למה ארון הברית משמש כדגם לטיבה של היהדות, החיונית ביותר לתרבות של מדינה יהודית? התכונות של ארון הברית הן:

• הוא מכיל את לוחות הברית, את הערכים וההוראות למשתמש של חברה ומדינה מבחינה דתית.
• הארון מדגים באופן פיזי וסימבולי את התכונות העיקריות שחייבים לטפח כדי ליצור דת חיה וייצוגית לכל רואיה. הוא מדגים את גדולתו של ה' ושל העם שאמור לייצג את רצונו לעולם בפועל: את היחסים הרצויים בין בני אנוש, צדקה ומשפט, חמלה וגמילות חסדים, שימוש נאות בכח ושלטון, ונאמנות בלתי נלאית ואין סופית לתורת ה'. כזו שמתגלה לעיני כל מראשית העם הזה בארץ ישראל בימי אברהם ושרה ועד היום הזה. כולל קיומו וישותו בגלויות רבות, בקשריו הרבים והכוללניים עם כל עמי העולם, תוך כדי חיים בתוכם וקשר רוחני איתם לדורי דורות.

התיאור הפיזי של ארון הברית מגלה את התכונות של הצד הרוחני של חברה יהודית, אף-על-פי שזאת תצוגה פיזית:

"וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות כה, יא)

המרכיבים הם עץ וזהב. חומר מצוי וזול וחומר נדיר ויקר. הזהב "מצפה" אבל גם "מקשט". והמדהים הוא שציפוי הזהב הוא גם בחוץ, כפי שהשכל היה דורש, אבל גם בפנים!

המרכיבים הם עץ וזהב. חומר מצוי וזול וחומר נדיר ויקר. הזהב "מצפה" אבל גם "מקשט". והמדהים הוא שציפוי הזהב הוא גם בחוץ, כפי שהשכל היה דורש, אבל גם בפנים!

כשאני מתבונן בכלי הזה, ומנסה להתייחס לרכיבים ולצורה הפיזית במונחים רוחניים, אני מגלה תורה שלמה של ערכים ואמונות מגולמת בכלי הפיזי.

"וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ":

הזהב שהוא החומר היקר ביותר, כזה שלא ניתן למצוא בקלות וללא מאמץ גדול של מחקר, חקירה, חפירה, צירוף, ניקוי ופיסול – מסמל את ראש סולם הערכים שה' דורש מן האדם. לחיות ולהתנהג כמו זהב בעולם רגיל ומצוי. ההשלכות הן לגבי חינוך, מחשבה, בירור ערכים, בירור כל מצב בכל ההיבטים שלו, דרך התנהגות ועמידה אישית כזהב, כמקום העליון ביותר בעיני האדם.

אבל האם אנו באמת שואפים לקבל החלטות ולפעול לפי האינטרסים העליונים והכי נעלים שה' דורש ממנו? אפילו אם ניקח ניסוח מקוצר מן הנביא מיכה:

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (ו, ח)

מי באמת יכול לטעון שהוא תמיד חי במאמץ לקיים את הערכים האלו בכל פרט ופרט שביחסים שלו עם בני אדם אחרים, או אפילו בינו ובין עצמו? אפילו רק ג' הדרישות האלו?

אבל כדי שהארון יוכל להכיל בתוכו את לוחות הברית, את דברי ה' לאדם, על הדרך הרצויה שהוא אמור לבחור בה, הוא צריך לציפוי של זהב מבפנים ומבחוץ. זהו האתגר הגדול של כל האנושות. בראש ובראשונה עלינו להיות מודעים לדרישות הללו. הם חייבות להיות לנגד עינינו ובלבנו כל הזמן.

כדי שאפשר לטעון שחינוך זה או אחר הוא חינוך דתי, ערכים אלו חייבים להיות במרכז, ואבן הבוחן האישי והחברתי למידת ההצלחה שלנו לחיות "חיים דתיים".

