קראתי את הדוח של "בצלם", ונדהמתי לראות את ההתרסה וחוסר השקיפות העולה מן הכתוב. כישראלי, אני מסכים שהמצב ביהודה ושומרון הינו מורכב. עם זאת, טענת "בצלם" שהמדיניות הישראלית שם נעשית על רקע לאומני היא שקרית ומטעה. כארגון שמתיימר להשמיע את קולם של "החלשים", בצלם מסלף עובדות כדי לשכתב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומנסה להביא ללחץ בינלאומי על ישראל.

בצלם טוענים שמדינת ישראל – בתוך ומחוץ לקו הירוק – מקדמת ומנציחה את עליונות קבוצת היהודים על חשבון ערבים ופלסטינים. מדובר באמירה שקרית, ולכן זה כל כך חשוב לשים את העובדות על השולחן. עוד במגילת העצמאות מובטחות זכויות המיעוטים בישראל; האזרחים הערבים בישראל זכאים לשוויון זכויות, בדיוק כמו כל אזרח אחר פה. באשר לדוח ש"בצלם" פרסמו, הוא כבר הופרך בקלות מפני שהוא לא עומד על שום בסיס עובדתי.

אחת מהבעיות של התקשורת הבינלאומית כיום היא ניסיונותיה למצוא שלל רב. לשם כך הם מוכנים להסתמך על ידיעות כוזבות, כמו הדוח של "בצלם", העיקר שיביא רייטינג. בשונה מישראל, בה מתי מעט מתייחסים ל"בצלם" ברצינות, הארגון מקבל סיקור רב בתקשורת הבינלאומית, שאגב, נוטה להתעלם מן העובדה שחלק ניכר מהכספים של הארגון מקורם בחו"ל. החגיגה אליה מצטרפות רשתות גדולות כגון CNN, הגרדיאן, Associated Press ואחרות, עלולה להיות הטריגר אותו שונאי ישראל רוצים לנצל בהפגת השקט השורר פה. אני בספק גדול אם לאותה תקשורת יש עניין במצבם של האזרחים הערבים בישראל. האם אותם ערוצים טורחים לדווח שחלק נכבד מהערבים-ישראלים מעדיפים לחיות בישראל מאשר במדינות אחרות? סיכוי קלוש, כיוון שעל סמך ממצאים כאלה יהיה קשה עוד יותר לקרוא לישראל מדינת אפרטהייד.

לדאבוני, חגיגת ה"פייק ניוז" לא נגמרת שם. מובילי דעת קהל בעולם, בהם מרצים וקבוצות סטודנטים, מאמצים דוחות כאלה כאובייקטיביים וממשיכים את ההשמצות חסרות השחר האלה נגד הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לדוגמה, פרופסור חתאם בזיאן, מרצה באוניברסיטת ברקלי היוקרתית וממייסדי הארגון הרדיקלי "סטודנטים למען צדק בפלסטין", צייץ בהתלהבות ש"חובה לקרוא" את הדוח. בנוסף, ממשל הסטודנטים באוניברסיטת קליפורניה בעיר אירוויין העבירו השבוע החלטה התומכת בתנועת ה-BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות נגד ישראל). החלטה זו כוללת בתוכה מספר אזכורים מהדוח של "בצלם" כתמיכה להאשמות השקריות שלהם שישראל היא מדינת אפרטהייד.

זה מדאיג במיוחד לאור העובדה שבחודשים הקרובים יושק הקמפיין השנתי של "שבוע האפרטהייד", קמפיין עולמי שנפוץ בקמפוסים, הכולל שקרים והשמצות על ישראל. במקום לתעל את המאמצים שלהם ולסייע לבני אדם שחווים דיכוי בסוריה, לבנון או איראן, בוחרים אותם סטודנטים לעשות דמוניזציה לישראל. אם לאותם סטודנטים באמת היה אכפת מערביי ישראל, אז הם היו מבינים שהקריאות להחרים את ישראל יפגעו גם בסטודנטים הערבים שרוצים להשתלב ולהתפתח פה, בבית שלהם.

