אלי ביז'אווי (47), מבולטי המתרגמים בתיאטרון הישראלי, במאי ותסריטאי – חתום על יותר ממאה מחזות שהעניקו לעברית קול מדויק, חי וטרי.

הוא זוכה פרס התיאטרון למתרגם השנה בשנים 2015, 2016 ו־2017, פרס רוזנבלום לאומנויות הבמה לשנת 2020, פרס שר התרבות בתחום היצירה הספרותית העברית לשנת 2022, וזוכה אות מסדר הדקלים מטעם ממשלת צרפת לשנת 2025. הוא מתגורר בתל אביב עם בת זוגו ושלושת ילדיהם.

בשיחה עם תמר מור סלע הוא מדבר על שפה כבית, על תרגום כמעשה מוסרי, על התיאטרון כמרחב אנושי המסרב להיכנע לפחד, ועל החיים בישראל שאחרי שבעה באוקטובר – בין שבר אישי ולאומי, מאבק על השבת החטופים, ביקורת חריפה על דה־הומניזציה וניכוס לאומי, וניסיון עיקש לשמור על סקרנות, פלורליזם ואומנות.

"לפעמים אני מנסה להמשיך להיאבק על מה שנראה לי חשוב, אבל אז אני מרגיש כמו מי שעומד עם נייר מקלקר מול שלל מכונות רעל, אוטומציה ובורות. מה שקורה פה משפיע עליי"

מה שלומך?
"בין נע ונד למורכב. גם בימים כתיקונם לא תשמעי אותי אומר ששלומי נהדר. יש אנשים שחיים בקצוות. אני שומר על עצמי מפני עליות ומורדות. אולי זו הדרך שלי לצלוח את המציאות. יש מי שהיו שמחים אם הייתי מפגין עליצות ושמחה לעיתים יותר קרובות".

ושלומך ביחס למציאות בישראל?
"אין לי יומרה לומר, למשל, 'שלומי כשלום עמי'. יש כאן אלף־בית של שיח שכבר אינו מתקיים. שיח ענייני, מבוסס תקשורת, מבוסס עובדות, מבוסס דיאלוג, מבוסס הקשבה. זו הסיבה שבשנים האחרונות הכתיבה שלי ברשתות החברתיות נעשתה קצרה יותר ובתדירות נמוכה יותר. אילו הייתי מאמין ששיח שאינו מקטלג ואינו לעומתי, ושמטרתו תקשורת, יכול לייצר כאן משהו אחר – אולי הייתי ממשיך.

אלי ביז'אווי (צילום: באדיבות המצולם)

"אני יודע שיש לי היכולת לדבר לגופו של עניין באופן שגם אם הוא מעורר תרעומת אצל מי שאינם מסכימים איתי, הוא מנוסח כך שאתה מוזמן לבוא להתדיין, ולא לקלל וללכת. לפעמים אני מנסה להמשיך להיאבק על מה שנראה לי חשוב, אבל אז אני מרגיש כמו מי שעומד עם נייר מקלקר מול שלל מכונות רעל, אוטומציה ובורות. מה שקורה פה משפיע עליי".

ברור שסף הרגישות הכללי, וגם הפרטי, ירד מאוד.
"אספר לך משהו: בשנה הראשונה שלי בלימודי תיאטרון הייתה לנו סדנת מסכות. כל חברי הקבוצה התבקשו לעטות מסכה לבנה, ניטרלית, ולחצות את חלל החדר מימין לשמאל. המחשבה מאחורי התרגיל הייתה שהפנים שלנו הן מסכה: אנחנו יודעים להשתמש בהבעות כדי לשדר משהו אחר ממה שאנחנו מרגישים. אבל כשהפנים עוטות מסכה לבנה – הגוף מדבר.

"זה היה השיעור הראשון באותו קורס, וכשהגעתי לקצה החדר המורה אמרה משהו כמו: 'קשה להיות אלי ביז'אווי'. הייתי אז בן עשרים וקצת ושאלתי, 'למה?' והיא אמרה: 'העור שלך שקוף. הכול חודר'".

