קראתי את הדוח של "בצלם", ונדהמתי לראות את ההתרסה וחוסר השקיפות העולה מן הכתוב. כישראלי, אני מסכים שהמצב ביהודה ושומרון הינו מורכב. עם זאת, טענת "בצלם" שהמדיניות הישראלית שם נעשית על רקע לאומני היא שקרית ומטעה. כארגון שמתיימר להשמיע את קולם של "החלשים", בצלם מסלף עובדות כדי לשכתב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומנסה להביא ללחץ בינלאומי על ישראל.

בצלם טוענים שמדינת ישראל – בתוך ומחוץ לקו הירוק – מקדמת ומנציחה את עליונות קבוצת היהודים על חשבון ערבים ופלסטינים. מדובר באמירה שקרית, ולכן זה כל כך חשוב לשים את העובדות על השולחן. עוד במגילת העצמאות מובטחות זכויות המיעוטים בישראל; האזרחים הערבים בישראל זכאים לשוויון זכויות, בדיוק כמו כל אזרח אחר פה. באשר לדוח ש"בצלם" פרסמו, הוא כבר הופרך בקלות מפני שהוא לא עומד על שום בסיס עובדתי.

אחת מהבעיות של התקשורת הבינלאומית כיום היא ניסיונותיה למצוא שלל רב. לשם כך הם מוכנים להסתמך על ידיעות כוזבות, כמו הדוח של "בצלם", העיקר שיביא רייטינג. בשונה מישראל, בה מתי מעט מתייחסים ל"בצלם" ברצינות, הארגון מקבל סיקור רב בתקשורת הבינלאומית, שאגב, נוטה להתעלם מן העובדה שחלק ניכר מהכספים של הארגון מקורם בחו"ל. החגיגה אליה מצטרפות רשתות גדולות כגון CNN, הגרדיאן, Associated Press ואחרות, עלולה להיות הטריגר אותו שונאי ישראל רוצים לנצל בהפגת השקט השורר פה. אני בספק גדול אם לאותה תקשורת יש עניין במצבם של האזרחים הערבים בישראל. האם אותם ערוצים טורחים לדווח שחלק נכבד מהערבים-ישראלים מעדיפים לחיות בישראל מאשר במדינות אחרות? סיכוי קלוש, כיוון שעל סמך ממצאים כאלה יהיה קשה עוד יותר לקרוא לישראל מדינת אפרטהייד.

לדאבוני, חגיגת ה"פייק ניוז" לא נגמרת שם. מובילי דעת קהל בעולם, בהם מרצים וקבוצות סטודנטים, מאמצים דוחות כאלה כאובייקטיביים וממשיכים את ההשמצות חסרות השחר האלה נגד הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לדוגמה, פרופסור חתאם בזיאן, מרצה באוניברסיטת ברקלי היוקרתית וממייסדי הארגון הרדיקלי "סטודנטים למען צדק בפלסטין", צייץ בהתלהבות ש"חובה לקרוא" את הדוח. בנוסף, ממשל הסטודנטים באוניברסיטת קליפורניה בעיר אירוויין העבירו השבוע החלטה התומכת בתנועת ה-BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות נגד ישראל). החלטה זו כוללת בתוכה מספר אזכורים מהדוח של "בצלם" כתמיכה להאשמות השקריות שלהם שישראל היא מדינת אפרטהייד.

זה מדאיג במיוחד לאור העובדה שבחודשים הקרובים יושק הקמפיין השנתי של "שבוע האפרטהייד", קמפיין עולמי שנפוץ בקמפוסים, הכולל שקרים והשמצות על ישראל. במקום לתעל את המאמצים שלהם ולסייע לבני אדם שחווים דיכוי בסוריה, לבנון או איראן, בוחרים אותם סטודנטים לעשות דמוניזציה לישראל. אם לאותם סטודנטים באמת היה אכפת מערביי ישראל, אז הם היו מבינים שהקריאות להחרים את ישראל יפגעו גם בסטודנטים הערבים שרוצים להשתלב ולהתפתח פה, בבית שלהם.

לתעשיית השנאה הזאת יש השלכות אמיתיות. לפי הליגה נגד השמצה, בין השנים 2012-2019, מספר התקריות האנטישמיות בארה"ב – הכוללות ונדליזם, אלימות מילולית ואפילו פיזית – שילש את עצמו.