כדי שהארון יוכל להכיל בתוכו את לוחות הברית, את דברי ה' לאדם, על הדרך הרצויה שעליו לבחור בה, הוא צריך ציפוי של זהב מבפנים ומבחוץ. זהו האתגר הגדול של האנושות. הדרישות חייבות להיות לנגד עינינו ובלבנו כל הזמן

זה לא קשור לפוליטיקה ולא לשלטון, אלא להלך רוח ומוסכמה על חיים ביחד ועל היחס המועדף לאחרים בכל רגע ורגע של חיינו על האדמה. כן, הרף גבוה, אבל בלי שנחפש רף גבוה – נסכים להסתפק ברף נמוך יותר. וזה תמיד מביא לחורבן חברה או מדינה לאורך כל ההיסטוריה. התורה מזהירה אותנו מכך, ואני חרד מכך שאנחנו לא נותנים את המקום הראוי והמועדף שמגיע לעמדה זאת. תתבוננו, תחשבו, ונדבר על זה כשיח הכרחי להמשך קיומנו כעם בארצו.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.

אבי תורת הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד דיבר על אנרגיה מיוחדת, שבזכותה האדם יכול לפעול על מנת לשרוד, לאהוב, להתרבות, לבנות. האנרגיה הזו, הדחפית במהותה, נקראת אנרגיה ליבידינלית. היא המניעה את דחף החיים – הליבידו.

בספרו 'הצגת הנרקיסיזם' מתאר פרויד את האנרגיה הזו כדחף, שבתחילת חייו של אדם היא מושקעת בעצמי, אך בהמשך הוא משקיע אותה באובייקטים אחרים. תחילה באמו ובהמשך בבני אדם קרובים אחרים, חברים, ואובייקטים לא אנושיים כמו עבודה תחביבים מוזיקה יצירה ועוד.

אבי תורת הפסיכואנליזה פרויד דיבר על אנרגיה מיוחדת, שבזכותה האדם יכול לשרוד, לאהוב, להתרבות, לבנות. האנרגיה הזו, הדחפית במהותה, היא אנרגיה ליבידינלית, המניעה את דחף החיים

בספר מתאר פרויד את העברת האנרגיה כפעולת טעינה. תחילה מוטענת האנרגיה בעצמי ובהמשך טוען האדם את האובייקטים הרצויים באנרגיה המדוברת.

פרויד מתאר בספרו 'הצגת הנרקסיזם' את יחסה של הטענת האנרגיה הזו כיחס בין יצור חד תאי לבין שלוחות הציטופלסמה שלו (רגליו המדומות). שלוחות ציטופלסמה העטופות בקרום התא משמשות יצורים חד תאיים לתנועה, היצמדות למשטחים, אכילה, רביה אל מינית (החלפת דנ"א עם יצורים אחרים) ועוד. כך מקביל פרויד את האנרגיה הנפשית שמשקיע אדם באובייקטים החיצוניים לו אך המופנמים אצלו – להשקעת האנרגיה של יצור חד תאי ביצירת שלוחות אל העולם שמחוצה לו.

אותה השקעה ליבידינלית שפרויד מתאר היא מושג המתאר את האנרגיה העוברת מאם לילדה בצורת חום ואהבה, העוברת בקשרים חברתיים, המניעה תהליכי בניה, קשרים חברתיים, חיבורים רומנטיים, בניית משפחה ועוד.

הכלב ז'אק מדגים בשתי התמונות הבאות הטענה ליבידינלית:

הכלב ז'אק עסוק בטיפוח עצמי

בתמונה הראשונה הוא מלקק את רגלו כחלק מטקס טיפוח עצמי שכלבים מקיימים מדי פעם. כאשר הוא נח, גם ללא נוכחות קרובה של אחרים, הוא עוסק בליקוק פרווה, איברים ונשיכתם קלות למשך דקות ארוכות. זוהי שגרת יומם של כלבים רבים המוחזקים בתנאים נוחים וללא לחץ ממושך.

כלבים המוחזקים בתנאים לא מתאימים ורוויי לחץ ימעיטו בפעילות זו והדבר יכול לשמש כאינדיקטור לרווחתם. כך באמצעות פעילות זו עסוק ז'אק בהטענה ליבידינלית של העצמי.