"זה שאני לא חי בקצוות לא אומר שהקצוות לא חיים בי או במה שאני יוצר. אבל למדתי לתעל אותם. אני לא חושב שהייתי יכול לדבר את יאגו או את טרטיף אם לא הייתי מצליח לשים את עצמי בקצוות"

איך הרגשת כשהיא אמרה את זה?
"הערכה גדולה. היא לא דיברה באופן שיפוטי או קטגורי. היא רק אמרה: אני רואה שכלום לא עובר לידך. זה שאני לא חי בקצוות לא אומר שהקצוות לא חיים בי או במה שאני יוצר. אבל למדתי לתעל אותם.

"אני לא חושב שהייתי יכול לדבר את יאגו ('אותלו', שייקספיר), את טרטיף (מולייר), את מריה ("סיפור הפרברים", ארתור לורנץ) או את הילדה מ"אריה הספרייה" (מחזה שכתב ביז'אווי על פי ספרה של מישל קנודסן), אם לא הייתי מצליח לשים את עצמי בקצוות שמגיעים אליהם בתוך סיפור, גם בלי לחוות אותם".

כלומר, דרוש דמיון.
"וסקרנות. לפני כמה ימים קיימתי שיחה עם מורים ומורות לתיאטרון שבאו לראות הצגה במסגרת השתלמות. אני עושה הרבה שיחות כאלה לפני הצגות שאני מעורב בהן, ופתאום אמרתי: תלמדו אותם להיות סקרנים. לפתוח את הראש. שיעניין אותם לפתוח חלון, שירצו לדעת מי היה האיש ההוא או העיר ההיא. שהעולם יעניין אותם. שייצאו מ'עם לבדד ישכון'".

איך עושים את זה?
"אני לא יודע. אני יודע שלמישהו יש אינטרס לעודד בורות. זו לא החלטה של מוסד או מחוקק כזה או אחר, אלא משהו רחב ועמוק יותר: לעקור תכונה אנושית בסיסית מבני אדם. אילו לא הייתי אדם סקרן, לא הייתי עושה עשירית ממה שאני עושה. 90% מהכישרון שלי נשענים על סקרנות וזיכרון – שני חומרי גלם חשובים מאוד.

"גדלתי בבית שלתרבות היה בו חלק משמעותי. מצד אמא – זיקה צרפתית־אירופית (פרופסור סילביה פוגל ביז'אווי, מתחום הסוציולוגיה והמגדר), ומצד אבא – זיקה תוניסאית־מזרחית (ד"ר אילן ביז'אווי, כלכלה וחדשנות). בבית דיברנו צרפתית וצרכנו תרבות מגוונת.

"כתלמיד בבית הספר השתתפתי בהצגות וגם עשיתי סיבוב בלהקת נוער, אבל לא הייתי ילד תיאטרון. כשנדרשנו ללמוד מחזה כלשהו, קלטתי שמשהו מרחיק אותי"

"כתלמיד בבית הספר השתתפתי בהצגות וגם עשיתי סיבוב בלהקת נוער, אבל לא הייתי ילד תיאטרון. כשנדרשנו ללמוד מחזה כלשהו, קלטתי שמשהו מרחיק אותי".

מה הרחיק אותך?
"השפה. לא ידעתי להגיד את זה אז, אבל מה שהיה אמור להיות הכלי הכי משמעותי בלקרב אליי את התיאטרון, היה מה שהרחיק אותו ממני".

בפתיחה לספר "מולייר: ארבעה מחזות" בתרגומך (הוצאת לוקוס, 2024) כתבת כך:

"יופיים, חוכמתם וחנם הרב של מחזותיו של מולייר, שבו את לבי כבר כשפגשתי בהם בתיכון, אך משהו חצץ ביני לבין הצחוק. לימים הבנתי שנטיית העבר לחגוג את העברית המתחדשת, תוך הַמְרָאוֹת משלביות ומליציוּת יתר, התממשה לא פעם על חשבון פשטות הדיאלוג של מולייר ובהירות הסיטואציות שנכתבו והוצגו בשפת המקור […] וכך, השפה, הגם ששימשה גשר, היא שעמדה ביני לבין הצחוק".

