הפמיניסטיות לא ינוחו עד שהפטריארכיה לא תיפול. מה זה תיפול? תתרסק, תישבר לחתיכות, תישרף, תעלה בעשן ולא יישאר ממנה זכר. רק שזה לא יקרה אף פעם, כי אולי זה בעצם כבר קרה.

לפני שלוש מאות שנה קריאת הקרב נגד הפטריארכיה היתה יכולה להישמע מהפכנית, היום היא מלמדת בעיקר על חוסר עניין וידע בגאופוליטיקה, בהיסטוריה ובמדע. מדובר בפמיניזם אמוציונלי, שזורק סיסמאות נדושות ולא מדויקות, מה שמצער בעיקר את מי שסולד מהטיעון השוביניסטי שקובע שנשים אינן מסוגלות לטיעונים רציונליים ולא רגשיים.

עוד לא מצאתי שני אנשים שמסכימים אפילו על הפירוש המדויק של המושג פטריארכיה, על אחת כמה וכמה קשה להסכים על שאלת קיומו או אי קיומו בעולם המערבי בימינו. יש שטוענים שאף פעם לא היה דבר כזה, יש שהיה ואיננו ויש כאלה שאומרים שהוא הכוח שעדיין שולט בעולם מאחורי הקלעים, כמו האילומינטי, זקני ציון או הבונים החופשיים.

מה שברור הוא שלהמשיך ולהשתמש באותו מושג ששימש בתקופה בה לנשים לא היתה זכות הצבעה בבחירות, זכות לירושה ולעבודה מחוץ לבית, תקופה בה מעמדן החוקי היה נחות בכל לזה של הגברים, זו הגזמה על גבול הפרובוקציה.

אפשר להתווכח על השאלה אם ישראל מקיימת משטר אפרטהייד בשטחים, אבל מי שיטען שבתוך גבולות המדינה אזרחי ישראל הפלסטינים חיים במשטר אפרטהייד הוא פרובוקטור. אפליה? יש. גזענות? יש. דורש שיפור? כן. אפרטהייד? איבדתם אותי.

להמשיך לקרוא לפירוק הפטריארכיה זו לא רק פרובוקציה, זה גם חוסר כבוד כלפי המאבק וההישגים של הpמיניסטיות שלחמו והשיגו נצחונות עצומים. זכויות שרק לפני  50-80 שנה לא היו עולים על הדעת. אז אני לא אומר שהעבודה נגמרה, יש עוד מה לעשות, אבל אפשר להחליף תקליט. אין פטריארכיה, אנחנו לא חיים בחברה שבאופן מובהק מפלה נשים בחוק, זכויותיהן שוות לאלה של הגברים, בחלק מהמקרים הן אפילו מופלות לטובה.

אני חושש רוב רובן של הפמיניסטיות לא ממש התעמקו בכתבים של כמילה פיגליה או של רוי באוומייסטר על הפטריארכיה, או טרחו לבדוק את דעתם של הפסיכולוגים האבולוציוניים שהפטריארכיה היא בעצם המצאה של הנשים שתרמה להתפתחות ולהשרדות המין האנושי, יותר קל הרי להרים שלטים ולזרוק סיסמאות.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

ביום הראשון ליציאה מהסגר המתח ברחובות טיפס ועלה. עשרות אלפי אזרחים יצאו שבת קודם לכן למחאה הגואה כנגד נתניהו והמשך אחיזתו במוסרות השלטון, ומה שפגשו שם זה גל גואה מנגד של אלימות, אלימות של תומכי נתניהו הקנאים.

אוכלוסיית המוחים היא מגוונת. החל מסולדי השחיתות, דרך נפגעי כלכלת הקורונה, ועד, כן, שרידי אנשי השמאל ההיסטורי המתפורר. אבל בנושא אחד כולם מאוחדים – בהטלת האשמה והאחריות להשתלחות אלימה נגדם – על נתניהו.

וכולם טועים.