לתעשיית השנאה הזאת יש השלכות אמיתיות. לפי הליגה נגד השמצה, בין השנים 2012-2019, מספר התקריות האנטישמיות בארה"ב – הכוללות ונדליזם, אלימות מילולית ואפילו פיזית – שילש את עצמו.

יהודים וערבים חיים פה זה לצד זה. כמו במשפחה, גם אם יש מורכבויות צריך לפעול יחדיו למען עתיד טוב יותר. כסטודנט שפעיל בקמפוס יוצא לי לפגוש וגם לקחת חלק בפעילויות עם סטודנטים ערבים כשווים. מה ש"בצלם" לא מסוגלים להבין בדוחות כאלה, הוא שהיסוד של היהדות לא בא על חשבון הדמוקרטיה, וגם לא מעיד על "עליונות יהודית". אני מתגאה לומר שישראל חותרת לשוויון זכויות והזדמנויות למען אזרחיה הערבים. נשאר לנו לקוות שכמו האזרחים הערבים כאן, גם ישראל תקבל יחס הוגן בתקשורת הבינלאומית.

תום יוחאי הוא סטודנט שנה ג למדעי המדינה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. כתב ב-CAMERA Fellowship, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות. פעיל בתוכנית מודל האו"ם.

בסוף דצמבר 2020, ארגון קאמרה בקמפוס באוניברסיטת בן גוריון אירח את קלאס מוקגומול, פעיל בארגון “אפריקאים למען שלום", לוובינר המיועד לסטודנטים ברחבי העולם ובישראל בפרט.

כמי שחווה על בשרו את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, קלאס מעביר, דרך סיפורו האותנטי, מסר סובלני ומאחד שנשמע מעט מדי בזירה הבינלאומית. הארגון הוא מיזם שיתופי של חוקרים ופעילים המביאים נקודת מבט אפריקאית לדיון העולמי על שלום ויציבות ברחבי העולם. משימתם היא להיות כוח לדיאלוג אזרחי ועצמאי ולפתרון סכסוכים.

כמי שחווה על בשרו את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, קלאס מוקגומול  מאירגון "אפריקאים למען שלום" מעביר, דרך סיפורו האותנטי, מסר סובלני ומאחד שנשמע מעט מדי בזירה הבינלאומית

הפרשנות שלהם לסכסוך הישראלי-פלסטיני באה לידי ביטוי באמצעות פעילים כמו קלאס, לשעבר תומך נלהב בתנועת החרם על ישראל (BDS), ששופכים אור על התעמולה האנטי ישראלית. הארגון מסביר כיצד BDS מתעלמת מעובדות ומאמצת נרטיב של "פעילים" שרק רוצים להביא שלום למזרח התיכון, אך למעשה שואפת להכחדת ישראל. בניגוד לדרום אפריקה בעבר, שקידמה אפרטהייד נגד אנשים שאינם לבנים, ישראל חרטה על דגלה ערכים של סולידריות וקידום הקבוצות האתניות השונות בה.

דרך הזום, סיפר לנו קלאס את סיפורו כמי שביקר באזור וראה את העובדות ממקור ראשון. קלאס טען שהטענה לאפרטהייד בישראל מהווה זילות לזכר הרוע של האפרטהייד, ומי שמיישם את המונח אפרטהייד על הסכסוך הישראלי-פלסטיני חוטא בניכוס על ידי הכחשת הייחודיות של הגזענות והשנאה שעמדה בפני הקהילה הלא לבנה בדרום אפריקה.

אין ספק שקלאס צודק בטענותיו המרכזיות. בנוסף, עצם התיוג "אפרטהייד" על ישראל מנציח את תחושת הקורבנות הפלסטינית וגוזל מהם את עצמאותם ואת תחושת האחריות האישית שלהם. ולפיכך הם נוטים להאשים את ישראל במצבם, ולא את הנהגתם.

למרות כל אלה, כמה מדינות החלו לשים לב להבחנות הברורות בין המשטרים. היחסים בין ישראל למדינות המזרח התיכון השתפרו, כולל איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו. התפתחויות חיוביות אלה הביאו תקווה שיחול שינוי בנרטיב וכי טקטיקת ה"זאב זאב" להאשים את ישראל בכל תחלואי החברה הפלסטינית תחשוף את הזאב האמיתי בעור הכבש – הרשות הפלסטינית – שהוכיחה שוב ושוב כי אין לה שום עניין לפתור את הסכסוך.