יהודים וערבים חיים פה זה לצד זה. כמו במשפחה, גם אם יש מורכבויות צריך לפעול יחדיו למען עתיד טוב יותר. כסטודנט שפעיל בקמפוס יוצא לי לפגוש וגם לקחת חלק בפעילויות עם סטודנטים ערבים כשווים. מה ש"בצלם" לא מסוגלים להבין בדוחות כאלה, הוא שהיסוד של היהדות לא בא על חשבון הדמוקרטיה, וגם לא מעיד על "עליונות יהודית". אני מתגאה לומר שישראל חותרת לשוויון זכויות והזדמנויות למען אזרחיה הערבים. נשאר לנו לקוות שכמו האזרחים הערבים כאן, גם ישראל תקבל יחס הוגן בתקשורת הבינלאומית.

תום יוחאי הוא סטודנט שנה ג למדעי המדינה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. כתב ב-CAMERA Fellowship, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות. פעיל בתוכנית מודל האו"ם.

בסוף דצמבר 2020, ארגון קאמרה בקמפוס באוניברסיטת בן גוריון אירח את קלאס מוקגומול, פעיל בארגון “אפריקאים למען שלום", לוובינר המיועד לסטודנטים ברחבי העולם ובישראל בפרט.

כמי שחווה על בשרו את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, קלאס מעביר, דרך סיפורו האותנטי, מסר סובלני ומאחד שנשמע מעט מדי בזירה הבינלאומית. הארגון הוא מיזם שיתופי של חוקרים ופעילים המביאים נקודת מבט אפריקאית לדיון העולמי על שלום ויציבות ברחבי העולם. משימתם היא להיות כוח לדיאלוג אזרחי ועצמאי ולפתרון סכסוכים.

כמי שחווה על בשרו את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, קלאס מוקגומול  מאירגון "אפריקאים למען שלום" מעביר, דרך סיפורו האותנטי, מסר סובלני ומאחד שנשמע מעט מדי בזירה הבינלאומית

הפרשנות שלהם לסכסוך הישראלי-פלסטיני באה לידי ביטוי באמצעות פעילים כמו קלאס, לשעבר תומך נלהב בתנועת החרם על ישראל (BDS), ששופכים אור על התעמולה האנטי ישראלית. הארגון מסביר כיצד BDS מתעלמת מעובדות ומאמצת נרטיב של "פעילים" שרק רוצים להביא שלום למזרח התיכון, אך למעשה שואפת להכחדת ישראל. בניגוד לדרום אפריקה בעבר, שקידמה אפרטהייד נגד אנשים שאינם לבנים, ישראל חרטה על דגלה ערכים של סולידריות וקידום הקבוצות האתניות השונות בה.

דרך הזום, סיפר לנו קלאס את סיפורו כמי שביקר באזור וראה את העובדות ממקור ראשון. קלאס טען שהטענה לאפרטהייד בישראל מהווה זילות לזכר הרוע של האפרטהייד, ומי שמיישם את המונח אפרטהייד על הסכסוך הישראלי-פלסטיני חוטא בניכוס על ידי הכחשת הייחודיות של הגזענות והשנאה שעמדה בפני הקהילה הלא לבנה בדרום אפריקה.

אין ספק שקלאס צודק בטענותיו המרכזיות. בנוסף, עצם התיוג "אפרטהייד" על ישראל מנציח את תחושת הקורבנות הפלסטינית וגוזל מהם את עצמאותם ואת תחושת האחריות האישית שלהם. ולפיכך הם נוטים להאשים את ישראל במצבם, ולא את הנהגתם.

למרות כל אלה, כמה מדינות החלו לשים לב להבחנות הברורות בין המשטרים. היחסים בין ישראל למדינות המזרח התיכון השתפרו, כולל איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו. התפתחויות חיוביות אלה הביאו תקווה שיחול שינוי בנרטיב וכי טקטיקת ה"זאב זאב" להאשים את ישראל בכל תחלואי החברה הפלסטינית תחשוף את הזאב האמיתי בעור הכבש – הרשות הפלסטינית – שהוכיחה שוב ושוב כי אין לה שום עניין לפתור את הסכסוך.