כלבים המוחזקים בתנאים לא מתאימים ורוויי לחץ ימעיטו בפעילות הטיפוח העצמי, והדבר יכול לשמש כאינדיקטור לרווחתם. כך, באמצעות פעילות זו עסוק ז'אק בהטענה ליבידינלית של העצמי

בתמונה מס' 2 לעומת זאת, מסמן ז'אק לסביבתו (במקרה זה לי) שהוא מעוניין שילטפו אותו. הוא לא עושה זאת כאשר הוא לבדו, אלא מגיע קרוב אל בני המשפחה, נשכב ומניע את ידיו על ראשו בתנועות ליטוף. בדרך זו, הוא מסמן כי ברצונו במגע מלטף של האחר, או במילים אחרות – בהטענה ליבידינלית מן האחר. הטענה ליבידינלית של אובייקט תהיה ליקוק ידי כפי שז'אק אוהב לעשות מדי פעם, כאשר כמובן הדבר מלווה גם בליטופים עבורו.

הכלב ז'אק בהטענה ליבידינלית מן האחר.

אנו מכירים את התנועות הנפשיות האלו מתוך יחסי הגומלין האנושיים. טיפוח עצמי ואוננות אינן פעולות זרות לאדם. כך גם דיבור על עצמי, חשיבה מילולית על עצמי והאדרה עצמית הן פעולות של הטענה ליבידינלית בעצמי. אך יש הבדל בין אלו הגופניות לאלו הקשורות בשפה או במראה. הגופניות מגרות ישירות את הגוף ואילו אלו הכרוכות בדיבור ובמבט מבחוץ קשורות להטענה ליבידינלית דרך האחר – אם בהזמנת מחמאה, ליטוף וכו'.

אנו מכירים את התנועות הנפשיות האלו מתוך יחסי הגומלין האנושיים. טיפוח עצמי ואוננות אינן פעולות זרות לאדם. כך גם דיבור על עצמי, חשיבה מילולית על עצמי והאדרה עצמית הן פעולות של הטענה ליבידינלית בעצמי

המיתולוגיה היוונית מספרת על נרקיסוס שהיה עלם יפה. נערות רבות התאהבו בו אך הוא לא החזיר יחס לאף אחת מהן, גם כאשר ליבן נשבר. בעקבות יחסו זה הוטלה עליו קללה מפי אלת הנקמה נמסיס, לפיה נאמר: 'הוא אשר אינו אוהב אחרים יאהב רק את עצמו!'. נרקיסוס לא אהב אף אדם אחר מלבד את עצמו, והביט בבואתו בכל מקום שיכול היה. כך, גם כאשר נקלע אל שפת אגם, לא עזב את בבואתו עד שמת כשהוא רוכן אל מימי האגם. מילותיו האחרונות היו אל בבואתו – 'היה שלום!'. אקו, אחת העלמות המאוהבות בו חזרה על דברי נרקיסוס 'היה שלום', וקוללה בכך שכל דבריה יהיו הידהוד של דברי אחרים.

המיתוס מדגים יפה את ההטענה הליבידינלית של האדם בעצמו, ובעזרתם של אחרים – כפי שמגולם במילותיה של אקו. אולם זוהי ההטענה הליבידינלית הקודמת ליחסי האובייקט. כפי שראינו בפוסט על מערכת ה-PANIC/GRIEF, (הפניקה והאבל), ההטענה על ידי האחר נתקלת בבהלה ובמחאה כאשר היא נפסקת.

המחאה והבעת המצוקה פועלים על האם דרך מערכת נוספת הנקראת מערכת ה-CARE והיא האחראית על מענה לצרכיו של האחר, כנראה בדרך של הזדהות. מערכת זו, מערבת את הורמון הפרולקטין שאחראי, בין השאר, ליצירת חלב באמהות הרות ויולדות, ואת הורמון האוקסיטוצין האחראי לתפעול מערכות הקשורות בזיהוי ותגובה רגשית לאחרים – היא המערכת העיקרית בטיפול ההורי ובקשר בין בני זוג.

בריאות נפשית ותהליך התפתחות תקין מביאים את האדם למצב בו הוא מסוגל להרפות מצרכי הליבידו העצמיים שלו ולהתפנות לצרכיו של האחר. בקשרים הדדיים השקעה ליבידינלית באחר עשויה להיות מתוגמלת ברווח המוחזר בצורת אנרגיה ליבידינלית המושקעת חזרה באדם. אך לא בקשר ישיר. כך יחסי גומלין בין אוהבים יהיו רוויים מחוות הדדיות ללא תנאי. אך זהו מצב הדורש יכולת לנתינה ללא תלות ישירה בקבלה. השקעה ליבידינלית ללא תנאי חליפין מידי.