חשוב לציין שהחוויה של הערבים בישראל לא מתקרבת לחוויה הדרום-אפריקאית. בישראל, ערבים-ישראלים הם אזרחים עם אותן זכויות כמו אזרחים ישראלים יהודים, והם זכאים לשירותים חברתיים וחינוכיים כמו כל אזרח אחר. ערבים בישראל נמצאים גם בתפקידי מפתח בחברה, כמו בפוליטיקה, בבתי המשפט, בבתי החולים ובמוסדות אקדמיים. לצורך העניין, לפי כמה סקרי דעת קהל, ערבים-ישראלים מעדיפים לחיות בישראל מאשר במדינות אחרות.

קלאס סיפר את סיפורו כמי שביקר באזור. לדבריו, הטענה לאפרטהייד בישראל מהווה זילות של זכר האפרטהייד, ומי שמיישם את המונח עלינו – חוטא בניכוס ובהכחשת הייחודיות של הגזענות והשנאה ההיא

אנשי "אפריקאים למען שלום" לקחו על עצמם את המשימה להסביר לכולנו מה זה באמת אפרטהייד שקורא לדיכוי על רקע גזעי. אימוץ השקר הנתעב "אפרטהייד ישראלי" לאמצעי תעמולה שקריים והפצת שנאה יוצר עוול היסטורי, ועל זה אסור שהעולם ישתוק. אני מפציר מכל מי שנפל בפח, תשבו ותקשיבו, תכירו את ישראל האמיתית.

תום יוחאי הוא סטודנט שנה ג למדעי המדינה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. כתב ב-CAMERA Fellowship, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות. פעיל בתוכנית מודל האו"ם.

לפני כחודש, הזדמן לי לצפות בכנס מקוון של אוניברסיטת ניו יורק (NYU) של תנועת ה-BDS, תנועה רדיקלית שקוראת להחרים את ישראל על רקע טענות כוזבות של פגיעה בזכויות הפלסטינים. בכנס השתתפו צעירים קלים להשפעה ממדינות שונות: ארה"ב, דרום אפריקה, צ'ילה ואיטליה. לתומי קיוויתי שאמצא דיונים עניינים, אבל מהר מאד נוכחתי לדעת שמדובר במפגן שנאה והשמצות. בכנס, מהות היא מילה גסה ושיח ההסתה הוא הדרך.

בכנס השתתפו צעירים קלים להשפעה ממדינות שונות. לתומי קיוויתי שאמצא דיונים עניינים, אבל מהר מאד נוכחתי שמדובר במפגן שנאה והשמצות. בכנס, מהות היא מילה גסה ושיח ההסתה הוא הדרך

למנחת הכנס ביומו הראשון קוראים ד"ר רפיף זיעדה. זיעדה גרה כיום בלונדון, למדה בעברה באוניברסיטת יורק בקנדה ובמקור נולדה בלבנון; כן, מדובר באותה לבנון שתושביה נאנקים כבר עשרות שנים תחת שלטון הטרור של ארגון החיזבאללה, אבל כנראה שהסבל של בני עמה של זיעדה לא מספיק חשוב כדי להתרכז במחוללי הטרור העיקריים במזרח התיכון.

במקום זה, זיעדה טוענת שהפלסטינים הם אלה שסבלו במשך עשרות שנים מהקולוניאליזם הישראלי, ופה היא כבר חוטאת בטעותה. לא מדובר בקולוניאליזם, כיוון שהרעיון של יהודים כ"מתנחלים-קולוניאליסטים" מופרך בקלות. שפע של ראיות מוכיחות שהיהודים הם האוכלוסייה הילידית של אזור דרום הלבנט; תיעודים היסטוריים וגנטיים מציבים את היהודים שם לפני למעלה מ-2,000 שנה, ויש עדויות שאין עליהן עוררין על מגורים מתמידים של יהודים באזור.