חשוב לציין שהחוויה של הערבים בישראל לא מתקרבת לחוויה הדרום-אפריקאית. בישראל, ערבים-ישראלים הם אזרחים עם אותן זכויות כמו אזרחים ישראלים יהודים, והם זכאים לשירותים חברתיים וחינוכיים כמו כל אזרח אחר. ערבים בישראל נמצאים גם בתפקידי מפתח בחברה, כמו בפוליטיקה, בבתי המשפט, בבתי החולים ובמוסדות אקדמיים. לצורך העניין, לפי כמה סקרי דעת קהל, ערבים-ישראלים מעדיפים לחיות בישראל מאשר במדינות אחרות.

קלאס סיפר את סיפורו כמי שביקר באזור. לדבריו, הטענה לאפרטהייד בישראל מהווה זילות של זכר האפרטהייד, ומי שמיישם את המונח עלינו – חוטא בניכוס ובהכחשת הייחודיות של הגזענות והשנאה ההיא

אנשי "אפריקאים למען שלום" לקחו על עצמם את המשימה להסביר לכולנו מה זה באמת אפרטהייד שקורא לדיכוי על רקע גזעי. אימוץ השקר הנתעב "אפרטהייד ישראלי" לאמצעי תעמולה שקריים והפצת שנאה יוצר עוול היסטורי, ועל זה אסור שהעולם ישתוק. אני מפציר מכל מי שנפל בפח, תשבו ותקשיבו, תכירו את ישראל האמיתית.

תום יוחאי הוא סטודנט שנה ג למדעי המדינה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. כתב ב-CAMERA Fellowship, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות. פעיל בתוכנית מודל האו"ם.

לפני כחודש, הזדמן לי לצפות בכנס מקוון של אוניברסיטת ניו יורק (NYU) של תנועת ה-BDS, תנועה רדיקלית שקוראת להחרים את ישראל על רקע טענות כוזבות של פגיעה בזכויות הפלסטינים. בכנס השתתפו צעירים קלים להשפעה ממדינות שונות: ארה"ב, דרום אפריקה, צ'ילה ואיטליה. לתומי קיוויתי שאמצא דיונים עניינים, אבל מהר מאד נוכחתי לדעת שמדובר במפגן שנאה והשמצות. בכנס, מהות היא מילה גסה ושיח ההסתה הוא הדרך.

בכנס השתתפו צעירים קלים להשפעה ממדינות שונות. לתומי קיוויתי שאמצא דיונים עניינים, אבל מהר מאד נוכחתי שמדובר במפגן שנאה והשמצות. בכנס, מהות היא מילה גסה ושיח ההסתה הוא הדרך

למנחת הכנס ביומו הראשון קוראים ד"ר רפיף זיעדה. זיעדה גרה כיום בלונדון, למדה בעברה באוניברסיטת יורק בקנדה ובמקור נולדה בלבנון; כן, מדובר באותה לבנון שתושביה נאנקים כבר עשרות שנים תחת שלטון הטרור של ארגון החיזבאללה, אבל כנראה שהסבל של בני עמה של זיעדה לא מספיק חשוב כדי להתרכז במחוללי הטרור העיקריים במזרח התיכון.

במקום זה, זיעדה טוענת שהפלסטינים הם אלה שסבלו במשך עשרות שנים מהקולוניאליזם הישראלי, ופה היא כבר חוטאת בטעותה. לא מדובר בקולוניאליזם, כיוון שהרעיון של יהודים כ"מתנחלים-קולוניאליסטים" מופרך בקלות. שפע של ראיות מוכיחות שהיהודים הם האוכלוסייה הילידית של אזור דרום הלבנט; תיעודים היסטוריים וגנטיים מציבים את היהודים שם לפני למעלה מ-2,000 שנה, ויש עדויות שאין עליהן עוררין על מגורים מתמידים של יהודים באזור.

זיעדה לא הועילה בטובה להסביר כיצד אחרי שמשאבים רבים הושקעו ברשות הפלסטינית על ידי הקהילה הבינלאומית בבניית תשתיות, מוסדות וחברה אזרחית, הרשות לא הצליחה להקים ולבסס באופן ראוי את התשתית המתחייבת להקמת מדינה דמוקרטית ומתפקדת. אחת הבעיות היא שחיתות בצמרת השלטון הפלסטינית שמעלימה כספים ומתנהלת באופן בעייתי כלפי עמה.

