אמיר בן-דוד  
 
מהדורת חג: סדר יום חדש עם אמיר בן-דוד
יום שלישי, 26 ספטמבר 2023
 
מחשבון נפש לגועל נפש

מעשייה ישנה מספרת על יהודי שנקלע לסערה איומה בים. הספינה שבה הוא שט נבקעה לשניים והיהודי האומלל היטלטל על הגלים כשהוא נאחז בקושי בקרש, עד שנזרק לאי בודד, ושם – מיד אחרי שהתאושש – הוא מיהר להקים שני בתי כנסת. אחד שבו יוכל להתפלל, ואחד שבו כף רגלו לא תדרוך לעולם.

ככה הרגשנו כשהגענו במוצאי כיפור לתפילת נעילה בכיכר הבימה. אמנם לא נסחפנו לשם אוחזים בקרש (רכבנו על אופניים), אבל בהשאלה – הספינה ששטנו בה עד לא מזמן נבקעה לשניים וגם אנחנו, כמו כל נוסעיה, נקלענו לעין הסערה. ועכשיו נדרשנו להחליט באיזה בית כנסת להתפלל, ואיפה כף רגלנו לא תדרוך.

עימותים בין אנשי "ראש יהודי" שניסו לקיים תפילה בהפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף לבין התושבים החילונים באזור בערב יום הכיפורים, 24 בספטמבר 2023 (צילום: איתי רון/פלאש90)
עימותים בין אנשי "ראש יהודי" שניסו לקיים תפילה בהפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף לבין התושבים החילונים באזור בערב יום הכיפורים, 24 בספטמבר 2023 (צילום: איתי רון/פלאש90)

זה לא שאנחנו מתפללים גדולים, בואו לא נשחק משחקים. אנחנו תל אביבים, חילונים וליברלים. אנחנו לא מקיימים מצוות. לא שומרים כשרות, נידה ושבת. אבל יש לנו זיקה נפשית ורגשית ומשפחתית והיסטורית ולשונית למסורת היהודית שאל תוכה נולדנו, ושממנה אנחנו לוקחים מה שבא לנו, מתי שבא לנו, איך שבא לנו, כמה שבא לנו. בלי לבקש רשות מאף אחד. אפילו לא מבנימין נתניהו.

אנחנו תל אביבים, חילונים וליברלים, אבל יש לנו זיקה נפשית ורגשית ומשפחתית והיסטורית למסורת היהודית שלתוכה נולדנו

זה לא קשור למשבר הנוכחי. תפילות המוניות במרחב הפתוח הן עניין חדש למדי בחיי העיר. השתתפנו בעבר בתפילת יום כיפור הקהילתית בשכונה שלנו. היינו בשנים האחרונות בתפילה בכיכר דיזינגוף. וגם השנה לא חיפשנו להתעמת. רק להצטרף לתפילה, רצוי בחברת אנשים לרוחנו, ושגם נוכל להישאר במהלכה ביחד כזוג. עד לא מזמן זה נראה לנו עניין טריוויאלי ומובן מאליו. ופתאום גם זה נהיה עניין עקרוני שחייבים להגן עליו.

יותר מכל, חייבים להגן עליו מפגיעתו הרעה של ראש הממשלה. הוא לא חיכה הרבה והזדרז להצהיר, מייד עם תום הצום, את ההצהרה המחפירה הבאה, שתירשם לדיראון עולם כאחד מרגעי השפל שלו, והיו כידוע רבים כאלה:

"עם ישראל ביקש להתאחד ביום הכיפורים בבקשת סליחה, מחילה ואחדות בתוכנו. לתדהמתנו, דווקא במדינת היהודים, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי, מפגיני השמאל התפרעו נגד יהודים בעת תפילתם. נראה שאין גבולות, אין נורמות ואין סייג לשנאה מצד הקיצונים משמאל. אני, כמו רוב אזרחי ישראל, דוחים זאת. אין להתנהגות אלימה כזאת מקום בתוכנו".