"תוך 20–30 שנה תורגמה כל המחזאות העולמית, מסופוקלס ועד ארתור מילר (ובדרך מולייר וצ'כוב, ובעצם כולם), לשפה ששתקה המון שנים, שבקושי דיברה את עצמה. שפה עשירה, אך דלה כשפה מדוברת. בין העברית של שנות ה־70 לזו של שנות ה־80 וה־90 היו קפיצות מטורללות. אתה פותח מחזה שתורגם ב־1980 ואי אפשר לדבר אותו.

"בשנות האלפיים הקפיצות הצטמצמו. אני רואה את זה כשמעלים מחדש מחזות שתרגמתי ובודק אם יש צורך בשינויים בשפה. ב'טרטיף', למשל (קומדיה מאת המחזאי הצרפתי מולייר, המצטיינת בסגנונה החריף ובביקורת נוקבת על אנשי הדת והכנסייה), לא שיניתי מילה – אבל הוספתי מונולוג סיום.

"במחזה מסופר כיצד טרטיף הכריזמטי פולש לביתו של אורגון, מנשל אותו מרכושו ומביתו ומשאיר אותו בלי כלום. במקור מולייר סיים את המחזה בניצחונו של טרטיף, כלומר משפחתו של אורגון מסולקת מביתה. אלא שהמלך הכתיב למולייר 'סוף טוב', ומולייר אכן שינה אותו כדי שהמחזה יעלה.

"בסוף השארנו את טרטיף על הבמה כפי שמולייר רצה, וסיפרנו את סיפור התגלגלותו של המחזה כפי שהיה בגרסתו הראשונה. העובדה שהסיום המקורי שרד בלי שיהיה טקסט כזה אומרת משהו משמעותי"

"נכנסנו לחדר החזרות בעיצומה של המלחמה. הבמאית רוני ברודצקי ואני לא יכולנו לשאת את המחשבה שנספר סיפור על מישהו שהיה עיוור לחלוטין כשפלשו אליו הביתה, ובסוף, במקום להתמודד עם מה שקרה, הוא יאמר: יהיה בסדר".

כלומר, רציתם להראות את מה שמולייר רצה להראות. את ההשלכות של הליכה עיוורת אחרי מנהיג.
"זה עוד לפני המנהיג. היית עיוור. הכנסת הביתה כוח מסוים שחירב אותו ורוקן אותך, ואז תעשה דאוס אקס מכינה ותמכור לקהל שהכול יסתדר? או שתגיד: אם למישהו לקחו את הבית – הוא נשאר בלי בית. זה מה שהמחזאי רצה!

השחקן הצרפתי פרנאן לדו מתבונן בפסלו של מולייר לקראת חזרה להצגה "טרטיף", 14 בינואר 1951 (צילום: Louis FOUCHERAND / AFP)

"בסוף השארנו את טרטיף על הבמה כפי שמולייר רצה, וסיפרנו את סיפור התגלגלותו של המחזה כפי שהיה בגרסתו הראשונה. העובדה שהסיום המקורי שרד בלי שיהיה טקסט כזה אומרת משהו משמעותי על הנאמנות בתרבות שניסו לכפות עליו".

מה המשהו הזה?
"שבסוף יש כוח לאמת. שהיא שורדת גם אם לא הודפסה. אגב, גם שלונסקי, בתרגום מ־1931, התייחס לזה בדרכו והתנצל על טרטיפים של ימינו. גם בו בער לומר: 'רגע. המחזאי כתב איקס ויד לא נעלמה מחקה אותו'.

"אני שמח על מה שקרה עם 'טרטיף' בשנתיים האחרונות. שמח שעוד אפשר, במציאות שלנו, להעמיד טקסט של מולייר שמחזיק שעה וחצי וממלא אולמות. ריסוק הקשב למינימום עוד לא צלח לגמרי".