קריאתו של הפאנל להחרים מוסדות אקדמיים ישראלים הוא רעיון של שנאה גרידא, שנאה כל כך מעוורת שהיא לא חושבת אפילו על הסטודנטים הערבים בישראל, ששיעורם עלה מאד באוניברסיטאות בשנים האחרונות. בין השנים 2010–2019 עלה אחוז הסטודנטים הערבים באופן משמעותי כמעט בכל התארים: בתואר ראשון – מ-13.1% ל-18.1%, בתואר שני – מ-7.4% ל-14.6% ובתואר שלישי – מ-5.2% ל-7.0%, בהתאמה. לכן, החרמה של מוסד אקדמי ישראלי תהיה גם החרמה של הסטודנטים והמרצים הערבים בו. אבל כנראה שבשביל תנועת ה-BDS, יותר חשוב להחרים מוסד א-פוליטי כמו אוניברסיטה, מאשר לדאוג לרווחת האוכלוסייה הערבית בישראל.

החרמת מוסד אקדמי ישראלי תהיה גם החרמת הסטודנטים והמרצים הערבים בו. אבל כנראה של-BDS יותר חשוב להחרים מוסד א-פוליטי כמו אוניברסיטה, מאשר לדאוג לרווחת האוכלוסייה הערבית בישראל

עוד דובר בכנס היה ג'רמי פיליפס, סטודנט מדרום אפריקה, שכיהן כיו"ר הפורום לסולידריות פלסטינית באוניברסיטת קייפטאון; הוא כנראה לא באמת יודע מהי סולידריות. ג'רמי טוען שלא קיים חופש ביטוי בקמפוסים בישראל, אבל האוניברסיטאות בישראל הן מוסדות עם חופש ביטוי גמור לחלוטין. סטודנטים ומרצים יכולים להתבטא כפי שהם רוצים וחלקם אפילו קוראים לאינתיפדה. הייתי מצפה מג'רמי, כאזרח דרום אפריקאי, להבין את ההבדלים בין האפרטהייד שהיה שם לבין המצב כיום במדינת ישראל. ג'רמי יותר ממוזמן – חופשי אפילו – להיכנס לאוניברסיטה ישראלית ולראות איך החופש ניתן שם לכולם, כולל אלה שמפגינים ומוחים בחופשיות למען הפלסטינים.

דרשתי בראמבאט, סטודנטית באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בארה"ב, ארגנה קמפיין להחרים חברות מסחריות אשר פועלות במדינת ישראל. החלטה חסרת כל היגיון כלכלי, חברתי ופוליטי לאור העובדה שנכון למרץ 2020, עבדו בישראל כ-87,000 פלסטינים.

משתתפי הפאנל שוכחים שבאחת הפעמים היחידות שקמפיין ה-BDS כן צלח, הוא גרם לנזק לפלסטינים כשהמפעל של חברת "סודה סטרים" הועבר משטחי יהודה ושומרון לאזור הנגב, ועקב כך פוטרו עשרות עובדים פלסטינים. והנה עוד דוגמה כיצד משתתפי הכנס אינם דואגים באמת לרווחת הפלסטינים.

דרשתי טוענת שישראל הבריחה את הערבים מבתיהם במלחמת העצמאות. אך לפי בני מוריס, פרופסור להיסטוריה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המתמחה בכתיבה היסטורית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, לא מדובר בתכנון מראש:

"היישוב היהודי לא נכנס למלחמת 1948 עם תכנית-על לגירוש הערבים, ומנהיגיו הפוליטיים והצבאיים מעולם לא אימצו תכנית שכזו. מה שקרה היה בעיקרו אקראי וכתוצאה מהמלחמה".

עוד טוען פרופסור מוריס ש:

"רוב הכפרים והעיירות [הערביים] פשוט התרוקנו בהתקרב ריח הקרב".

אחת הבעיות הכי גדולות באותם כנסים אנטי-ישראלים היא פרופגנדה שקרית ושטיפת מוח לסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות יוקרתיות כמו בראון, הווארד, קולומביה ואחרות בארה"ב. כך ניתנת הלגיטימציה להרעיל בשנאה ובדיות צעירים שייקחו וכבר לוקחים תפקידי מפתח אצל מנהיגת העולם החופשי, ארצות הברית.