ההודעה השקרית והמניפולטיבית הזו מלאה כמוסות רעל כמו "התפרעו", "שנאה", "קיצונים", "נורמות", "אין גבולות", ואפילו "לתדהמתנו" (הפעם האחרונה שממשלת ישראל הודיעה משהו בתדהמה הייתה בגלל אירוע היסטורי אחר).

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שבר את הצום והלך על "שורפי האסמים, קומץ אלים שהדליקו אש וחיללו את היום הקדוש". שמחה רוטמן התמקד ב"אלו שרוצים ישראל לא יהודית ולא דמוקרטית בה שולטת פרוגרסיביות קיצונית מטורללת וכפייתית". וזה אחרי שביממה האחרונה הוא היה על פי עדותו "שקוע בתפילה, בהתבוננות פנימית וקהילתית ובקשר בינו לבין אלוהים". עושה רושם שזו לא הייתה חוויה רוחנית נשגבת במיוחד.

רוטמן התמקד ב"אלו שרוצים ישראל לא יהודית ולא דמוקרטית בה שולטת פרוגרסיביות קיצונית מטורללת וכפייתית"

הבחירה בשלוש התגובות האלו אינה מקרית. אי אפשר לנתק את מה שקרה בערב החג ובצאתו, מהטלטלה שעוברת בחודשים האחרונים על המדינה.

העימותים היזומים ביום כיפור נועדו להשיג מטרה אחת: להחזיר הביתה את התומכים המסורתיים והדתיים-ליברלים, שנרתעים מהקיצוניות של סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, מההתקפות הגסות של נבחרי ציבור על קציני צה"ל, ומהיהירות של יריב לוין ורוטמן.

כל אותם מצביעי ימין ומרכז מתונים, שנמאס להם לראות את ישראל נקרעת לגזרים, ושרבים מהם בחרו להצטרף בחודשים האחרונים למעגלי המחאה.

איך מחזירים אותם הביתה במהירות? כמו תמיד – זורעים אימה. הפעם בקריאות געוואלד מתוזמרות על רדיפת יהודים אוטו-אנטישמית בתל אביב, עיר שפועלים בה יותר מ-500 בתי כנסת, ושמאז ומתמיד חיים בה בכבוד הדדי ובשכנות טובה חילונים, דתיים וחרדים.

והופ – עברנו בלי למצמץ מ"השמאל שכח מה זה להיות יהודי" הישן והרע ל"מפגיני השמאל התפרעו נגד יהודים ביום הקדוש ביותר ליהודים".

על הדרך, גם אפשר להאשים את שופטי בג"ץ שאסרו הפרדה מגדרית ברחוב (אמרנו לכם שחייבים רפורמה!), ולדאוג שהעימותים יתפתחו במקביל בתל אביב, גבעתיים, רחובות, מרכז הכרמל וזיכרון יעקב – מקומות שמזוהים עם "ישראל הראשונה" (קראו על כך בעמוד כלשהו בספרו של אבישי בן-חיים).

וכך הפכו יהודים מאמינים את יום כיפור תשפ"ד מיום של חשבון נפש ליום של גועל נפש.

חוד החנית של ממשלת הימין מלא-מלא הם הגרעינים התורניים. לשם מתגייסים החיילים הנאמנים והמסורים ביותר של ברית הקיצוניים, שהולכת מדחי אל דחי ומאבדת מעמד ברחוב ובדעת הקהל.

חוד החנית של ממשלת הימין מלא-מלא הם הגרעינים התורניים. לשם מתגייסים החיילים הנאמנים והמסורים ביותר של הקיצונים

תפילת "כל נדרי" בכיכר דיזנגוף לא התקיימה, אחרי שאנשי הגרעין התורני "ראש יהודי" ניסו להציב במקום גדרות הפרדה, בניגוד לפסיקת בג"ץ. הם השיגו את התמונות והסרטונים שרצו, דגלי גאווה מול טליתות, וחזרו אל בית הכנסת שלהם, ברחוב בר כוכבא, מאה מטרים מהכיכר.