"אני שמח על מה שקרה עם 'טרטיף' בשנתיים האחרונות. שמח שעוד אפשר, במציאות שלנו, להעמיד טקסט של מולייר שמחזיק שעה וחצי וממלא אולמות. ריסוק הקשב למינימום עוד לא צלח לגמרי"

הפסקה. דלת החדר בבית התרבות שבו אנחנו יושבים נפתחת. בפתח עומדת אישה. היא מברכת אותו לשלום והוא אותה. שואלת לשלומו והוא לשלומה – ואז פונה ללכת. האישה, במאית הדוקו עלמוורק דוידיאן, הייתה חברתה הקרובה של כרמל גת ז"ל. בתוך השיחה נפתחים סוגריים גדולים.
"הייתה נקודה ממושכת בזמן שבה כרמל גת ואני היינו באותם חבר'ה. כשהתחלתי ללמוד בסמינר היא סיימה סטאז' בשיטת גרינברג, ובשיחות סלון אמרה שהיא מחפשת שפן ניסוי – והתנדבתי.

"מעולם לא הייתי בשום סוג של טיפול. הלכתי בגלל כרמל, והיא הייתה מדהימה. אם הייתי צריך עוד משהו כדי להשלים את השבר, זה היה הדבר. כשהבנתי שהיא חטופה, אף שעברו שנים ונפגשנו לעיתים רחוקות, חלק משמעותי במאבק שלי קיבל שם ופנים.

אנשים מתרגלים יוגה לציון יום הולדתה ה־40 של כרמל גת ז"ל, בכיכר החטופים בתל אביב, 17 במאי 2024 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

"אני זוכר את עצמי עומד בהפגנות ליד מי שהיה בן זוגה, שנינו עם שלטים, והוא אומר: היא לא הייתה מאמינה שהיא בידיים של האיש הזה שאמור להחזיר אותה ולא מחזיר. ששת החטופים שנרצחו היו כמו מפת ארץ ישראל – פזורים על פני כל הקשת שלנו. ברור שלא נעשה הכול כדי להחזיר אותם, ועכשיו מוחקים גם את ההפקרה שלהם.

"בספטמבר שעבר המחזה 'אריה הספרייה' עלה בספרייה הציבורית של בוסטון – ספריית הילדים הראשונה בעולם. יום אחרי שנודע על רצח ששת החטופים הייתה הפגנה ענקית בתל אביב. זה היה יום ראשון, וזו הייתה ההפגנה האחרונה שאליה הלכתי לאורך תקופה.

"במוצאי אותו שבוע הייתי אמור לטוס לבכורה בבוסטון, ושלושה ימים קודם התקשרו ממטה החטופים וביקשו שאכתוב את דברי ההנחיה להפגנה בירושלים. לא יכולתי לסרב. ישבתי וכתבתי ושלחתי את הטקסט למארגנים, ואז התיישבתי – ובבת אחת הגב שלי נתפס. לכל אורכו. לא יכולתי לזוז. טסתי על זריקות. הגוף שלי צרח. מאז, במשך שלושה חודשים, כתבתי טקסטים להפגנות בירושלים.

"ברגע שיש ניכוס כל כך דומיננטי של הדת, הלאום והתנ"ך – אתה מפתח כלפיהם אברסיה (סלידה) ורוצה לברוח. אבל האמת היא שהם גם שלי, ואני לא רוצה לברוח מהם"

"בתחילת המלחמה, עוד לפני שהתמונה הייתה ברורה, הלכתי לעמוד ליד הקריה. להחזיק תמונות של חטופים. המאבק על השבתם היה אינטואיטיבי, עוד לפני שהיה ערכי. אנשים נחטפו מבתיהם וצריך להחזיר אותם. נקודה. לא היו שם ערכים לאומיים. היה שם הדבר הבסיסי שכבר לא קיים, כי לכל מקום דוחפים את הלאום – ומטשטשים את האנושי לטובת הלאומי".

ואם אתה לא מתיישר, אתה בוגד.
"ברגע שיש ניכוס כל כך דומיננטי של הדת, הלאום והתנ"ך – אתה מפתח כלפיהם אברסיה (סלידה) ורוצה לברוח. אבל האמת היא שהם גם שלי, ואני לא רוצה לברוח מהם. האם איני יכול להיות לאומי באופן כלשהו בגלל הניכוס הזה? האם אני פחות יהודי ממישהו שעושה את כל הטקסים אבל איבד איזו מהות?