זיעדה לא הועילה בטובה להסביר כיצד אחרי שמשאבים רבים הושקעו ברשות הפלסטינית על ידי הקהילה הבינלאומית בבניית תשתיות, מוסדות וחברה אזרחית, הרשות לא הצליחה להקים ולבסס באופן ראוי את התשתית המתחייבת להקמת מדינה דמוקרטית ומתפקדת. אחת הבעיות היא שחיתות בצמרת השלטון הפלסטינית שמעלימה כספים ומתנהלת באופן בעייתי כלפי עמה.

קריאתו של הפאנל להחרים מוסדות אקדמיים ישראלים הוא רעיון של שנאה גרידא, שנאה כל כך מעוורת שהיא לא חושבת אפילו על הסטודנטים הערבים בישראל, ששיעורם עלה מאד באוניברסיטאות בשנים האחרונות. בין השנים 2010–2019 עלה אחוז הסטודנטים הערבים באופן משמעותי כמעט בכל התארים: בתואר ראשון – מ-13.1% ל-18.1%, בתואר שני – מ-7.4% ל-14.6% ובתואר שלישי – מ-5.2% ל-7.0%, בהתאמה. לכן, החרמה של מוסד אקדמי ישראלי תהיה גם החרמה של הסטודנטים והמרצים הערבים בו. אבל כנראה שבשביל תנועת ה-BDS, יותר חשוב להחרים מוסד א-פוליטי כמו אוניברסיטה, מאשר לדאוג לרווחת האוכלוסייה הערבית בישראל.

החרמת מוסד אקדמי ישראלי תהיה גם החרמת הסטודנטים והמרצים הערבים בו. אבל כנראה של-BDS יותר חשוב להחרים מוסד א-פוליטי כמו אוניברסיטה, מאשר לדאוג לרווחת האוכלוסייה הערבית בישראל

עוד דובר בכנס היה ג'רמי פיליפס, סטודנט מדרום אפריקה, שכיהן כיו"ר הפורום לסולידריות פלסטינית באוניברסיטת קייפטאון; הוא כנראה לא באמת יודע מהי סולידריות. ג'רמי טוען שלא קיים חופש ביטוי בקמפוסים בישראל, אבל האוניברסיטאות בישראל הן מוסדות עם חופש ביטוי גמור לחלוטין. סטודנטים ומרצים יכולים להתבטא כפי שהם רוצים וחלקם אפילו קוראים לאינתיפדה. הייתי מצפה מג'רמי, כאזרח דרום אפריקאי, להבין את ההבדלים בין האפרטהייד שהיה שם לבין המצב כיום במדינת ישראל. ג'רמי יותר ממוזמן – חופשי אפילו – להיכנס לאוניברסיטה ישראלית ולראות איך החופש ניתן שם לכולם, כולל אלה שמפגינים ומוחים בחופשיות למען הפלסטינים.

דרשתי בראמבאט, סטודנטית באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בארה"ב, ארגנה קמפיין להחרים חברות מסחריות אשר פועלות במדינת ישראל. החלטה חסרת כל היגיון כלכלי, חברתי ופוליטי לאור העובדה שנכון למרץ 2020, עבדו בישראל כ-87,000 פלסטינים.

משתתפי הפאנל שוכחים שבאחת הפעמים היחידות שקמפיין ה-BDS כן צלח, הוא גרם לנזק לפלסטינים כשהמפעל של חברת "סודה סטרים" הועבר משטחי יהודה ושומרון לאזור הנגב, ועקב כך פוטרו עשרות עובדים פלסטינים. והנה עוד דוגמה כיצד משתתפי הכנס אינם דואגים באמת לרווחת הפלסטינים.

דרשתי טוענת שישראל הבריחה את הערבים מבתיהם במלחמת העצמאות. אך לפי בני מוריס, פרופסור להיסטוריה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המתמחה בכתיבה היסטורית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, לא מדובר בתכנון מראש:

"היישוב היהודי לא נכנס למלחמת 1948 עם תכנית-על לגירוש הערבים, ומנהיגיו הפוליטיים והצבאיים מעולם לא אימצו תכנית שכזו. מה שקרה היה בעיקרו אקראי וכתוצאה מהמלחמה".

עוד טוען פרופסור מוריס ש:

"רוב הכפרים והעיירות [הערביים] פשוט התרוקנו בהתקרב ריח הקרב".