בריאות נפשית ותהליך התפתחות תקין מאפשרים לאדם להרפות מצרכי הליבידו העצמיים ולהתפנות לצרכי האחר. בקשרים הדדיים השקעה ליבידינלית באחר עשויה להיות מתוגמלת באנרגיה ליבידינלית בחזרה

קופים רבים מקיימים יחסי גומלין ללא תנאי ישיר כאשר הם עוסקים בטיפוח הדדי (Grooming). מידת ההשקעה הליבידינלית באחר דרך ה-Grooming הוא מדד למעמד חברתי ודרך לסלול את דרכך למעלה בסולם ההיררכיה. הפרימטולוג פראנס דה ואאל גילה כי מין שימפנזה הנקרא בונובו נוהג לקיים יחסי מין כחלופה אינטימית יותר לטיפוח ההדדי, ומשתמש ביחסי המין על מנת לפתור סכסוכים ולפייס ריבים בחבורה.

אובדן ההשקעה הליבידינלית עשוי להיות קשה וחמור במיוחד, אם המערכת הנפשית לא מסוגלת להכיל אבדן גדול, או שמשהו בתהליך ההתפתחות הנפשית לא מאפשר למרחב ראוי להיבנות כך שהשקעה ליבידינלית לא תהיה תלויה בתגמול ליבידינלי מיידי.

כך, ביחסים בינאישיים יש השקעה ליבידינלית הדדית, והציפייה לגמול ליבידינלי תמורת השקעה ליבידינלית – איננה ציפייה לגמול מיידי, אלא מתקיים מרחב מסויים בו יחסי הגומלין מתקיימים.

אך לרוב התנועה היא הדדית ומשמשת לחיזוק יחסים חברתיים, בניית בריתות וצבירת תומכים, על מנת להגיע למעמד חברתי גבוה. אמוץ זהבי, הזואולוג שטבע וניסח את מונח 'עקרון ההכבדה' חקר את ציפורי ה'זנבנים' בערבה וגילה כי הפרטים הבכירים ביותר בלהקה הם אלו שהכבידו על עצמם ונקטו באלטרואיזם – שמרו יותר זמן ותרמו אוכל לאחרים בלהקה.

הפרימטולוג פראנס דה ואאל גילה כי מין שימפנזה הנקרא בונובו נוהג לקיים יחסי מין כחלופה אינטימית יותר לטיפוח ההדדי, ומשתמש ביחסי המין על מנת לפתור סכסוכים ולפייס ריבים בחבורה

ומה אצל בני אדם? ההסתכלות על דחף החלה מבני אדם, ורוב השנים המושג הזה היה מנותק מבעלי החיים. בשנים האחרונות, עם ההסתכלות על חייהם הרגשיים של בעלי החיים, החלו חוקרים מתחומים שונים לשאול את עצמם על קיום דחפים אצל חיות, לא רק במובן הלא אנושי ולא מאופק של המילה דחף, אלא גם כחלק בסיסי המניע את התנהגותם בכל תחום. גם תחומים החורגים מהדפוסים הטיפוסיים של טריפה ותוקפנות.

דודו טופז היה אחד הבדרנים המוצלחים בישראל. אין על כך עוררין. שמה של תכנית הבידור המצליחה שלו 'הראשון בבידור' מעיד על הקשר שלו לנכתב פה.

הוא עבד שנים רבות והגיע למעמד גבוה ביותר במארג החברתי של התרבות בישראל. בשלב מסוים התחלפה הנהלת חברת הטלוויזיה וזו בהמשך סגרה את שידורי התכנית וטופז ירד משעות הצפייה המבוקשות. ומאז החלה ירידה בחשיפה שראשי קשת נתנו לטופז, שניסה במקביל את מזלו בערוץ אחר ובאפיקי בידור אחרים אך לא חזר לגדולתו. מפח הנפש שלו היה גדול, כפי שעולה מראיונות טלוויזיוניים שנעשו לאחר מכן.