אוכלוסיית המוחים מגוונת. סולדי השחיתות, נפגעי כלכלת הקורונה ושרידי השמאל ההיסטורי המתפורר. אבל בנושא אחד כולם מאוחדים – האשמה והאחריות שיש לנתניהו בהשתלחות האלימה נגדם. וכולם טועים

אין מי שאשם במצב יותר מגנץ והתנהלותו חסרת האחריות. גם ביחס לרצון בוחריו, אך בוודאי ביחס לטובת המדינה וגיבוש חוסנה החברתי. אנו הולכים כיום למקום רע.

הנוסחה שמובילה אותנו לשם היא נוסחה רבת גורמים. נוסחה זו כוללת מצד אחד נתונים אליהם צריך להתייחס אבל אי אפשר לשנותם, ומצד שני משתנים – אותם גורמים שבידינו לשנותם כדי לכוון אותנו לעתיד טוב יותר. כדי לנהל את העתיד צריך להבין מה הם הנתונים ומה המשתנים באותה נוסחה חברתית שגוררת אותנו למקום הרע אליו אנחנו הולכים.

למפגינים נגד נתניהו נדמה כאילו נתניהו הוא משתנה בנוסחה. כאילו אם רק נראה לו עד כמה אנו רוצים שהוא ילך, הוא יבין זאת ואכן יתפנה. לחלק גדול מהצופים באלימות הגואה נדמה כי אותם קנאים הם המשתנה, ואם רק נפעל בתקיפות נגדם נוכל לשנות את הגל. אך מבט מעמיק יזהה שלא זה ולא זה הם משתנים, אלא ששני אלה הם דווקא נתונים לנו, והמשתנה נמצא במקום אחר לגמרי.

הן נתניהו והן עדת קנאיו הם תוצרים של מגמה גלובלית מתמשכת של עליית הלאומנות, הנובעת משני מקורות עמוקים שמגיעים כריאקציה להשלכות מלחמת העולם ה-2. האחד הוא האכזבה שהנחיל ההומניזם הליברלי בהבטחת ההכלה והחיבוק לנידחי העולם ומודריו. והשניה היא השכחה בה נתקף העולם לגבי המקום הרע אליו מביאה אותנו הכניעה ללאומנות, ושל הדינמיקה שגררה את העולם למלחמה הנוראה ההיא.

עליית הימין, או יותר נכון לאמץ את הביטוי האמריקני – עליית המשטרים הסמכותניים – היא נתון שנובע מהליכים של כניעה לפסיכולוגיה החברתית, המצופפת אותנו סביב תחושת הכוח הכוזבת של מנהיג סמכותני.

עליית הימין, או, יותר נכון לומר: עליית המשטרים הסמכותניים, היא נתון שנובע מהליכים של כניעה לפסיכולוגיה החברתית, המצופפת אותנו סביב תחושת הכוח הכוזבת של מנהיג סמכותני

הליכים אלו נידונים להוביל למשבר, משום שבפועל, בעולמנו הצפוף בו כולם תלויים בכולם, ההתעלמות מכל זאת, כמו גם בנייה וטיפוח העויינות לזר, הן  דרך בטוחה לגהינום. המשבר יגיע ויאלץ אותנו לפקוח עיניים לדרישת האיזון ביחסנו אל הזר. השאלה היא רק עד כמה נחריף את המשבר בהעמקת וביצור הסמכותניות המשטרית.

הגל הסמכותני הוא נתון, ונתניהו כגולש גלים מדהים – רק רוכב עליו. האמרה האומללה שלו באותו ריאיון שנתן בדבוס, על שאיפתו להיזכר כפרוטקטור של ישראל, ויותר מכך, היעדר ההתקוממות הציבורית לאמירה כל-כך אוטריטרית -מעידים היטב על הכיוון הזה עוד מ-2016. אך האם הגל הזה ישא אותו לדרגה ארדואנית, פוטינית, או אולי צ'אבסית בביצור הסמכותיות המשטרית? כאן נכנסת קבוצת המשתנים בנוסחת המשבר. מי ומה הם הכוחות העומדים מנגד וכיצד הם פועלים.