אחת הבעיות הכי גדולות באותם כנסים אנטי-ישראלים היא פרופגנדה שקרית ושטיפת מוח לסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות יוקרתיות כמו בראון, הווארד, קולומביה ואחרות בארה"ב. כך ניתנת הלגיטימציה להרעיל בשנאה ובדיות צעירים שייקחו וכבר לוקחים תפקידי מפתח אצל מנהיגת העולם החופשי, ארצות הברית.

משתתפי הפאנל שוכחים, שבאחת הפעמים היחידות שקמפיין ה-BDS כן צלח, הוא גרם לנזק לפלסטינים, כשהמפעל של חברת "סודה סטרים" הועבר משטחי יו"ש לאזור הנגב, ועקב כך פוטרו עשרות עובדים פלסטינים

אני ראיתי בכנס של NYU בעיקר עסקנות פוליטית ריקה מתוכן. לא היה שיח מהותי כי כאשר אין צידוק למאבק הכי קל להפיץ פייק-ניוז. אני מקווה שבעתיד אותם פעילים יצליחו להבין שהדרך הכי טובה לתמוך בפלסטינים היא על ידי עשייה ושיתוף פעולה עם ישראל ולא נגדה.

תום יוחאי הוא סטודנט שנה ג למדעי המדינה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. כתב ב-CAMERA Fellowship, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות. פעיל בתוכנית מודל האו"ם.

לאחרונה התראיין ראש הממשלה בנימין נתניהו בערוץ 12 והשיב לשאלות הרבות שהוצגו בפניו. בין השאלות, נשאל רה"מ האם שוחח עם ארנון מילצ'ן לאחר שהוגש נגדו כתב האישום. נתניהו השיב בחיוב ולא פירט על תוכן השיחה (לטענת נתניהו בירך אותו ב"חג שמח", אם כי התברר מאז שהשיחה לא התקיימה סמוך לחג כלשהו). מילצ'ן, כידוע, משמש עד נגד רה"מ, בעיקר בתיק 1000, בו נאשם רה"מ בקבלת מתנות ממילצ'ן.

יש לומר כי על פי הפרסומים, עדותו של מילצ'ן, יחד עם אחרים, בעייתית, בלשון המעטה, ומסבכת מאוד את רה"מ. ככל שימצא שעדותו של מילצ'ן מהימנה, יחד עם יתר העדים בשרשרת, עשוי רה"מ להיות מורשע בעבירה של מרמה והפרת אמונים. השלכות העניין ברורות.

על פי הפרסומים, עדותו של מילצ'ן בעייתית, בלשון המעטה, ומסבכת מאוד את רה"מ. ככל שימצא שהעדות מהימנה, יחד עם יתר העדים בשרשרת, עשוי רה"מ להיות מורשע בעבירת מרמה והפרת אמונים. השלכות העניין ברורות

מכאן, שניתן להבין את ההתעניינות הרבה, הן של רה"מ והן של הפרקליטות בעדותו של מילצ'ן. אם מילצ'ן יטיב עם רה"מ, הדבר עשוי להצילו. אם יאמר דברים שאינם טובים לרוה"מ, הדבר עשוי להביא להרשעתו.

שיחה של נאשמים עם עדים נגדם היא דבר מאוד לא מקובל ולא נפוץ. במקרים שבהם העדים אומרים דברים שמזיקים לנאשם, הם לרוב הופכים ל"אויבים" האחד של השני, בעיקר בשל העובדה שהעד יביא להפללה של הנאשם. אם העד לא מסר דברים שיש בהם כדי להפליל את הנאשם, לרוב הם לא יהפכו ליריבים, אך כנראה שהעד לא ישמש כעד במשפט (כיוון שאין בכוחו להועיל למאשימה).

במקרים חריגים מאוד ניתן לראות המשך קשר בין נאשמים לעדים,.לרוב זה קיים כאשר בני משפחה קרובה מעידים נגד קרוביהם – אישה שמעידה נגד בעלה, אח נגד אח או הורה נגד צאצא ולהיפך. במקרים כאלו, הקשר הוא תמיד קרוב ונמשך לפני המשפט וגם לאחריו. זה, ככל הנראה, אינו המצב בין רה"מ למילצ'ן. אינני מכיר מכיר את טיב היחסים ביניהם, אך נראה כי לא מדובר ביחסים קרובים והדוקים עד כדי כך.