אלי ביז'אווי (צילום: שמחה ברבירו)

"לאורך חיי אני מצליח ליישב לא מעט סתירות. גדלתי בבית עם אבא מסורתי, יוצא עדות המזרח, שאוכל כשר ובימי שישי עושה קידוש, ועם אמא שאם אין שרצים בסלט היא לא תאכל אותו. זו רק דוגמה אחת. שני החלקים חיו בבית בשלום. יש בארץ הרבה אנשים שבאים מבתים כאלה".

איך המגוון הזה לא מייצר פלורליזם אמיתי?
"כי לפופוליזם יש את הכוח להגיד 'אנחנו' קָפוּץ, כזה שלא מאפשר הכלה. ופלורליזם לא יכול להגיב בפופוליזם. יש פה כל כך הרבה אפשרויות לקירוב לבבות ומה ששולט זה החרא שאנחנו חיים בו".

ובמעבר חד, איך הגעת להיות מתרגם?
"הייתי סטודנט לבימוי בסמינר הקיבוצים. נדרשתי לביים קטע מתוך 'בדלתיים סגורות' של סארטר. הסיפור היה טוב וגם השחקנים, אבל משהו לא עבד. בצרפתית הכול היה פשוט ונהיר יותר מאשר בעברית שאליה תורגם הטקסט. אז תרגמתי לבד. משם המשכתי לתרגם טקסטים שביימתי במסגרת הלימודים. במקביל התחלתי לתרגם לבית צבי.

"שירתי בצבא במחסום ארז, בשעמום חסר תקדים, ועמית צח, מוזיקאי שהיה איתי בלהקת הנוער הציע שנכתוב מחזמר על פי אדיפוס של סופוקלס. עשינו זאת בהתכתבות. לימים הפך הפרויקט להפקה בפסטיבל עכו"

"והיה גם ציון דרך נוסף: שירתי בצבא במחסום ארז, בשעמום חסר תקדים, ועמית צח, מוזיקאי שהיה איתי בלהקת הנוער הציע שנכתוב מחזמר על פי אדיפוס של סופוקלס. עשינו זאת בהתכתבות. לימים הפך הפרויקט להפקה בפסטיבל עכו, כולל צדי צרפתי שנדלק על הרעיון ויהודה לוי שגילם את אדיפוס. שם החלטתי שאני רוצה ללמוד תיאטרון".

מולייר כתב את "טרטיף" ב־1664. לפני שנתיים הוא עלה שוב בקאמרי בתרגומך, והוא ממש מדלג בזמן – אל תוך המציאות שלנו, כתמונת מראה. היכן עובר הגבול בין נאמנות למקור לבין כניסה לשפת ההווה? כמה חירות אתה לוקח שם?
"מה שאמרת על טרטיף הוא התשובה לשאלה היכן עובר הגבול. אם המחזה מצליח לתקשר מפני שעשיתי לו טוויסט־אנד־שטיק או ישראליזציה – זה כישלון. כי אז הכנסתי פנימה את עצמי הפוליטי או בעל העמדה. זה הגבול.

מולייר מקריא מתוך הקומדיה שלו "טרטיף" בביתה של הסופרת נינון דה לנקלו, מאת ניקולא־אנדרה מונסיו, 1802 (צילום: Fine Art Images/Heritage Images Via Alamy)

"החלק שהוספנו למונולוג הסיום של טרטיף הוא מקרה חריג, והוא קשור לתהליך שהמחזה עצמו עבר. אחרת לא הייתי מעז לגעת בו. המחזה, כפי שמולייר כתב לפני כמעט 400 שנה, עובד. לכן הוא הפך לקלאסיקה. אני לא צריך לתת לו קביים.

איך החדשנות פוגשת את מלאכת התרגום? את התיאטרון?
"כבר מזמן הבנו שלעשות 'גוגל טרנסלייט' למחזה לא עובד. צריך שיהיה שם בן אדם שמבין אנושיות. שמבין מי הקהל. שמבין את השפה ואת העולם התרבותי ומתעניין בהם. לא מזמן הייתי בקורס AI ואמרו לי: 'אתה מתרגם מחזות? אתם הראשונים להיעלם'. אמרתי: 'אתם מתבלבלים. אנחנו ניעלם אחרונים'.