בעניין הכוחות – הרי הם שם. את זה שיקף התיקו הפוליטי של מערכות הבחירות האחרונות. אך בשאלת יכולת הפעולה, כאן העניין לא כל-כך פשוט. לערב הרב של החוששים מהעצמת הסמכותיות חסרה לכידות פעולה, ויותר מכך חסרה אלטרנטיבה אידאולוגית קוהרנטית שתבנה את אותה לכידות – החזון.

בגלל חוסר הגיבוש הזה יש ואקום ארגוני ואידאולוגי לקיבוץ האנטי סמכותניות, או כמו שהם מכונים קבוצת "רק לא ביבי", ולתוך הואקום הזה נשאבים גורמים כאלו ואחרים כדי לנסות ולייצר את האלטרנטיבה המיוחלת. כזה היה גם גנץ. תופעת גנץ היא תולדה של כוח מושך וכוח דוחף. הכוח המושך היה אותו גוש בוחרים גדול הכמה לנורמליות, והכוח הדוחף היה התדמית אותה הוא בנה. תדמית של ביצועיסט החלטי, לוחם לתיקון המדינה. גנץ נתפס כקדוש מושיע, אך מהר מאוד הוא הפך לחוטא.

הכלי הראשון והעיקרי נגד שלטון סמכותני הוא הגבלת משך הכהונה. הרציונל לזה הוא כפול – הן ראיית החזקת מוסרות השלטון כשליחות ולא כמקצוע, והן ההכרה כי החברה שלנו חזקה מספיק ומוסדות השלטון מבוססים מספיק, כדי לתפקד ולייצר יותר מאדם אחד המוכשר להוביל את המדינה.

הגל הסמכותני הוא נתון, ונתניהו כגולש רק רוכב עליו. אמירתו האומללה בראיון על שאיפתו להיזכר כפרוטקטור של ישראל, והיעדר ההתקוממות הציבורית לאמירה האוטריטרית – מעידים על הכיוון עוד מ-2016

במציאות הפוליטית שלנו דרישה זו תורגמה לדרישה להחלפת נתניהו, וזה היה הכרטיס עליו רץ גנץ. הבעיה הייתה לאחר הבחירות, לאחר שכחול-לבן קיבלה את הקולות, היכן שהוא נראה כי גנץ חש כאילו השכינה משחה אותו למלוכה ולא הציבור, ותחת השכינה הזו אין הוא נזקק עוד לקרדיט הציבורי שהעלה אותו. כאן הוא חטא בפעם הראשונה. זה היה בתרגיל שעשה, אשר בעיניו כנראה היה מבריק, של השלכת החוק לאיסור כהונה תחת כתבי אישום, יחד עם רצון בוחריו. חוק שהיה אמור לבלום את הגלישה של נתניהו והמדינה לסמכותניות.

סיפור הכיסוי היה משבר הקורונה, אבל המציאות הוכיחה כי ניהול ממשלה הדו-ראשית לא תרם במשהו לטיפול במשבר הקורונה. יותר מכך – אותה דרישה סחטנית לרוטציה כאתנן לבגידה בבוחרים היא לא רק מבט חודר למניעיו של גנץ, אלא גם לחטא השני בו חטא – חטא היוהרה. מדוע אדם שואף להנהיג מדינה כשאין לו שום תמיכה משמעותית מהאנשים עליהם הוא מבקש לשלוט?

הקו הסחטני של גנץ אינו חד פעמי אלא חוזר על עצמו גם בכתיבת שורות אלו, בשימוש בו הוא עושה בפרשת הצוללות כחרב דמוקלס מעל ראשו של נתניהו. קשה להבין את הרעיון שנבחר ציבור שוקל נושא לא בכפוף לאינטרס הציבורי אלא בכפוף לאינטרס הפרטי שלו, אבל את זה בדיוק עושה גנץ בפרשת הצוללות.

