק מהאנשים מסתכלים בחשבון ושולפים את כרטיס האשראי ללא ניד. הם ציפו לסכום זה ומבינים את כללי המשחק. אחרים, מציצים בחשבון ומחווירים. אין להם שמץ של מושג כיצד הגיעו לסכומים האלה.
מה שמפתיע אותי לגלות הוא שיש מתאם גבוה בין עוצמת ההפתעה מסכום החשבון של המשלם המחוויר, לבין גודלו של השולחן ומספר הצלחות והכוסות המונחות עליו. למה בדיוק ציפית? חשבת שאם הזמנת מגוון מנות ראשונות למרכז השולחן, מנות עיקריות וקינוחים – החשבון לא יגיע ויהיה גדול במיוחד?
אז נכון שהמוצרים הנמכרים בישראל יקרים יותר בהשוואה לחו"ל, וברור שצריך להילחם במונופולים שהשיתו עלינו את יוקר מחייה. אבל כל זה לא קשור לעליית המחירים של החודשים האחרונים, שהיא הגיונית וצפויה, ממש כמו קבלת החשבון בתום ארוחה במסעדה.
לא מעט אנשים יתעצבנו מהטענה הבאה, אבל אני תולה את עליות המחירים האחרונות בתקנות הפופוליסטיות שכולם שמחו לקבל. אחת מהן היא קיצור שבוע העבודה מ-43 ל-42 שעות עבודה. נכון ששמחתם? אז הנה עכשיו גם הגיע החשבון.
בואו נניח שאתם מנהלי כספים במפעל שמייצר משקפי שמש, ונניח שהמפעל מייצר 100 משקפי שמש ב-43 שעות. על שעות העבודה האלה קיבלו העובדים שכר מסוים. אבל עכשיו, אחרי ששבוע העבודה התקצר, המשכורת נשארה אותה המשכורת, אבל המפעל מצליח לייצר באותן 42 שעות עבודה רק 98 משקפי שמש.
מבחינה מתמטית, בפחות שעות עבודה מייצרים פחות מוצרים. עבור מנהלי הכספים מדובר בעליית מחירים של יותר מ-2% בייצור. כדי להשלים את שני משקפי השמש החסרים, צריכים מנהלי הכספים לשלם עבור שעות נוספות או להשלים את הייצור של עוד שני משקפי שמש בשבוע העבודה הבא, וכמובן שבעלויות נוספות.
זוכרים איך כולנו שמחנו כשהעלו שוב את שכר המינימום? באמת קשה מאוד להסתדר עם שכר מינימום, ונכון גם אחרי ההעלאה הסכום הזה נראה מגוחך, אבל בדיון הזה נקודת המבט היא תמחירית בלבד. בתחילת 2016 שכר המינימום היה 4,650 שקל, ולפני שנה הוא הועלה ל-5,300 שקל, כלומר הוצאות השכר עלו בתוך שנתיים ב-14%. אלה הטוענים כי מדובר בהעלאת שכר של העובדים הזוטרים בלבד, צודקים חלקית. הרי גם עובד שהרוויח לפני העלאת שכר המינימום 8,000 שקל, ורואה עליית שכר משמעותית אצל העובדים הזוטרים, צפוי לבוא ולבקש העלאה גם עבור עצמו.
אבל נוסף על עלויות כוח אדם, מחיר הייצור של משקפי השמש במפעל שלנו מורכב גם מחומרי הגלם והוצאות כלליות, שמכונות בשפה הכלכלית "תקורות", וגם הן עלו.
זוכרים שלפני כמה חודשים הגיעה הממשלה להסכם עם ועד עובדי חברת החשמל כדי שייאותו לקבל את הרפורמה המתבקשת? במסגרת הרפורמה הזו קיבלו עובדי חברת חשמל הטבות שכר ופנסיות חריגות בשווי של 7 מיליארד שקל. קפצתם אז? הפגנתם? לא? חבל….
לפי החישוב שלי תעריפי החשמל יעלו ב-6-8% ואחת מהסיבות המהותיות לכך תהיה ההסכם השערורייתי עם עובדי החברה. כלומר הפעלת המכונות במפעל משקפי השמש שלנו תעלה לנו עוד כמה אחוזים.
המפעל שלנו זקוק גם לפלסטיק וזכוכית ואולי מתכות נוספות לייצור משקפי השמש, וחומרי הגלם האלה מיובאים מחו"ל. מאחר שהדולר עלה בשנה האחרונה מ-3.5 שקלים ל-3.6 שקלים, כל סחורה או שירות שרכשנו מחו"ל התייקרו ב-3%, ואנחנו משלמים קצת יותר עבור אותה הסחורה.
שלושת מרכיבי הייצור שציינתי קודם משפיעים גם זה על זה: הדולר משפיע על מחירי הגז והפחם של ייצור החשמל, ועליית המחיר לשעת העבודה מביאה לעלייה בהוצאות העירייה. זו מצדה מגלגלת את העלויות הנוספות על הציבור והעסקים ומעלה את מחירי הארנונה.
אז האם עליות המחירים האלו הן גזירת גורל? כן. לפחות חלקית.
צריך להילחם במנגנונים שחונקים את המשק כמו ריכוזיות ומונופולים, לתת לכלכלה להתקדם ולרוץ, ובעיקר צריך להבין שלכל חקיקה פופוליסטית שמטיבה עם העובדים, יש מחיר – ושהחשבון תמיד יגיע. ואם כבר יצאתם החוצה – קחו משקפי שמש….
יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם