עלה של זית

1

"מעולם לא מסקתי זיתים ולא השתמשתי במכשיר הזה", אמר למצלמה מייקל מאן, שגריר האיחוד האירופי בישראל, בעודו מחזיק מוט ניעור ארוך ומנסה לגרום לפירות להיפרד מעץ הזית הגלילי שניצב מולו. השגריר חתם במילים "זה כיף גדול". הבעת פניו הסגירה שאולי "כיף" זו לא ההגדרה הכי מדויקת לעבודה חקלאית עם חולצת כפתורים בשמש אוקטובר הישראלית.

השגריר מאן הגיע השבוע למשק "ריש לקיש" בציפורי ולמרכז המבקרים של עמותת "סינדיאנת הגליל" בכפר כנא במטרה ברורה: להיווכח מקרוב שיש גם מסיק אחר. "הוא בא להראות את הפנים היפות של המסיק, שלא כל מה שקורה סביב זיתים זה אלימות", אומרת האגרונומית אילה נוי-מאיר, מנהלת בית הבד האורגני ריש לקיש. "הוא הגיע עם צוות – צלם וכתבת – כדי להראות שיש בישראל גם צדדים אחרים של המסיק".

"בגלל מה שקורה בשטחים המסיק בישראל מצטייר כקונפליקט דמים בין יהודים לערבים", אומרת הדס להב, מנכ"לית "סינדיאנת הגליל", "והוא רצה לדווח לממונים עליו שיש כאן גם דברים אחרים".

שגריר האיחוד האירופי בישראל הגיע השבוע למסיק זיתים בגליל כדי להוכיח שיש מציאות אחרת. "הוא הגיע עם צוות – צלם וכתבת – כדי להראות את הפנים היפות של המסיק, שלא כל מה שקורה סביב זיתים זה אלימות"

קצת מביך שבמקום שממשלת ישראל תעלה על ראש שמחתה פרויקטים נהדרים כמו ריש לקיש וסינדיאנה, מי שעושה עבורה את העבודה הוא שגריר האיחוד האירופי – אותו איחוד שלא פעם מואשם על ידי ממשלת ישראל בעוינות ורדיפה פוליטית – אבל זה כנראה חלק מהעולם ההפוך שבו אנחנו חיים.

מסיק בריש לקיש. מימין אילה נוי-מאיר, שני משמאל השגריר מאן (צילום: באדיבות ריש לקיש)

השגריר, בריטי בעל אזרחות גרמנית, עיתונאי בעברו (פייננשל טיימס, רויטרס, בלומברג), הגיע עם אשתו ובתם התינוקת והיה צמא לשמוע על שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים בימים שבהם זה נהיה יותר ויותר מאתגר, ולא רק בחקלאות כפי שמעידה המציאות שאחרי תוצאות הבחירות.

"השגריר היה כאן שלוש שעות, מסקנו ביחד ואחר כך סיפרנו לו על המורכבות של המקום, על ההיסטוריה ועל האופטימיות, השותפות והעובדה שאפשר לעבוד ביחד. כמו בשטחים – רק הפוך"

בריש לקיש מוסקים כ-6,000 עצי זית, חלקם בני מאות ואף יותר מאלף שנה, והאחראי על האופרציה הזו הוא עלי אבו שחאדה, שמשפחתו במקור מהכפר ספוריה שעל חורבותיו הוקם מושב ציפורי.

"השגריר היה כאן שלוש שעות, מסקנו ביחד ואחר כך סיפרנו לו על המורכבות של המקום", מספרת נוי-מאיר, "על ההיסטוריה ועל האופטימיות והשותפות והעובדה שאפשר לעבוד ביחד. כמו בשטחים – רק הפוך".

מציפורי המשיך מאן לכפר כנא, שם פגש את נשות סינדיאנת הגליל – עמותה של נשים ערביות ויהודיות שמנהלות בשותפות מטע זיתים בן 30 דונם בעמק יזרעאל ומשווקות את תוצרתן המשובחת – בראשה שמן זית אורגני עטור פרסים בינלאומיים – ברחבי העולם.

"זה היה מאוד מרגש", אומרת הדס להב המנכ"לית, "סיפרנו לו איך אנחנו עובדות ביחד כצוות, התרשמתי שהוא אדם מאוד חיובי ומבין לעומק את הקונפליקט ואת מה שקורה בישראל. ודיברנו איתו גם על החרם שאנחנו סובלות ממנו".

"זה היה מאוד מרגש. סיפרנו לו איך אנחנו עובדות ביחד כצוות, התרשמתי שהוא אדם מאוד חיובי ומבין לעומק את הקונפליקט ומה שקורה בישראל. דיברנו איתו גם על החרם"

מתברר שעל אף שסינדיאנת הגליל חברה מוכרת בארגון הסחר ההוגן העולמי (Fair Trade), העמותה סובלת מהעוינות הגוברת כלפי כל מה שקשור בישראל.

"עד אוקטובר 23' אירחנו כאן במרכז אלפי מבקרים בשנה", אומרת להב, "קבוצות של תגלית, צליינים, קהילות יהודיות, תיירים. הכל נעצר ב-7 באוקטובר. עכשיו אנחנו מתחילות לאט לאט להתאושש אבל היו שלוש שנים שבהן היה לנו קשה מאוד להחזיק את הפרויקט הזה. נאחזנו בשיניים מתוך אמונה שיבוא יום והשמש תזרח, ושתפקידנו, כמו בשיר, להביא את היום".

אילה נוי-מאיר והשגריר מאן (צילום: באדיבות ריש לקיש)

ההישרדות הפכה קשה יותר כשההזמנות מהעולם הפסיקו להגיע. להב: "זה גל עכור. סינדיאנה מתקיימת ממכירות שמן הזית כבר 30 שנה. בשנים האחרונות הייצוא היה 75-80 אחוז מההכנסות שלנו. בשנתיים האחרונות אנחנו חוות ירידה של כ-40%".

אומרים לכם במפורש שזה חלק מהחרם על ישראל?
"בדרך כלל לא. היה מקרה אחד שבו זה היה ממש בפרצוף, בקואופרטיב בברוקלין שהיה לקוח קבוע שלנו קיבלו החלטה שלא קונים יותר מוצרים מישראל. אומנם כתוב על הבקבוק שהוא מיוצר בשיתוף פעולה על ידי נשים יהודיות וערביות בישראל, אבל המילה ישראל הספיקה בשביל לבטל אותנו. כנראה לא טרחו לקרוא את כל המשפט.

"כתוב על הבקבוק שהוא מיוצר בשיתוף פעולה על ידי נשים יהודיות וערביות בישראל, אבל המילה ישראל הספיקה בשביל לבטל אותנו. כנראה לא טרחו לקרוא את כל המשפט"

"זה עשה רעש גדול בקהילה היהודית שם, רבנית אחת שהייתה חברה בקואופרטיב כתבה ב'ניו יורק טיימס' שהיא עוזבת בגלל זה. נועה תשבי שלחה אלינו צוות צילום ויצא סרטון ויראלי באינסטגרם שלה. במקומות אחרים יותר מנומסים ופשוט אומרים 'זה שיקול עסקי'. אנחנו צריכות לבנות לעצמנו שוק חדש".

השמן המשובח שהעמותה מייצרת – כ-100 טון בשנה – עדיין משווק בארצות הברית, יפן, איטליה, אוסטריה וגרמניה. השף יותם אוטולנגי מציע אותו במעדנייה המפורסמת שלו בלונדון. בארץ אפשר לרכוש אותו בחנות האינטרנטית של העמותה ובחנות "טבע קסטל".

מסיק משותף של סינדיאנת הגליל ובונות אלטרנטיבה, אוקטובר 2023 (צילום: באדיבות סינדיאנת הגליל)

"המלחמה התחילה בדיוק כשהיה צריך להתחיל את המסיק", משחזרת להב את אירועי אוקטובר השחור, "לא היה מי שיקטוף. פועלים מהשטחים לא יכלו להגיע, אנשים פחדו לבוא לצפון ובכלל פחדו מערבים.

"פנינו ל'בונות אלטרנטיבה' שהובילה מורן זר קצנשטיין, שהכרנו מההפגנות והצעדות נגד ההפיכה המשטרית. ביקשנו שיבואו לעזור לנו. לא ידענו איך יגיבו לפעילות משותפת של יהודים וערבים, בכל זאת זה היה זמן קצר אחרי ה-7 באוקטובר. הגיעו כמעט 400 אנשים למסיק. זו הייתה חגיגה".

"כואב הלב לראות כיצד המסורת היפהפייה של המסיק הפכה בשנים האחרונות לזירה נוספת של אלימות ואיומים בלתי מתקבלים על הדעת", כתב השגריר לאחר הביקור. "זו הייתה חוויה מרגשת ומעוררת השראה"

"זו הייתה חוויה מרגשת ומעוררת השראה", סיכם השגריר מאן בחשבון הפייסבוק שלו את היום שבילה בגליל, "כואב הלב לראות כיצד המסורת היפהפייה של המסיק הפכה בשנים האחרונות לזירה נוספת של אלימות ואיומים בלתי מתקבלים על הדעת… ענף הזית מסמל שלום כבר אלפי שנים. היום נוכחתי לראות כיצד הסמל העתיק הזה מקבל משמעות מוחשית בזכות אנשים שפועלים מדי יום למען עתיד משותף וטוב יותר".

פלסטינים מוסקים זיתים מעץ במהלך עונת המסיק השנתית, בדיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה. 21 בספטמבר 2024 (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)

2

גרף אחד מתוך הדוח שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עם נתוני הנסועה של המשק לשנת 2025, מזקק את מצב התחבורה בישראל – ומבהיר מדוע לקטסטרופה התחבורתית שאנחנו חווים יש רק פתרון אחד.

לפי נתוני הלמ"ס, בשני העשורים האחרונים גדל מספר כלי הרכב על כבישי ישראל פי 2.1 – מכ-100 אלף בשנת 2005 לכ-210 אלף ב-2025. הנסועה השנתית – סך הקילומטרים שנסעו הנהגים – גדלה באותה תקופה ב-66%; ובאותו זמן גדל שטח הכבישים רק ב-31% ואורך הכבישים ב-43%.

נסועה שנתית, 2005-2025 (צילום: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה)

המשמעות: הרבה יותר צפוף, הרבה יותר מכוניות על כל מטר כביש. תודו שלא הרגשתם. זה לא קרה כי הממשלה מתעצלת לסלול כבישים, אלא משום שבמדינה הצפופה במערב אין יותר מקום לכבישים, וקצב התווספות הכבישים לעולם לא יוכל להדביק את קצב הגידול במספר כלי הרכב.

בשני העשורים האחרונים גדל מספר כלי הרכב על כבישי ישראל פי 2.1, אך אורך הכבישים גדל רק ב-43%. המשמעות: הרבה יותר צפוף, הרבה יותר מכוניות על כל מטר כביש

זה מרוץ אבוד, ולמעשה זה מרוץ שחותר תחת עצמו, משום שהוספת עוד ועוד כבישים מתמרצת את הציבור לרכוש מכוניות פרטיות ולנסוע בהן – וכך המשק נקלע למעגל קסמים, כלומר לפקק האינסופי שכולנו חווים ביומיום.

הדרך היחידה לפרוץ את המעגל הזה היא להעביר את הציבור מהמכוניות הפרטיות למערכות הסעת המונים, מנהיגה לנסיעה באוטובוס או ברכבת קלה או כבדה, מהפרייבט לאופניים ולהליכה ברגל. זו חתיכת משימה שלא תושלם ביום אחד, גם לא בשנה, אבל אם לא נצא לדרך לעולם לא נגיע.

עומס תנועה בתל אביב בצמוד לנתיב המהיר החדש. 12 באפריל 2026 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

3

שלוש חברות, חיילות בשירות סדיר, החליטו לנצל את החופשה התקופתית שלהן (בצה"לית מדוברת: רגילה) לנופש קצר באילת. הן נכנסו לאפליקציה של אגד כדי להזמין מקום באוטובוס שיורד מהמרכז, וחיפשו את הקוד שמאפשר לחיילים להזמין כרטיס ללא תשלום – שהרי חיילים כידוע נוסעים בתחבורה הציבורית בחינם.

רק שלא היה כזה. היו שלל קודים של הנחות והטבות, אבל לקבוצות אחרות באוכלוסייה. חיילים – רק במחיר מלא. כשפנו למוקד משרד התחבורה נאמר להן שאכן זה המצב. הנסיעה בחינם רק לחיילים שגרים או משרתים באילת או בערבה ("כרטיס ערבה"). שאר החיילים נדרשים להיפרד מ-148 שקלים (74 לכיוון), שכן האוטובוס לאילת מוחרג מכלל שירותי התחבורה הציבורית.

ייתכן שיש היגיון בכך שנסיעה לאילת אינה כלולה בזכאות של חיילים לנסוע חינם בתחבורה הציבורית, אך זה צורם כאשר קבוצות אחרות, למשל חיילים משוחררים או עובדי שב"ס ומשטרה, זכאים לנסיעה בחינם

ייתכן שיש היגיון בכך שנסיעה לאילת אינה כלולה בזכאות של חיילים לנסוע חינם בתחבורה הציבורית. הקו לאילת חריג, זו לא סתם עוד נסיעה באוטובוס. מה שמוזר ואפילו צורם זה חוסר העקביות, משום שקבוצות אחרות שנהנות בשגרה מהנחות והטבות בתחב"צ זכאיות להן גם בקו לאילת: שוטרים נוסעים לאילת בחינם; עובדי שירות בתי הסוהר – חינם; גמלאים – חינם; סטודנטים – 33-50 אחוז הנחה.