בין בקשת מחילה "על חטא שחטאנו לפניך בכחש ובכזב" לבקשת סליחה "על חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע", הם המשיכו להתלחש בזעם על השמאלנים הכופרים, שאין להם אלוהים, ומוכנים אפילו לפוצץ תפילת יום כיפור.

את תפילת נעילה למחרת קיווינו להעביר באווירה מפויסת יותר, בחברתם הטובה של אנשי התנועה המסורתית בישראל (לשעבר התנועה הקונסרבטיבית), שפרסמו קריאה לתפילה משותפת שוויונית בכיכר הבימה.

כשהגענו למקום בשעה היעודה, החלה להתארגן תפילה מתחת לצלע המזרחית של הגבעה שבקצה הכיכר. הובילו אותה נערות ונערים ששידרו וייב מיסיונרי, בואכה נוער-הגבעות.

הם עצמם הקפידו על הפרדה, אבל לא מנעו מאיתנו ומזוגות מעורבים אחרים לעמוד או לשבת יחד. הם חילקו סידורי תפילה של עמותת "דרך עמ"י – מרכז זהות יהודית על שם עמנואל מורנו" שמקום מושבה בגבעת שאול בירושלים.

הייתה לנו הרגשה עמומה שנקלענו בטעות לבית הכנסת הלא נכון באי, אבל בינתיים התחילה התפילה, אז ניסינו להשתלב.

כעבור כמה דקות הגיע מהצד השני של הכיכר שליח בהול שאמר לנו – ולזוגות הרבים האחרים שעמדו איתנו – שהתפילה השוויונית שלשמה באנו, מתקיימת בכלל מעבר לגבעה, בצד השני של הכיכר. "בואו אחריי", הוא אמר, "אתם במקום הלא נכון". הלכנו בעקבותיו.

בנקודה הזו יכול לטעון ריקלין זה או אחר, שהנה "רואים לנו" ו"שוב התגלתה הצביעות שלנו", כי אם אף אחד לא מנע מאיתנו להישאר יחד, אז זו בכלל לא ההפרדה המגדרית שמקוממת אותנו אלא דברים אחרים. אולי אנחנו אנטישמים שורפי אסמים מטורללים?

ועל כך נשיב: וואלה, איזה תותח, "הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע". אנחנו אכן בוחרים להתרחק מאנשים שנוכחותם בעיר מפוקפקת מיומה הראשון; שמחלקים מחוץ להופעה של נועה קירל בפארק הירקון חוברות שמפחידות בנות צעירות לא לגרות את יצריהם של הגברים;

שאחד מפטרונם הוא הרב שמואל אליהו, שקרא לתלמידיו "להחזיר את החילונים בתשובה, להסתער עליהם, לטחון להם את הראש", ואחד ממוריהם הוא הרב יגאל לוינשטיין, שמטיף "למגר את ההומוסקסואליות כמו שמדבירים מגפה".

כן – בית הכנסת של אנשים כאלה הוא בית כנסת שכף רגלנו לא תדרוך בו לעולם, עם או בלי הפרדה.

היהדות שלנו מתקיימת מעבר לגבעה, בצד השני של הכיכר. היא מגיעה בכל מיני צורות ובכל מיני צבעים. היא יצירתית. היא מצחיקה. היא מחוברת לעולם גדול יותר ושואפת לעולם טוב יותר. היא חופשית. היא משוחררת.

היהדות שלנו מתקיימת מעבר לגבעה, בצד השני של הכיכר. היא מגיעה בכל מיני צורות ובכל מיני צבעים. היא חופשית. היא משוחררת

והיא מושכת אליה יהודים שרצו להתפלל יחד "לחן ולחסד ולרחמים, לחיים טובים ולשלום", וגם קראו בדבקות גדולה מהרגיל את הפסוק "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".

 
50 שנה למלחמת יום הכיפורים
 
עוד משהו לקרוא
 
למקרה שפספסת
 
זירת הבלוגים
 
 
סגירה
בחזרה לכתבה