משתתפי הפאנל שוכחים, שבאחת הפעמים היחידות שקמפיין ה-BDS כן צלח, הוא גרם לנזק לפלסטינים, כשהמפעל של חברת "סודה סטרים" הועבר משטחי יו"ש לאזור הנגב, ועקב כך פוטרו עשרות עובדים פלסטינים

אני ראיתי בכנס של NYU בעיקר עסקנות פוליטית ריקה מתוכן. לא היה שיח מהותי כי כאשר אין צידוק למאבק הכי קל להפיץ פייק-ניוז. אני מקווה שבעתיד אותם פעילים יצליחו להבין שהדרך הכי טובה לתמוך בפלסטינים היא על ידי עשייה ושיתוף פעולה עם ישראל ולא נגדה.

תום יוחאי הוא סטודנט שנה ג למדעי המדינה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. כתב ב-CAMERA Fellowship, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות. פעיל בתוכנית מודל האו"ם.

הסכמי אברהם הובילו לרנסנס של שיתופי פעולה כלכליים בין ישראל לבין איחוד האמירויות. זאת, תוך מאמץ של שתי הממשלות לעודד ולתגמל חברות שיניעו מהלכים כלכליים משותפים, ומתוך הבנה כי החיבורים הכלכליים מניעים חיבור מדיני חזק ומאפשרים גם פיתוח של יחסי שלום בין העמים.

הסכמי אברהם הובילו לרנסנס של שיתופי פעולה כלכליים בין ישראל לאיחוד האמירויות, תוך מאמץ של שתי הממשלות לתגמל חברות שיניעו מהלכים כלכליים משותפים, כמנוע לחיבור מדיני חזק שיאפשר פיתוח יחסי שלום

באחרונה פורסם כי חברת מובאדלה פטרוליום האמירתית חתמה עם קבוצת דלק קידוחים על מזכר הבנות לרכישת אחזקות דלק במאגר תמר (22 אחוזים מהמאגר) במזרח הים התיכון בעבור 1.1 מיליארד דולרים. מדובר במימוש מחויבויות של חברת דלק למכירת אחזקותיה בתמר במסגרת יישום מתווה הגז.

כבר למחרת הפרסום הסביר שר האנרגיה הישראלי, ד"ר יובל שטייניץ, כי זוהי הצלחה במימוש מתווה הגז ובהכנסת חברות בינ"ל למשק הגז הישראלי. זאת ועוד, לדבריו, הוא "מאמין שזוהי תחילתו של שיתוף פעולה בין המדינות בתחום האנרגיה ובתחומים כלכליים ומדיניים נוספים לרווחתם של האזרחים".

מי את מובאדלה פטרוליום?

מובדלה פטרוליום היא חברת בת של מובאדלה אחזקות, המהווה את זרוע ההשקעות הבינ"ל של ממשלת אבו דאבי ומנהלת נכסים בשווי כולל של למעלה מ-230 מיליארדי דולרים ב-50 מדינות. מדיניות ההשקעות של מובאדלה נקבעת בהתאם לאינטרס כפול – אינטרס כלכלי (השאת רווח לממשלת אבו דאבי) בראייה של גיוון תיק ההשקעות של האמירות ומוכנות לתרחישים כלכליים עתידיים; ואינטרס מדיני של העמקת חיבורים וצירים אזוריים.

המיקוד של השקעות חברת הנפט מצוי בשווקי המזרח התיכון, צפון אפריקה ורוסיה. בין היתר, מעבר למזכר ההבנות המכניס את מובאדלה פטריוליום לשוק הישראלי, היא מנהלת השקעות נרחבות במצרים (מחזיקה במניות במאגר ט'הר במים הכלכליים המצריים ובזכויות קידוח נוספות).

מובדלה פטרוליום היא חברת בת של מובאדלה אחזקות, זרוע ההשקעות הבינ"ל של ממשלת אבו דאבי, המנהלת נכסים בשווי כולל של למעלה מ-230 מיליארדי דולרים ב-50 מדינות

רשומה זו תנתח את ההזדמנויות והאיומים הנוגעים בכניסת כסף אמירתי למשק הישראלי בעסקאות ענק, הנוגעות בתשתיות לאומיות ישראליות.

במימד הגיאו-פוליטי

במימד הגיאו פוליטי העסקה מהווה מימוש מובהק של "הסכמי אברהם" בשני מישורים מקבילים:

ראשית, היכולת להוציא מן המחשכים את היחסים ולרקום עסקאות כלכליות ללא חשש מביקורת ציבורית ומדינית. בניגוד לעבר, לא מזוהה שיח שלילי חריג בתקשורת הבינערבית או במדינות בהן הסנטימנט האנטי-ישראלי חריף (מצרים, ירדן). גם במימד המדיני, לא מושמעת ביקורת כלפי אבו-דאבי על העמקת מהלכי הנורמליציה.

בנוסף, חיזוק ציר השותפויות הסוני-ישראלי-(אמריקני) במזה"ת מול איראן וחיזוק מקביל של ציר השותפות הסוני-ישראלי-הלני (יוון וקפריסין) מול טורקיה. שותפויות אלו מקודמות במרץ בשורה של מהלכים מתוקשרים, הכוללים אימונים צבאיים משותפים, דיאלוגים אסטרטגיים, ביקורי בכירים, הקמת פורום הגז במזרח הים התיכון (אליו איחוד האמירויות שואפת להצטרף כמשקיפה) ועוד.

בהקשר הכלכלי

החיבורים הכלכליים מיצרים קומה נוספת בתהליך, מקבעים את האינטרסים המשותפים ומיצרים מחויבויות ביטחוניות הדדיות. בהקשר זה, חשוב להזכיר גם את הקצה האמריקני בדמות אחזקות חברת שברון ב-25% מאחזקות מאגר תמר. בהקשר הכלכלי לישראל יש עניין בכניסת שחקנים מנוסים ומגוונים לשוק המקומי (דוגמת כניסת שברון שרכשה את נובל אנרג'י). אלו מביאים עמם ניסיון, ידע, טכנולוגיה ומארג קשרים ענף שיוכל לשרת את יצוא הגז מישראל וייעול הפקתו, לצד מימוש המהלך לצמצום הריכוזיות בשוק הגז המקומי. הבחירה של דלק קידוחים דווקא בחברה מאבו דאבי מסייעת לקידום תכניות נוספות של משק הגז במזרח הים התיכון ופותחת אפשרויות מעבר לחיבור ישיר לאירופה (באמצעות צינור הגז המתוכנן EastMed).

במקביל, חשוב להדגיש כי עסקת הרכש הנוכחית לא תקנה למובאדלה זכויות וטו על החלטות עסקיות של תאגיד תמר, ואינה כוללת מעורבות של מובאדלה בתפעול המאגר (ה-Operator יישאר חברת שברון האמריקנית).

הבחירה של דלק קידוחים דווקא בחברה מאבו דאבי מסייעת לקידום תכניות נוספות של משק הגז במזרח הים התיכון ופותחת אפשרויות מעבר לחיבור ישיר לאירופה (באמצעות צינור הגז המתוכנן EastMed)

במקביל, גם עבור האמירתים ניתן למנות מספר יתרונות כלכליים מובהקים בעסקה (מעבר להיותה הזדמנות עסקית טובה):

לטווח הקצר, העסקה מאפשרת דריסת רגל במרחב של מתחרים אפשריים על שווקי היצוא לאירופה, כדי לגדר סיכונים ולהיערך באופן טוב יותר בשוק שהוא אינטרס ליבה כלכלי ואסטרטגי עבורן.

כך למשל, קיים עיסוק בעסקאות נוספות בתחום האנרגיה בין המדינות, למשל הקמת צינור הנפט בים האדום שיאפשר לאיחוד האמירויות לייצא נפט לאירופה ביתר קלות. בהקשר זה, יוזכר כי לצד העסקה הנוכחית, אין זו ההתעניינות הראשונה של חברות מפרציות בתשתיות לאומיות ישראליות, וכי רק לפני חודשים ספורים דווח על מהלך משותף של מספנות ישראל וחברת DP world האמירתית לרכישת נמל חיפה.

מספנות ישראל וחברת אספקה מדובאי בוחנות את רכישת נמל חיפהhttps://t.co/y0C92m9Zk0 pic.twitter.com/tRlGnUvpbf

— ynet כלכלה (@ynet_economy) September 16, 2020

בראיה ארוכת טווח, מובאדלה פועלת עם חברות נוספות לפיתוח תעשיית "המימן הכחול" (המופק מגז טבעי), כחלופה "ירוקה" ליצוא גז ונפט.