הברית של נתניהו עם החרדים מוקעת תדיר על ידי מתנגדי נתניהו כברית סחטנית, בה החרדים דורשים לקהילותיהם הטבות הגבוהות ממשקלם האלקטורלי, רק בזכות עמדת המיקוח שלהם. זאת בעוד שהאמת היא כי בתוך הקהילות יש לנתניהו תמיכה רחבה ואמיתית, שאפילו כופה עצמה על דעת מנהיגיה, ונתניהו מודע לה ומשתמש בה. אז מה אם נניח כי דרעי היה משתמש בכוחו זה ודורש גם הוא להיות ראש ממשלה ברוטציה? מה היה לגנץ לומר על הלגיטימיות בזה?

החטא השלישי של גנץ, והוא אולי החמור מכולם, הוא חטא המחשבה שהוא יצליח להעביר אליו את רשות הממשלה בזכות כוחו של הסכם חתום. הסכמים נחשבים כעניין דו צדדי, אך למעשה הם תמיד עניין לשלושה צדדים. שני הנושאים והנותנים ובנוסף קיים השותף השקט הזה – הגוף האוכף.

בפוליטיקה אין גוף אוכף ואסור שיהיה כזה. פוליטיקה היא ממלכת האינטרסים של הציבור. פוליטיקאים אמורים להיות רק צינור לציבור שלהם ולא אדונו, ולכן הם אינם יכולים למנף את המנדט שניתן להם נגד רצון בוחריהם, ואם האינטרס של ציבור בוחריהם קובע כי טובתו מונחת בהפרת ההסכם הרי שנציגיו מחויבים לעשות זאת. כך, הניסיון המכוער הזה של גנץ לייצר בטחונות להסכם פוליטי ולהפכו לאיזה סוג של הסכם מסחרי הוא עצמו מייצר רמפה רעה להעלות את המשטר הסמכותני ולהעבירו מעל לחומות הדמוקרטיה.

אם אלו שלושת חטאי גנץ, אז על מה הרביעי שעליו לא נשיבו? ובכן זה קוצר הראות והאיוולת שגורמת לו להתמיד ולהמשיך לדבוק בתקווה חסרת התוחלת שאיכשהו הוא יצליח לממש את תאוותו לראשות הממשלה על-ידי סיוע לנתניהו לשמור על כסאו.

אם אלו שלושת חטאי גנץ, מה הרביעי שעליו לא נשיבנו? זה קוצר הראות והאיוולת שגורמת לו לדבוק בתקווה חסרת התוחלת שאיכשהו יצליח לממש את תאוותו לראשות הממשלה תוך סיוע לנתניהו לשמור על כסאו

המדינה (כנראה כחלק ממגמה עולמית) הולכת למקום רע, מקום של קרע חברתי עמוק והתגבשות סביב אידאולוגיה של שנאה. קרע שנדון להוביל למשבר חברתי ושעלול להתדרדר לאלימות אזרחית. את התהליך הזה לא ניתן לעצור משום שאי אפשר לפקוח בכוח את עיניהם של אותם שטופי שנאה, אבל אפשר היה לרכך אותו על-ידי הזזתו של נתניהו. את זה היה גנץ לעשות, והמחדל הזה רשום על שמו.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

כל מי שעבורו רצח רבין אינו פרק בספרי ההיסטוריה אלא חלק מהמציאות, זוכר את אווירת ההסתה שקדמה לרצח. השיטות נשארו דומות, גלגול העיניים של המסיתים נותר כשהיה, והתשוקה לדם השפוך עדיין מפעמת. כלום לא משתנה, לא הרקדנים ולא תנועות הריקוד.

את השיר "פוליטיקה היא דם" כתבתי בדצמבר 95' והוא יצא לאור כשנה וחצי לאחר מכן. קורין אלאל עשתה קולות רקע והפיקה את "להקת אנשי החצר", הרכב רוק משובח שניהלה האמנית רונית יניצקי ובראשו עמד אלי סורני שאף הלחין את השיר. החינוכית צילמה קליפ, אך הרדיו סירב להשמיע בשל היות השיר פוליטי מדי.

את השיר "פוליטיקה היא דם" כתבתי בדצמבר 95' והוא יצא לאור כשנה וחצי לאחר מכן. קורין אלאל עשתה קולות רקע והפיקה את "להקת אנשי החצר". החינוכית צילמה קליפ, אך הרדיו סירב להשמיע בשל היות השיר פוליטי מדי

מה קרה מאז, איזה לקח נלמד?