"המהפכה של ה־AI היא מהפכה ענקית, שמתרחשת במהירות שיא וסופה עדיין לא ידוע. אבל אנחנו בתיאטרון – אנחנו כמו מקקים. כלומר, התיאטרון שרד את מהפכות הקולנוע והטלוויזיה, שהיו אמורות לנגוס בו הרבה יותר, ואפילו להכרית אותו. זה לא קרה.

"אנחנו בתיאטרון – אנחנו כמו מקקים. כלומר, התיאטרון שרד את מהפכות הקולנוע והטלוויזיה, שהיו אמורות לנגוס בו הרבה יותר, ואפילו להכרית אותו. זה לא קרה"

"הדבר הבלתי אמצעי שקיים בתיאטרון – העובדה שאתה מרשה לעצמך להיכנס לטקס המוזר שבו מכבים עליך את האור, ואתה יושב באולם ליד מישהו שאתה לא מכיר ומקבל את זה שעמוס תמם צורח 'אני לא אחזור לפה יותר!' ויודע שהוא יחזור מהדלת השנייה – העובדה שאתה מסכים לקחת חלק באירוע המשונה הזה, היא שיש משהו ב'דת' הזאת שאדם צריך.

"התרגום הוא גן משחקים מלא הנאה בשבילי. זו הממלכה שבה אני מרגיש בטוח. אבל כמו בכל סיפור, גם כאן היו נקודות מפנה ושבר, כמו ביום שבו התקשר אליי נועם שמואל, המנהל האומנותי של 'הבימה', שהיה אז עוזרו של עומרי ניצן ז"ל, המנהל האמנותי המיתולוגי של 'הקאמרי', ושאל אם אוכל לתרגם את 'רומיאו ויוליה' של שייקספיר. אמרתי 'לא', וסגרתי את השיחה.

עמרי ניצן ז"ל, לשעבר המנהל האומנותי של התיאטרון הקאמרי, 2007 (צילום: משה שי/פלאש90)

"חשבתי שזו בדיחה. ואז הוא התקשר שוב ואמר: 'אני רציני. אני אמור לעלות עם 'רומיאו ויוליה', והתרגום הקיים תפוס על ידי תיאטרון אחר'. אמרתי: 'זו סיבה מאוד מצערת עבורכם, ולא סיבה בשבילי לתרגם שייקספיר'. אבל בגלל שהוא היה עקשן, הוא גייס את עומרי ניצן לשדולה, ועומרי אמר: 'תנסה לתרגם את סצנת המרפסת'.

"סגרתי את השיחה ופתחתי את המחזה. אמרתי להם: 'אני לא מבין כלום מהסצנה הזאת. אני אפילו לא מכיר את הדמויות'. כל ה'אני מאמין' שלי קשור בדיבוריות ובאמינות של שפה. איך אתרגם את הגובה הזה, ועוד מהאמצע? אין לי הקשר.

"למחרת הם התקשרו ושאלו: 'מה דעתך לתרגם את הפתיחה?' פתחתי את המחזה וראיתי סונטה. ארבע־עשרה שורות מחורזות, ממושקלות, באנגלית גבוהה שדוחסת את כל הסיפור. אם היה רגע של אובדן מוחלט בתוך עולם התרגום – זה היה הרגע. צפיתי ביוטיובים, שמעתי ביצועים, קראתי באנגלית, בצרפתית ובתרגומים קודמים. לקח לי זמן להבין מאיפה להיכנס.

"ההתמודדות עם שייקספיר הייתה קפיצת גדילה משמעותית, כזו שהיה צריך ללחוץ אותי כדי שאעשה. ואז, באמצע אחת החזרות, עומרי ניצן ישב באולם וצעק: בומבה של תרגום! באותו יום סגרו איתי את התרגום של 'קברט'"

"ההתמודדות עם שייקספיר הייתה קפיצת גדילה משמעותית, כזו שהיה צריך ללחוץ אותי כדי שאעשה. ואז, באמצע אחת החזרות, עומרי ניצן ישב באולם וצעק: בומבה של תרגום! באותו יום סגרו איתי את התרגום של 'קברט'. השבוע התחילו חזרות לעוד הפקה של המחזמר, עם רן דנקר.