בשל חריגות השיחה בין רה"מ למילצ'ן, בצדק חוששת הפרקליטות מניסיון להשפיע על עדותו של מילצ'ן. מעצם השיחה מתעורר חשש לביצוע מספר עבירות: הטרדת עד, ניסיון לשבש מהליכי משפט או הדחה בעדות. דברים אלו מתעצמים לאור העימות הקודם בין הפרקליטות לסניגורו של רה"מ.

יחד עם זאת, אין שום הגיון בבחינת המעשים על ידי הפרקליטות. ראשית, אין איסור הקבוע בחוק נגד יצירת קשר בין נאשם לעד. לעיתים מוטל איסור כאמור במסגרת של הליך של תנאים מגבילים, אך זה אינו המצב כאן.

שנית, אפילו אם נעשה ניסיון ללחוץ על מילצ'ן בצורה מפורשת או משתמעת, לשנות את עדותו, הרי שהדבר, לרוב, קשה מאוד. מילצ'ן מסר מספר עדויות בחקירותיו. אם יחזור על דבריו במשטרה, הרי שהוא לא "נענה" להקלה לכאורה עם רה"מ. אם הוא ישנה את דבריו, הוא עלול להיות מוכרז "עד עוין" ואז ייעשה שימוש בהודעותיו במשטרה.

אפילו אם נעשה ניסיון ללחוץ על מילצ'ן לשנות את עדותו, מפורשות או במשתמע, הרי שלרוב זה קשה מאוד. מילצ'ן מסר כמה עדויות בחקירותיו. אם יחזור על דבריו במשטרה, הרי שלא "נענה" להקלה לכאורה עם רה"מ

שלישית, מעצם קיום השיחה, לא נלמד על חשד לביצוע עבירה, אלא רק על קיומה של שיחה. לצורך בחינת האפשרות שהתקיימה עבירה, יש צורך לגבות עדות ממילצ'ן על שיחותיו עם רה"מ. הדבר מצריך, כמובן, פתיחה בחקירה, שבתורה מצריכה אישור של היועמ"ש.

כל הפעולות הללו, שוב מביאות את הסכסוך למחוזות שמחוץ למעשים נשוא כתב האישום – המקום שאליו רה"מ מנסה למשוך את הדיון, והפרקליטות נגררת לפעולות שעשויות להיראות כרדיפה של רה"מ.

עומר בללי הוא עורך דין פלילי

אנחנו אוהבים לקרוא רכילות. אנחנו לא אוהבים לקרוא על תקציב. כסף זאת מילה "גסה". לא מדברים עליה. בכל זאת אני חושב על כסף.

כאשר פורסם כי צעירה ישראלית עברה לסוריה מרצונה ובארץ החליטו להחזירה "מסיבות הומניטריות", זה עורר תמיהה. התמיהה גברה כאשר פורסם שישראל מוכנה לקנות מרוסיה מיליוני חיסונים נגד קורונה. כאלה שאף אחד במערב לא היה מוכן לקנות אותם. התחלתי לחשוב על פי הנחייתם של העתונאים בוב וודוורד וקרל ברנשטיין: "לך אחרי הכסף". כך אמרו כשחשפו את מעשיו של הנשיא ניקסון והביאו לפיטוריו. לדעתי, מישהו למד היטב את הלקח של "אין תקציב" ועשה בו שימוש לרעה.

כשצעירה ישראלית עברה לסוריה מרצונה ובארץ הוחלט להחזירה "מסיבות הומניטריות", זה עורר תמיהה. התמיהה גברה כשפורסם שישראל מוכנה לקנות מרוסיה מיליוני חיסונים נגד קורונה, שאיש במערב לא היה מוכן לקנות

אתחיל קצת קודם. בעיצומה של מגפת הקורונה ניהל ראש הממשלה שיחות טלפון בהולות ודחופות בשעת לילה מאוחרת עם מנכ"ל פייזר. אלברט בורלא הוא וטרינר ומנהל עסקי של החברה, שנולד בסלוניקי והיום הוא יהודי אמריקאי. כתוצאה מאותן שיחות ישראל קיבלה מנה גדולה של חיסונים נגד קורונה בזמן שמדינות אחרות עדיין ממתינות לחומר הזה. האם לבו החם של מנכ"ל פייזר הוליד את המחווה? לי נראה שהיה כאן שיקול כספי. ישראל, מסתבר, משלמת בעד החיסון כפליים מאשר מדינות האיגוד האירופי. כלומר, מנכ"ל החברה עשה שיקול כלכלי. החברה שלו תקבל יותר כסף.