השיטות ללא ספק השתכללו, אמנות הפייק הניוז החדשנית שילבה ידיים עם אמנות ההסתה הוותיקה וביחד עם הרשתות החברתיות ואשפי הסייבר, בראו לנו עולם חדש ומכוער.

השמאל כהרגלו נותר אידיאולוגי, מיושן ומעט לא רלוונטי. עדיין מתכנס בבועתו ומגלגל עיניים לשמיים, מתקוטט על הגדרות נוקדניות כשאש הספינים בוערת מכל עבר.

רצח רבין שינה את פני מדינת ישראל לתמיד. האם יש דרך חזרה?
כשאני קורא את הטקסט שכתבתי לפני עשרים וחמש שנה, נדמה לי שהיטבנו לשכוח ולמדנו לעבור הלאה, עצומי עיניים.

פוליטיקה היא דם

הַגֶּשֶׁם שֶׁיֵּרֵד יִשְׁטוֹף אֶת הַתְּמִימוּת
וְשׁוּב נַבִּיט בְּאוֹר שׁוֹתְקִים וַאֲבוּדִים.
אוּלַי נוֹסִיף לִחְיוֹת, וַדַּאי שֶׁלּא נָמוּת,
כְּמוֹ תָּמִיד בְּיַחַד בּוֹדְדִים.

כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה וְרַק הַזִּכְרוֹנוֹת,
עוֹבְרִים בִרְחוֹבוֹתֶיהָ שֶׁל הָעִיר.
וַדַּאי שֶׁלּא נָמוּת, אוּלַי נוֹסִיף לִחְיוֹת,
בְּצֵל הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר.

כְּשֶׁבָּרַדְיוֹ מִתְנַגְּנִים הַשִּׁירִים,
בְּעִתּוֹן הַבֹּקֶר – פּוֹלִיטִיקָה הִיא דָּם!
אֵיך אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים וְעוֹבְרִים,
מִמָּקוֹם לְמָקוֹם עִם הַזְּמָן.

"הַגֶּשֶׁם שֶׁיֵּרֵד" אֲנִי זוֹכֵר שֶׁאָז אָמַרְתְּ,
"יִתְפֹּס אֶת שְׁנֵינוּ עֲדַיִן בָּאֲוִיר"
לֹא נָמוּת מִזֶּה, נוֹבֶמְבֶּר יוֹם שַׁבָּת,
בְּצֵל הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר.

כְּשֶׁבָּרַדְיוֹ מִתְנַגְּנִים הַשִּׁירִים,
בְּעִתּוֹן הַבֹּקֶר – פּוֹלִיטִיקָה הִיא דָּם!
אֵיך אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים וְעוֹבְרִים,
מִמָּקוֹם לְמָקוֹם עִם הַזְּמָן.

הַגֶּשֶׁם שֶׁיָּרַד, שָׁטַף  אֶת הַתְּמִימוּת,
רַק הָרוֹצְחִים עֲדַיִן מְחַיְּכִים.
אוּלַי נוֹסִיף לִחְיוֹת, כְּבָר אֵין עַל מַה לָמוּת,
מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם הַנְּמוּכִים.

קרדיטים :
מילים: ארז ברזוליק
לחן: אלי סורני
הפקה: קורין אלאל
שירה וגיטרה אקוסטית: אלי סורני
גיטרות: רועי גוראל
בס: אורן לאור
תופים: דני טל
עיבוד: קורין אלאל ואנשי החצר
טכנאי הקלטה ומיקס: אורי ברק
ניהול : רונית יניצקי

פזמונאי, מעבד טקסטים, מלחין ומפיק אמנותי ישראלי. עבד ויצר עם אמנים כמו רמי קלינשטיין, ירמי קפלן, קורין אלאל ,להקת מטרופולין, דנה אינטרנשיונל, מירי מסיקה, שרית חדד, נועה קירל ועוד…מפרסם בפייסבוק טקסטים פוליטיים, מתגורר בחיפה, הומו (צילום: שרי דובא)