כשלוש שנים אחרי שנעצרה תכניתו, החלו להופיע דיווחים מוזרים על מקרי אלימות שאירעו לראשי חברת הטלוויזיה, וטופז נעצר והודה בקשר לאירועים.

בראיון טלוויזיוני עם רינו צרור סיפר טופז על תחילת דרכו בעולם הרייטינג. הוא תיאר את פועלו כעזרה לאנשים אל מול הביקורות שטענו שהשתמש בטלוויזיה למטרותיו. הוא התווכח עם המראיין שלא היה מדובר ברווח אישי אלא בעזרה.

דודו טופז היה אחד הבדרנים המוצלחים בישראל. אין על כך עוררין. שמה של תכנית הבידור המצליחה שלו 'הראשון בבידור' מעיד על הקשר שלו לנכתב פה

את תחושותיו במעבר לזכיין המתחרה, שם הוצע לו תשלום נמוך יותר, תיאר טופז כעלבון. במהלך הראיון סיפר המראיין על ההשפלות שספג דודו טופז מצד חברת קשת, זאת במקביל לכך שמנכ"ל קשת עדיין מטופל בעקבות התקיפה שספג.

טופז הגיב לנאמר בצורה אבסורדית. הוא חייך ועודד את רינו צרור להמשיך לספר על ההשפלות. לאחר מכן סיפר טופז על שינוי בטעם החיים שלו – כך גם קרא להצגה שלו שעלתה באותם ימים. הוא סיפר שטעם החיים הנוכחי שלו הוא העבודה והעשייה, להבדיל מטעם חייו הקודם: כסף ותהילה.

בפרשנות שלי – הוא תיאר את יעדו של הדחף. כאשר הדחף הזה לא התאפשר והיה תחת איום תמידי בחוויה של טופז – אז קרה לו הנורא מכל. בסוף הראיון, על רקע הקרדיטים, שאל צרור את טופז: "מה יש לך?", וטופז ענה: "אף אחד לא ייגע בי!". בפרשנות שלי זו אמירה ברורה המעידה על תחושת הרדיפה שחש טופז, והביאה אותו לכאורה לעשות את מה שהודה בו – לפגוע במי שפגע בו. זאת כיוון שלא אחוזי רייטינג אובייקטיבים פגעו בו, לתחושתו, אלא ידי אדם.

בסיפור עצוב זה האנרגיה האדירה שהושקעה – הפסיקה לחזור אל המקור שלה. משהו במערכת הפסיק את ההזנה שהלכה והתגברה, ואז כאב גדול הצטבר. הכאב, שסיבתו ההגיונית היחידה מבחינתו היתה תוקפנותו של האחר. ולא סתם תוקפנות. בראיון תיאר טופז נקמנות גם מן הצד השני, אם כי בדרכים המקובלות בתעשייה, שעשויות להיות כואבות.

בסיפור עצוב זה האנרגיה האדירה שהושקעה – הפסיקה לחזור אל המקור שלה. משהו במערכת הפסיק את ההזנה שהלכה והתגברה, ואז כאב גדול הצטבר

מנגנון הדחף הוא אינסופי, בחיה ובאדם. אך קל לנו לראות את האינסופיות של הדחף ותוצאותיו ההרסניות אצל בני האדם, כאשר הדחף לא נרגע אף פעם אלא הולך ומתעצם. אצל החיות, גם כאשר זכר אלפא מחזיק במעמדו שנים רבות, הוא יוחלף באחר. אם ילך בשקט ויפנה את מקומו או יילחם עד חורמה – זה עניין של אופי וטיבו של הדחף.

הדברים הכתובים בפוסט נכתבו לפני מותו של מבקר הטלוויזיה יהודה נוריאל, המוזכר בראיון עם רינו צרור כאחד האנשים שטופז חש נפגע מהם. יהי זכרם של השניים ברוך.

הראיון ביוטיוב:

רפי לוי הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט בקליניקה פרטית ובמערך בריאות הנפש ומרצה במסגרות שונות. בעל רקע והשכלה ביולוגית ורפואית ומתעניין בדמיון בין בני אדם לבעלי חיים, משורשי אבולוציה ועד לקליניקה של היום. מעבר לכך הוא בעל משפחה מקסימה, טבח מוסמך, נגר חובב ופעיל לזכויות עובדים סוציאליים.