מנכ"ל פייזר, יהודי אוהד ישראל, דפק לנו חתיכת מחיר pic.twitter.com/FSFIVbNaud

— li-at steinitz (@LiSteinitz) December 25, 2020

משום מה, לקח זמן לפרסם בארץ כמה נשלם בעד החיסונים. העיקר שהציבור מקבל אותם בחינם, אז למה להתעניין בשאלה בכמה כסף מדובר? כן, כסף. למה להתעניין מי החליט על ההוצאה? זה סוד.

התחלתי לחשוב על הכסף ולא על גורמים הומניטריים או אחרים. כסף. תקציב, זאת מלה של כלכלנים. אדם מן היישוב אינו עוסק במלים כאלה. למי איכפת מתקציב – יש תקציב, אין תקציב. אבל זאת טעות. בישראל אין תקציב מזה יותר משנתיים. זה לא מקרה. יש מי שמוצא עניין בהיעדר התקציב ויש סיבה ומטרה לכך.

נחזור להחזרתה של הצעירה המוזרה. היא יצאה לסוריה מרצונה הטוב. את שמה אסור היה להגיד מטעמי צנזורה. אבל ממקורות זרים התגלה שראש המטה לביטחון לאומי, מאיר בן שבת, נסע במיוחד למוסקבה כדי להביא אותה.

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ידידנו הנערץ, ידע לעשות עיסקה. כסף. כן. הוא הצליח למכור לישראל מיליוני חיסונים (שאיש לא רצה לקנות) כדי לתיתם לסוריה, אויבתנו ובת חסותו. מישהו ביקש שלא לפרסם בכמה מדובר. הוטל על כך איסור צנזורה. לעניות דעתי, לא פוטין ביקש לאסור את הפרסום אלא דווקא בישראל ביקשו להטיל חיסיון.

שגריר סוריה ברוסיה, על רקע הדיווחים על מימון ישראלי לחיסונים עבור משטר אסד: "מוסקווה תספק לנו חיסונים בחינם"@kaisos1987

— כאן חדשות (@kann_news) February 23, 2021

המשכתי לחשוב על הכסף. כן. על היעדר התקציב. מסתבר שזאת לא טעות אלא מדיניות. בהיעדר תקציב, כשמוסדות המדינה לא מתפקדים, יכול מישהו להחליט על חלוקת כסף. לא רק למען שחרורה של צעירה אלמונית, אלא לחלק כסף – 750 ₪ לכל אזרח במדינה. כולל אותי, שאינני נזקק כלל. יכול מישהו להציע חלוקת כספים לפני הבחירות. לא צריך אישורים.

בהיעדר תקציב, כשמוסדות המדינה לא מתפקדים, יכול מישהו להחליט על חלוקת כסף. לא רק למען שחרורה של צעירה אלמונית, אלא לחלק כסף – 750 ₪ לכל אזרח במדינה. כולל אותי, שאינני נזקק כלל

בהעדר תקציב אפשר לחלק מענקים למי שצריך ולמי שלא צריך, והכל נעשה בלי בדיקה, בלי לימוד הנושא ובלי אישורים של גורמי שלטון מיותרים. מחליט מי שיכול להחליט בהיעדר תקציב. מי שהחליט שלא יהיה תקציב.

מוזר לי שאדם שאין לו ארנק ואין לו כרטיס אשראי יכול להוציא בחופשיות כזו את כספי הציבור. הציבור איננו עוסק בזה, כי זאת מלה מרגיזה או לא מעניינת – תקציב. זה נשמע כמו כסף של אחרים.

יאיר דקל הוא עתונאי, פנסיונר בטלן שאין לו זמן. כותב להנאתו דברי אמת.