"בדרכי בתיאטרון דבר הוביל לדבר, כמעט באופן טבעי. בהצגה הראשונה של 'קברט' נועם סמל ניגש אליי ואמר: 'אנחנו מתלבטים איזה מולייר לעשות – בית ספר לנשים או החולה המדומה'. ידעתי ש'החולה המדומה' הועלה הרבה פעמים ויש לו תרגום, אז אמרתי: 'בית ספר לנשים' (שלא הכרתי כלל).

חזרה ל"רומיאו ויוליה" במונטווידאו, אורוגוואי, 12 בספטמבר 2017 (צילום: AP Photo/Matilde Campodonico)

"אגב, לאה גולדברג תרגמה אותו בתרגום יפהפה, אבל לא כזה שאפשר לשחק היום כקומדיה. אז תרגמתי. זה היה המולייר הראשון שלי, וזה שעד היום אני הכי אוהב".

ויצירה משלך?
"בתחילת הדרך, כששאלו אותי על כתיבה, הייתי אומר שהתרגום הוא כר המראה נהדר לכתיבה. היום אני חושב הפוך. אין דבר מסרס יותר. זה שהפכתי לצלף מיומן, שיודע לקחת משפט משפה אחרת ולירות אותו בול לשפה שלנו – זה ההפך מתהליך כתיבה.

"כתיבה היא לא לדעת. היא לתעות, לטעות, לתהות. כשאני מול הדף הריק, אני במִרעי  – ולא בגלל פחד שאכתוב פחות טוב ממה שאני מתרגם. המחסום הפסיכולוגי על מסוגלותי קשור בקושי לתת לעצמי את הזמן: להיכשל, למחוק, לנסות שוב. כל הדברים שדורשים שהות.

"כתיבה היא לא לדעת. היא לתעות, לטעות, לתהות. כשאני מול הדף הריק, אני במִרעי – ולא בגלל פחד שאכתוב פחות טוב ממה שאני מתרגם"

"החלומות שלי קשורים בלתת מקום לכמה דברים שלי. יש מיני־סדרה בהתהוות שאני מקווה שעכשיו תבקיע את דרכה, ויש גם מחשבות על ספר. אלה דברים שידרשו ממני לרדת מהרכבת לזמן מסוים כדי להגשים".

לפני כמה ימים קראתי פוסט שכתבת בפייסבוק:

"יש משהו כמעט קדוש במרחב הפלאי שבין בּמה, יצירה וקהל וּבְמה שהוא מעניק לנפש האדם מזה דורות. ביום ראשון פשטה המשטרה, בהנחיית השר הממונה, על תיאטרון אל־חכוואתי במזרח ירושלים ופיזרה את המופע 'חלומות תחת עץ הזית' בהשתתפות ילדים ונוער.

"שמעת מה אני אומר? 5 דקות אין פה אף אחד!". המשטרה פיזרה הצגת ילדים בתיאטרון אלחכאוותי במזרח ירושלים. במשטרה לא מוצאים לנכון להסביר או להגיב (התגובה: "משטרת ישראל פועלת לפי החוק"). בשנים האחרונות פוזרו במז. העיר: טורניר כדורגל, מסיבת עיתונאים, פסטיבל ליצנים, אירוע ליום האשה ועוד. pic.twitter.com/eptwgoA084

— نير حسون Nir Hasson ניר חסון (@nirhasson) November 24, 2025

"שוטרים עם נשקים בתיאטרון. ילדים מבוהלים בוכים על הבמה. היכל מחוּלל […] אבל עיני העליונות היהודית רואות רק מחבלים פוטנציאלים וכל חלום מתחת לעץ זית הוא בהכרח חלום על השמדת ישראל או הצגה על שהידים תוצרת חמאס […]"

זה לא מביא אותך לחשוב שהמקום הזה חסר תקווה?
"כשהסיטואציה חסרת תקווה – אתה לא פועל. כבר הרבה זמן אני בקושי כותב בפייסבוק, אבל על האירוע הזה הכרחתי את עצמי לכתוב. לראות תמונות של שוטרים עם נשק בתוך אולם תיאטרון, וילדים בתחפושות עומדים על הבמה ובוכים – מה עוד צריך לקרות כדי להבין שזו חציית גבולות מעל ומעבר?"