לישראל, העלולה למצוא את עצמה ניצבת בפני שוק אירופי מצטמצם לגז טבעי, בשל המחויבות האירופית לצמצם פליטת גזי חממה, עשוי להיות אינטרס לפתח תעשיה שכזו ולהביא ידע בנושא. עבור ישראל זו עשויה להיות הזדמנות נוספת ללמוד מהניסיון הרב של המאעמ"ים בנושא, וגם אולי אפיק לבחינת תעשיית מימן מקומית בישראל (כוללת ליצוא), כחלופה לצינור הגז לאירופה, אשר קיים ספק באשר ליכולת הטכנולוגית והאסטרטגית לממשו.

אתגרי העסקה

כתמונת ראי מול ההזדמנויות הללו, יש לעמוד על שלושה אתגרים העולים מן העסקה:

ראשית כל, התגברות תפיסת האיום בראי טורקיה ואיראן החוזות בהתלכדות מחנה הניצב למולן. קונקרטית, גם אם המדובר בתרחישים מרחיקי לכת, הדבר עלול להגביר פוטנציאלי חיכוך (טורקיה מול ישראל במזרח הימ"ת; פגיעה צירית במאע"מ דרך מאגר תמר).

שנית, הסיכון במתן דריסת רגל ישראלית למדינה ערבית שמערכת היחסים עימה עדיין לא יציבה מספיק. זאת, לתוך תשתית אסטרטגית בעל השפעה מהותית על הכלכלה הישראלית. במובן זה, עלולה להיווצר תחרות לא בריאה בין שיקולים מדיניים-פוליטיים לשיקולים עסקיים-רגולטוריים.

לשם דוגמה, שאיפה לשכך מתח מדיני עשוי להוביל למתן הקלות רגולטוריות בפיקוח על האסדה (תוך תחרות עם שיקולי איכות סביבה למשל). מנגד, יחסיה של אבו דאבי עם ישראל ומצרים בנפרד ישפיעו על שיקוליה הכלכליים והחלטות איזה מאגר לפתח כלכלית – תמר הישראלי או ט'הר המצרי.

יש סיכון במתן דריסת רגל ישראלית, למדינה ערבית שמערכת היחסים עימה עדיין לא יציבה מספיק, לתוך תשתית אסטרטגית בעל השפעה מהותית על הכלכלה הישראלית

שלישית, תיתכן חשיפה של מאפייני אבטחה והגנה ייחודיים על האסדה.

אולם סביר להניח שניתן לנהל סיכונים אלה, ובכל מקרה האסדה וניהולה יוסיף להיות מונחה ע"י גופי הביטחון הרלוונטיים בישראל. בה בעת, במקרה הטוב, עשויה החברה אף לרכוש שירותי אבטחה מחברות ישראליות ולשלבן בפעילותה במפרץ, ולחזק עוד יותר את הקשרים הכלכליים בין המדינות.

בשורה התחתונה,

לכניסת מובדאלה פטרוליום לשוק הישראלי יש מימד סמלי-היסטורי ואסטרטגי, הנותן גושפנקה לתהליך הנורמליזציה והשת"פ הבר-קיימא בין ישראל לבין איחוד האמירויות.

בראייתנו, יתרונותיו הגיאו-אסטרטגיים והכלכליים של מהלך זה עולים על חסרונותיו. בראייה קדימה, על מקבלי ההחלטות להקפיד ולקיים דיון מעמיק ברוח זו באשר לכל מהלך של רכש אחיזה בתשתית לאומית קריטית על ידי הון זר תוך מתן הדעת על תרחישים עתידיים אפשריים בהם המהלך החיובי והאופטימי הופך מנכס לנטל.

תומר ברק הינו סגן אלוף במילואים. שירת כראש ענף בחטיבת המחקר של אגף המודיעין בצהל וכקצין בכיר באגף התכנון. מתמחה בגיאו-פוליטיקה של המזרח התיכון ובזירה הבינלאומית ובתכנון אסטרטגי. בעל תואר שני בלימודי ביטחון ודיפלומטיה מאוניברסיטת תל-אביב.

יוחאי גויסקי הינו סגן אלוף במילואים. שירת במגוון תפקידים בתחומי המודיעין והתכנון האסטרטגי בצהל ובמשרד הביטחון. מתמחה ביחסים בינ-לאומיים, המזרח התיכון ותכנון אסטרטגי.

סובבתי ביום הצום האחרון של רמדאן במזרח ירושלים, וקשה היה להשתחרר מן הרושם, כי בעוד שבערים המעורבות בישראל הרוחות סוערות, דווקא מזרח ירושלים רגועה. זה מפתיע, כי לכאורה "הצלת אל-אקצא" היא הסיסמה של המהומות בישראל.