ושיא האבסורד: גם חיילים משוחררים זכאים לנסוע בקו לאילת ללא תשלום. כלומר אזרח צעיר שיכול לעבוד ולהשתכר נוסע בחינם, וחייל בשירות חובה שמקבל משכורת של כ-1,500 שקלים בחודש נאלץ להוציא כ-10% ממנה על כרטיס לאוטובוס. איפה ההיגיון?

חיילים ישראלים ממתינים לאוטובוס בתחנת אוטובוס ליד שדרות ב-8 בינואר 2009 (צילום: אנה קפלן/פלאש90)

אין היגיון. התגובה של משרד התחבורה מאשרת את הדברים, אבל לא באמת מסבירה אותם: "הסדרי הנסיעה בתחבורה הציבורית של חיילי צה"ל בשירות סדיר מוסדרים במסגרת הסכם ייעודי בין משרד הביטחון למשרד התחבורה.

"במסגרת רפורמת 'צדק תחבורתי', חיילים משוחררים ומסיימי שירות לאומי-אזרחי זכאים לנסיעה חופשית בתחבורה הציבורית למשך שנה ממועד השחרור או סיום השירות. לפיכך, אין מדובר בהחרגת חיילי הסדיר מהטבה אזרחית, אלא בהסדר נסיעה ייעודי ונפרד החל עליהם".

בכך לא מסתיימות התקלות בדרך דרומה. ישראלים שנסעו בחגים לסיני וירדו לאילת באוטובוסי חצות שיצאו בשרשרת מהמרכז והגיעו בשש בבוקר, נאלצו להמתין שעתיים נוספות לאוטובוס הראשון למסוף טאבה

בכך לא מסתיימות התקלות בדרך דרומה. ישראלים שנסעו בחגים לסיני וירדו לאילת באוטובוסי חצות שיצאו בשרשרת מהמרכז, הגיעו לתחנה המרכזית של העיר הדרומית לקראת שש בבוקר וביקשו לקחת משם אוטובוס אל מסוף טאבה.

רק שהאוטובוס הראשון מאילת לגבול יוצא לקראת שמונה בבוקר, וכך מאות נוסעים מצאו את עצמם מחפשים לשווא מונית פנויה, מרפרשים שוב ושוב את "גט טקסי" שלא סיפק מענה וחלקם נאלצו להמתין שעתיים עד ליציאת האוטובוס הראשון.

גם במקרה הזה, משרד התחבורה לא מספק הסבר לכך שהאוטובוס מהתחנה המרכזית למעבר הגבול מתחיל לעבוד הרבה אחרי שרוב קווי האוטובוס בארץ מתחילים את היום.

אנשים עוברים למצרים דרך מעבר הגבול טאבה באילת, במהלך חג הפסח. 17 באפריל 2022 (צילום: Flash90)

ויש גם קינוח, שממתין לשבים מסיני לישראל. בעוד תחנת האוטובוס שמורידה את היוצאים למצרים ממוקמת ממש ליד מעבר הגבול, תחנת ההעלאה שמיועדת לחוזרים ממוקמת במרחק כמה מאות מטרים.

מדובר בהליכה ממושכת בשמש הקופחת, עם תיקים, מזוודות וילדים (למי שיש), ובקיצור בדרך מפוקפקת מאוד לסיים חופשה פסטורלית. מדוע תחנת ההורדה לא יכולה לשמש גם כתחנת ההעלאה? למה להתעלל סתם כך בנוסעי התחבורה הציבורית? גם לזה אין למשרד התחבורה הסבר.

ויש גם קינוח, שממתין לשבים מסיני לישראל. בעוד תחנת ההורדה ליוצאים למצרים ממוקמת ממש ליד מעבר הגבול, תחנת ההעלאה נמצאת במרחק הליכה ממושכת של כמה מאות מטרים בשמש הקופחת

בשורה התחתונה, על אף שמאז סגירת שדות התעופה הקטנים (שדה דב ואילת) הנסיעה באוטובוס הפכה לאמצעי ההגעה הנוח וההגיוני ביותר לאילת, ועל אף שאגד עצמה מספקת שירות טוב ויעיל, דומה שמשרד התחבורה עושה הכל כדי להקשות על הנוסעים. למרבה הצער, זה בערך הדבר היחיד בקדנציה הזו שבו הוא מצליח.

נופשים מבלים באילת. 6 במאי 2025 (צילום: דוד כהן/פלאש90)

4

השקנאים הנודדים מקבלים את מנת הדגים היומית על דופן מאגר המים במשמר השרון שבעמק חפר. ולא, זה לא AI. הצלם, גיא שמואלי, מכנה את זה "המפל בהר השקנאים".

"מפל של שקנאים": השקנאים הנודדים מקבלים את מנת הדגים היומית על דופן מאגר המים במשמר השרון שבעמק חפר, אוקטובר 2026 (צילום: גיא שמואלי)