מה שמחזיר אותנו לפער בין האנושי ללאומי.
"נכון. וזה לא ייאמן. אתם, בני עמי, רואים את הדבר הזה ועדיין מסוגלים לחשוב בדיכוטומיות של: אלה ערבים, ואולי הם מקבלים מימון מהרשות הפלסטינית, ולכן לגיטימי להיכנס אליהם עם נשק לאירוע של מוזיקה ותיאטרון?

"אם אתה לא עושה דה־הומניזציה לאויב, זה אומר שאתה מצדד במפלצות שביצעו את הטבח? זה חייב להיות בהלימה?"

"זאת סיטואציה שאמורה להכמיר כל לב, ולב שהיא לא מכמירה הוא לב שאני לא רוצה באזור שלי. לא משום שאני רוצה, חלילה, שיקרה לו משהו, אלא מפני שאיני מעוניין לחיות את חיי סמוך לאנשים שמעוקרים מהאנושיות הבסיסית שלהם. זה מפחיד אותי.

"אם אתה לא עושה דה־הומניזציה לאויב, זה אומר שאתה מצדד במפלצות שביצעו את הטבח? זה חייב להיות בהלימה? אי אפשר לומר: אלה שביצעו את הטבח הם הבזויים שבבזויים, אבל יש גם ילדים ונשים ואנשים בלתי מעורבים?

משפחה פלסטינית מביטה בפוסטרים של גרסה עזתית למחזה "רומיאו ויוליה" של שייקספיר במרכז תרבות בעיר עזה, 28 באפריל 2016 (צילום: AP Photo/Khalil Hamra)

"ההנחות שאנחנו עושים לעצמנו מוסרית ומצפונית, לעומת הציציות שבהן אנחנו מעזים לבחון את כל העולם, קשורות גם הן באיזו הסתגרות שמדירה כל דעה אחרת, כל גמישות. יש כאן שרֵפת־גשרים משוגעת. הרס. כמו הדרישה לעשות סרטים שמכניסים את הלאום לתוך התרבות. תרבות בונה גשרים בין בני אדם, בין תרבויות, בין עולמות וזמנים. את כל זה רוצים לגדוע.

"מה הרווחתם מזה שהפחדתם ילדים בזמן מופע? מה הם יגדלו להיות? מחבלי גבעות כמו בני הדודים שלהם מהצד השני, כי זה מה שיהיה להם בראש? שיהודים זה נשק ופחד? שערבים זה סכינים וטרור? לזה נועדנו? אין שום קונסטלציה אחרת?

"ומה היה קורה אילו היו מאפשרים להם לקיים את המופע הזה, והילדים היו לומדים עוד משהו על שירה ועל טבע? ומה היה קורה אם מישהו ממזרח ירושלים היה מציע לקיים מפגש עם בית ספר יהודי, כדי שיכירו את הפלסטינים שחיים כאן ויחיו לצידנו – מה לעשות – גם בעוד מאה שנה? זה לא אמור להיות רק מנת חלקם של החולמים וההוזים".

"במהלך הקריירה שלי תרגמתי למעלה ממאה מחזות לתיאטרון הישראלי, שבאמצעותם הגיעו לכאן מגוון עולמות ותרבויות. שמחתי לקבל את הפרס ושמחתי על התזמון – בעיקר מפני שהוא מכיר בכוחה של האומנות"

לאחרונה קיבלת את אות מסדר הדקלים מטעם ממשלת צרפת. אחד העיטורים הנחשבים בתחום התרבות.
"כשקיבלתי את הפרס היו אנשים שאמרו: טוב, הוא נגד הממשלה, אז נתנו לו פרס. במהלך הקריירה שלי תרגמתי למעלה ממאה מחזות לתיאטרון הישראלי, שבאמצעותם הגיעו לכאן מגוון עולמות ותרבויות. שמחתי לקבל את הפרס ושמחתי על התזמון – לא כדי לעשות דווקא למישהו, אלא בעיקר מפני שהוא מכיר בכוחה של האומנות. כן. במיוחד בימים של תהומות".