סובבתי ביום צום רמדאן האחרון במזרח ירושלים, וקשה היה להשתחרר מהרושם, כי בעוד שבערים המעורבות הרוחות סוערות, דווקא מזרח ירושלים רגועה. הרי לכאורה "הצלת אל-אקצא" היא סיסמת המהומות

מן השיחות עם המזרח ירושלמים אפשר להבין מה קרה בירושלים, ומן הזווית הזאת מה קורה בישראל.

יש למזרח ירושלמים טענות קשות נגד ישראל, אבל הם רוצים לטפל בבעיות האלה בעצמם ולא רוצים התערבות מן החוץ. לא של הרשות הפלסטינית (מבחינתם אבו מאזן הוא "מרגל", וכך הם קראו לאנשי פתח כאשר הם ביקשו לרכב על הגל), לא של ערביי ישראל (הם סילקו את אחמד טיבי וסירבו לקבל את מנסור עבאס כאשר ביקש לבוא לשיח' ג'ראח), ולא של חמאס. יש אהדה לחמאס, אבל לא למעורבות פעילה של חמאס במזרח העיר. חמאס כתנועה לא קיימת במזרח ירושלים, והמפלגה האסלאמית המאורגנת והחזקה, חיזב א-תחריר, נעלמה מן האירועים.

מי עשה את הבלגנים על הר הבית? לדברי המזרח ירושלמים היו אלה ערביי ישראל, חלק מן העימות בין התנועה האסלאמית הדרומית והצפונית. מי שסילק באמת את ראיד סלאח מהר הבית זה הווקף המוסלמי. ישראל עצרה אותו, אבל הווקף מנע את כל אירועי ההזדהות אתו.

זה לא אומר שהכל סבבה. רחוק מזה. יכולה להגיע נקודת זמן שגם מזרח ירושלים תצטרף למהומות, ואז נאבד את אחדות העיר, אם לא את העיר עצמה.

המזרח ירושלמים רוצים את אחדות העיר, אבל במעמד של שיוויון עם היהודים. הדברים אמורים בעיקר ביחס מפלה לדבריהם ביכולת שלהם להשיג אישורי בנייה, ואפילו אישורים לפתוח בתי קפה וחנויות בשטחים הגובלים בשכונות היהודיות או בתוכן. לעומת זאת האפוטרופוס על נכסי נפקדים מאפשר ליהודים לחדור לשכונות הערביות כמו בשיח' ג'ראח. התחושה היא שליהודים מקלים ולערבים מקשים.

יכול להיות שאין ממש בתחושות האלה, אבל זאת ההרגשה הרווחת במזרח העיר, ויש לשים אליה לב.

מנקודת המבט הזאת אפשר לקבל פרספקטיבה על הנעשה בישראל. מזרח ירושלים רוצה להשתלב בישראל, וערביי ישראל כבר עברו את השלב הזה והם רוצים להשתלב לא רק בכלכלה אלא גם בשלטון. מזרח ירושלים רוצה את השילוב מעמדה של שיוויון ואת תשומת לבה של ישראל לצרכי הערבים כמו תשומת הלב שהיא מעניקה לצרכי היהודים.

מזרח ירושלים רוצה להשתלב בישראל. ערביי ישראל כבר עברו את השלב הזה והם רוצים להשתלב גם בשלטון ולא רק בכלכלה. מזרח ירושלים רוצה את השילוב מעמדה של שיוויון ואת תשומת לב ישראל לצרכי הערבים

אני הייתי מוסיף לכך עוד תובנה. יש לשים לב כי מי שחולל את המהומות בישראל היו לוד והבדואים בנגב. מה שמשותף להם זה שאלו אזורים בשליטת אירגוני פשע. מה שעומד ברעיון השתלבות ערביי ישראל במוסדות השלטון הוא הרצון להילחם בכנופיות הפשע. אין להוציא מכלל אפשרות שכנופיות הפשע רוצות לחבל בממשלת השינוי כדי לסכל מאמץ מרוכז לחסל אותם. אליהם הצטרפו גורמים פן ערביים בצפון שרוצים לסכל את השתלבות ערביי ישראל בשלטון מסיבות אידאולוגיות.

וגם סתם חמומי מח לא חסר.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.